שובר את הראש

כבר הרבה זמן מגרד לי באצבעות ליצור מן דירוג של ספרים. במדורי הספרות הביקורות הן נורא מלומדות ולא כיפיות, רק מלראות ביקורת של ספר באורך של חצי ספר אני חוטף צמרמורות...והן גם נורא סנוביות ויומרניות ואפורות ונרגנות וציניות ומקנאות וגם נורא נורא מבוהלות כי אם תיכתב ביקורת טובה ומישהו מהאקדמיה יאמר שהספר רע אז הוא ייצא מפושל...

חוצמיזה שכולם מבקרים את הספר האחרון שיצא לאור, אבל אף אחד, כמעט, לא מדבר על ספרים ישנים וטובים שיצאו לאור לפני שנים ועל כמה שהם עושים טוב לבן אדם...בפרט בימי החורף כשאפשר להתכרבל בשמח(כ)ה, להדליק את מנורת הלילה ולשקוע בספר טוב. 

אז הנה הדירוג שלי, הלא מחייב ולא מתיימר ולא נרגן ולא אפור וגם די הוגן:)

5        "לקרוא מהר, לפני שייגמר"! עזבו הכל, באמצע מבחן, באמצע ישיבה עם לקוח, באמצע חדר לידה, וטוסו לרחוב אלנבי בתל אביב או ש"ץ בירושלים לקנות את הספר בחנות יד שנייה. הספר הזה חייב להיות בספריה המכובדת שלכם, כל הזמן בהישג יד, כי אי אפשר לדעת באיזה רגע בחייכם תרגישו שעכשיו אתם מוכרחים לקרוא איזו פסקה ממנו לפני שתתפוצצו, לא שזה היה כל כך גרוע אבל כיוון שאתם לא מאמינים בשבעים בתולות שמחכות לכם (או שזה אתן ולא אתם...) אז קצת חבל להתקמצן ולא לקנות את הספר הנפלא הזה.

הספר הזה הוא משוש ליבכם, כתוב טוב, המלים זורמות ומחליקות בטבעיות לעיניכם, יש בו הומור ודמויות מעניינות ועומקים ורבדים שונים. ספר שתקראו הרבה יותר מפעמיים, שגם בגיל מאה ותשע עשרה ושלוש מאות שישים וארבעה יום עוד תעיפו בו מבט. הללויה.

אה כן, והסופר הוא בוודאות משורש נשמתו של שייקספיר או הומרוס...גלגול אחר גלגול!!

4        מומלץ בחום- לקחת מהר מהספרייה.

אחלה ספר, עושה לכם טוב על הלב. אתם תקראו את הספר ותקראו, ותמשיכו לקרוא, לא תשימו לב שהשמש כבר זרחה, הניצנים נראו בארץ וקול האוטובוס נשמע בארצנו...אז תפהקו פיהוק רחב, תשפשפו את העיניים ותאמרו לעצמכם: "מה, כבר בקר, אבל עדיין לא סיימתי את הספר, שיט! טוב, אתקשר למזכירה לומר שאני חולה...חולה אהבה...מוכרח לסיים אותו, ובכלל, אתמול פיהקתי פעמיים וגירדתי את הזרת, בטח סימן לאולקוס במצב מתקדם, עדיף להישאר בבית כדי לא להדביק אף אחד...כן...אז באיזה עמוד אני עומד?

3   "ספר לשירותים"- מיזם הסטארט האחרון שלי- יש ספרים שבין כה נקרא אותם פעם אחת ברפרוף ובזה יסתיים תפקידם עלי אדמות-הניצוצות הראויים הועלו, הקליפות הופרדו וסלמאת שלום.

אז בכדי לחסוך בעצים ביערות העד של ברזיל, אפשר לשלב בין הנייר של הספר לבין נייר הטואלט של השירותים, כך תוכלו לשבת להנאתכם/ן על האסלה ולקרוא- סיימתם את העמוד? כל שנותר זה לחתוך,  לנגב ולהוריד את המים...

כל עוד שהמיזם המרהיב עדיין לא יצא אל הפועל, אל תשדלו יותר מדי. מישהו הביא לכם את הספר ויש לכם איזה ערב פנוי-שיהיה. אין לכם? נו שיהיה. העיקר, אל תבזבזו אנרגיות.

2        פסולת רעילה- הסופר לקה בזיהום קשה, גופו מלא אבעבועות מוגלתיות, הרופאים כבר נואשו, אימא עוד אומרת תהלים, אבא כבר לומד משניות... אז כדי שגם אתם תשאו בנטל המכביד, החליט החולה להדביק אתכם, וירטואלית, בתסבוכי נפשו העקרה.

ספר משמים, כתוב רע, מיופייף, משעמם ובכלל-למה לעזאזל לא אשפזו אותו במושבת מצורעים באיים הקריביים ודי?

