שובר את הראש

מרגיש כמו נידון למוות.

מרגיש כמו נידון למוות ערב ההוצאה לפועל.

מרגיש כמו נידון למוות ערב ההוצאה לפועל שאוזן לחשה לאוזניו שאולי יחונו אותו ברגע האחרון.

אולי.

ואולי לא.

ולאחר ימים על גבי ימים בהם הוא התייסר אם זה יקרה בסוף או לא, אם הוא יראה את פרחי ינואר או שיריח אותם מהשורש, או שבכלל יהיה הדשן שיעזור לצמיחתם, עכשיו, ערב ההוצאה להורג, כבר לא אכפת לו.

הוא אוכל ארוחה אחרונה בשיא המרץ, ויושב לו לכתוב פוסט.

במסגרת האכזבה הכללית שלי מהעולם הזה שבגלל בעיות בתקציב, כך נראה, נברא תוך שישה ימים בלבד, פרק זמן לא סביר לחלוטין, מצאתי לעצמי את כוהנת הבעל שלי, כוהנת האשירה שלי, שהמוסיקה שלה היא הכל מלבד יופי, שאפילו לא מנסה לצייר את העצב והכעס בצבעים נעימים יותר, בהירים יותר.

היא אומרת לך דוגרי, ישר לפנים, שזה עולם איכסה, שצריך לברוח עם אקדח שלוף ביד, כן, ככה מתחיל הדיסק:

Look out ahead
see danger come
I wanna' pistol
I wanna' gun
I'm scared baby
I wanna' run
This world's crazy
Give me the gun

והיא עושה הכל בשירים שלה, היא לוחשת ומאנפפת ו"מפתתת" וצועקת ומהפנטת, היא קוסמת.

היא נביאת הבעל שלי.

זו שלא מספרת לי על ארץ זבת חלב ודבש, אלא אומרת לי את האמת- נשמה אוכלת יושביה.

היא לא מקשקשת לי על אהבה וחיבה ויופי, אלא אומרת את האמת, שזה שברא את העולם הוא כל כך צר עין עד שאם מישהו יעז להשתחוות למישהו אחר הוא כבר ידאג לטפל בו, כמו הערס של השכונה, שאנשים טובים יהיו חולים ויסבלו, שנשים תאכלנה פרי ביטנן, על דברים קטנים הרבה יותר הוציאו אנשים להורג במשפטי נירנברג.

היא לא אומרת לי שצריך לתקן את העולם ולהפוך אותו למשהו טוב יותר, כי לא כדאי לצפות ולעשות ולהצליח-

We wanted to find love
We wanted success
Until nothing was enough
Until my middle name was excess
And somehow I lost touch
When you went out of sight
When you got lost into the city
Got lost into the night

היא לא אומרת שבסוף הכל יהיה טוב, אלא שמכסימום-
But one day we'll float
Take life as it comes

הייתם צריכים לשמוע אותה הוגה את האותיות, הצורה שהיא מושכת אותן, מטעימה אותן, מלקקת אותן, הופכת אותן לשלה, מעבירה אותן לבעלותה, ותמיד הכל כל כך זורם...המוסיקה קולחת בטבעיות ואם מקשיבים טוב אז הליווי פשוט חלומי, רואים שהיא אלה...

במשך שישה ימים, נראה לי, שמעתי רק אותה, את האורקל שלי, את האלילה P.J.Harvey שלא הפסיקה לטחון אותי, כי זה מה שאני הכי אוהב, את האמת, אפילו אם היא חותכת.

צעקתי איתה באוטובוס כשכולם חשבו שאני ישן, הקשבתי לנבואות שלה בתחנה, כשכולם חשבו שאני משתעמם או סתם בוהה באוויר הצח,

הפכתי לחסיד פנאטי שלה, לכזה שמלקט כל מילה ומחשש אותה ישר לתוך תוכי הנשמה, לשרידים, אני מתכוון.

כי גם אני, כמו הלורד וולדמורט, נשמתי נחתכה לפיסות קטנות שלך תתחיל לחפש אותן, כי אלהים, בהשגחתו הפרטית עלי, תמיד דואג לי, דואג לסבל, אבל כזה עם תקווה, כך שתמיד אוכל להמשיך הלאה לסבל הבא. לפעמים כשאני מתפלל אני מרגיש את הפער בין המלים ששפתיי  אומרות למלים עליהן אני חושב, ואז אני ממש מקווה שאלהים עסוק בנכלולים הקטנוניים שלו, מחפש מי ברר פסולת מתוך אוכל ומי לא התלבשה בצניעות ומי דואג או לא לגאולת הארץ, ככה שאולי הוא לא שם לב להרגשות הפרטיות והאישיות שלי,

וטוב שכך, לשנינו.

שיר השירים אשר לשלמה

ישקני מנשיקות פיהו

מנשיקות הסוהרסנים האפלים שלו.

כשהייתי נער צעיר הגדרתי את עצמי כיהודי דתי חסיד אבל אחד שלא לובש את הבגדים, כי גדלתי בבית מודרני ולא הבנתי למה לכל הרוחות חסיד לא יכול לשים דאודורנט.

כשבגרתי מעט הגדרתי את עצמי כיהודי דתי שאינו יודע אם הוא חסיד או ליטאי או מין משהו באמצע. לוקח את הטוב מכולם.

כשבגרתי יותר הגדרתי את עצמי כיהודי אורטודוכסי שרוצה לעבוד את ה'.

היום אני עדיין אורטודוכסי אבל כבר לא יודע אם אני יהודי. הדת שלי הופכת למשהו כל כך אישי ואינטימי שכבר אין בי בטחון שמעבר למעטה החיצוני יש לנשמה שלי מקום בקרב העם הזה שכל הזמן טופח לעצמו על השכם וחושב שהוא סגולה לעמים.

אני לא סגולה לשום דבר.

אבל מאידך, הזמן היחיד שממש טוב לי זה כשאני לומד גמרא. אפילו החברותא המתוק שלי התפלא כשאמרתי לו את זה. אבל רק אז פשוט טוב לי עם עצמי והבטן מפסיקה לכאוב. אני אוהב את זה. הנשמה שלי עוד יותר. זה מין קטע של אבולוציה, רק ככה היא שורדת.

לבוש בבגדי האסיר עדיין, מחכה לטלפון מעורך הדין שלי שיאמר לי אם מחר בבקר גמרתי או שאולי נותרו לי כמה שנים. והדקות נוקפות...והשעות עוברות...

די ברור שברגע שהוא יצלצל ארים מיד את הפלאפון בבהלה, אבל, דוגרי, אני עייף מלחכות. 

פשוט לא אכפת לי.

אם עד היום בצהריים הייתי עושה הכל כדי לקבל חנינה, עכשיו מכסימום הייתי מפצח גרענים, אם רק הייתי יודע איך לעזאזל עושים את זה.

יש משהו טוב בעצב, הוא עוזר לך לתת ולהעניק לאחרים ולהסכים לקבל מהם גם כן. כי לדעת לקבל מאדם טובה ולהישאר אסיר תודה זו עוד מדריגה בעבודת המידות.

רק שנידון למוות לא ממש מתעניין כבר בזה, כמדומני. אני לא סוקרטס שהדיאלוג הכי יפה שלו, אולי, מבוסס על השיחה איתו לפני שהתאבד.

פעם קראתי שהאצטקים שהאמינו באל רע ואכזר, היו מקריבים שבויים ששבו במין דרך מקורית. הם היו מעמידים את המסכן על דרגש, נותנים לו מקל להגן על עצמו, ואז מספר לוחמים מיומנים היו דוקרים אותו בחניתות דקות מאד, כאלו שלא הורגות, כל פעם דקירונת קטנטונת כזו, עד שכל העור שלו היה מנוקב וזב דם, וכשהיה כושל מכאב וחולשה הכהן הגדול היה מוציא את הלב שלו כשהו בחיים ושותת דם.

וכך היה מונה (את הדקירות)

אחת

אחת ואחת

אחת ושתיים

אחת ושלוש וכו' וכו'

או כמו שניבאה לי האלה, במספר שיחות אישיות (אספקלריא מאירה) שהיו לנו אתמול בדרך מהרב שלי ואליו, מישהו הוציא צבא שלם, עשרת אלפים טייסי קאמיקאזי שיבואו לתפוס אותי:

And he built a whole army
Of kamikaze

10,000 willing
Pilots flying
Interfacing
Space and beyond
Built an army
To come and find me

מצוין, אני כבר לא בורח, בואו קחו אותי.

אני יודע שבבית דין של מעלה לאף אחד לא יהיה מה לעשות איתי, כי אם זה נכון מה שאמרו החסידים שהרבנים של הדור הם השופטים, לא יהיו להם שתשובות לשאלות שלי, כמו שמעולם לא היו להם, וגם לאלהים לא יהיו תשובות לכל מיני דברים להם הוא אחראי אישית, לשואה, למסעי הצלב, לגזירות ת"ח ות"ט, ולכל אדם, איש ואישה, שסבלו כאן אצלו תחת השגחתו הברוכה.

הרי כבר מישהו דיבר אתו על זה, ספר שלם הוא צרח בעברית איומה על איך שהכל לא פייר, ואז בא אלהים, או זה שכתב את איוב בשמו (בחותמת נאמן למקור) ודיבר כאלו שטויות שעד היום אף אחד לא מבין מה הוא רוצה או רצה, אם בכלל.

רק שלא נראה לי שארצה להיכנס לגן עדן, עכשיו יש לי כהנת חדשה והיא בודאי תובל לגהנום, הרי היא לא מתלבשת בצניעות.

עדיין בתא המוות, לבוש בבגדים אדומים,

עדיין מתפלל במניין של הכהנת הגדולה (רק בשינוי מתבקש של כמה מלים) את השיר הגדול מכולם:

'Cause I've prayed days, I've prayed nights
For the lord just to send me some sign
Is she near ? is she far ?
Bring peace to my black and empty heart
So long day, so long night
Oh Lord, be near me tonight
Is she near ? is she far ?
Bring peace to my black and empty heart.

NOVA יקרה, שמת לב שהריפים הראשונים של הגיטרה בהללויה של ג'ף בארקלי הם הנושא בפרק הראשון של הסונטה לאור הירח?

 I

גשם של דמעות

נשמה מתבודדת

לבד בחדר

 II

רעם מתגלגל

אור ברק מהבהב על

הלב שנשבר

 III

קשת בענן

נשמה מתבודדת

מוצאת נחמה