לצערכם קראתם את הספר או את חלקו. התקיים בכם בערך הפסוק: "חלאה ישבה בדד וכתבה- נחנו קראנו וסבלנו".

אנו שלא קראנו נקונן עליכם: "המה קראו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד"!!

או לחילופין- "ח חר חָרָא בַּלֶּבֶּן"

1        כל מה שלא- ספרי עיון, אמנות, מוסיקה וכד', להם אי אפשר להתייחס לפי הפרמטרים החשובים שהובעו קודם באופן כה אדיב ומלבב.

דוס לדוס קורא לקול צינורך (בערך דוד המלך, תהלים מב)

בשבוע האחרון קראתי שני ספרים של דוסים (מלבד גמרא כמובן:)). אחד שר המשקים, השניה שרת האופים...

נתחיל ברע.

מקימי- נועה ירון.

הרבה ספרים רעים נכתבים מדי יום (גם פוסטים רעים...).

יש כאן בחורה שעד לגיל עשרים וחמש בערך, המאמץ האינטלקטואלי המרבי שלה היה לבחור בין לשכב עם השותף שלה לבין לחשש איתו, בעיה אימתנית במיוחד לנוכח יכולותיה האנליטיות המוכחות כמגישה ברדיו ובטלוויזיה הישראלית, כך שלבסוף, יום אחד, בין חישוש לחישוש, היא פגשה יחד עם בן זוגה (דווקא בחור די חביב, לדעתי), את ר' דניאל, שגילה להם את טעם החיים בבית כנסת נידח בתל אביב, שם הם ישבו וגם בכו, למדו לפזם נעימות יהודיות וגם קצת קבלה, והפכו לדוסים נלהבים. נו שויין, אבל למה צריך ספר שלם בשביל זה?

חוצמיזה שהעובדה שחייה הפרטיים כחילוניה היו חסרי משמעות, לא הופכת את חייהם של כל החילונים לכאלו, מה שאם הבנתי נכון, קביעה כזו היא בעצם הנקודהשל הספר.

אם היא רוצה אני יכול להמליץ לה על כמה בלוגריות צעירות וחכמות שיראו לה שיש חיים לאחר הדת וגם לפני. כן, חכמות, צעירות ובעיקר-הרבה יותר בוגרות, עוד נקודה שהפריעה לי מאד כשקראתי את הספר, כל הזמן עמדה בי ההרגשה שאישה מבוגרת שלא יצאה עדיין מגיל ההתבגרות משעממת אותי בסיפור חייה.

לא אהבתי בכלל.

הציון-בעיה. כעקרון הייתי נותן לספר ציון 3- ספר לשירותים, כי בסופו של דבר הוא די קריא. הבעיה היא שהיא מזכירה שם יותר מדי פעמים את ר' נחמן שהוא באמת ענק הענקים...שם כזה לא מתאים לשירותים...אז אני מוריד את הדירוג ל- 2.9 ועכשיו אני הולך להפנט את עצמי כדי לשכוח מהחוויה הגרועה הזו.

לאלו שמרימים גבה ורוצים להפוך אותי למטרה במטווח- זה בסך הכל הטעם האישי שלי- אתם מוזמנים לתת ציון ולבקר גם את הביקורת...מבטיח לא להתעצבן, מבטיח!!

כעפעפי שחר- הרב חיים סבתו.

מעולה. צריך איזה פרק או שניים להתרגל לסגנון, לקבל את העובדה שאין כאן ממש סיפור, זה יותר מין ציור במלים של דמות ממש מיוחדת, ואתם מוצאים את עצמכם קוראים את העמוד האחרון ומשחררים אנחת תענוג כזו, אהההההה, היה טובבבבבב....

יופי של ספר, יופי של סופר ויופי של דוס שמצליח להעביר את החוויות הדתיות הפנימיות שלו באופן כה עדין ונלבב שאפילו בי לא עלו רגשות ציניים בכלל!! וזה הישג נדיר ויוצא דופן.

"התפסן בשדה השיפון" קבע שספר טוב זה ספר שגורם לך לרצות להיות חבר של זה שכתב אותו. לא יודע אם זה נכון אבל אני מת להכיר את הרב סבתו.

בליל שבת הלכתי לראות אם שרים שם עדיין את הבקשות (כנראה שלא)...

לצורך הגילוי הנאות (המרצה שלי בביקורת חשבונות היה עכשיו מתמוגג) יש לציין שחבר שלי טען שהרב סבתו בסך הכל מחקה את עגנון. כיוון שלבושתי ולבושת ערוות אימי מעולם לא קראתי עגנון, אין לי דעה בעניין. אבל משהו שם לא מרגיש לי חיקוי.

הציון-4.

אני קורא עכשיו את תאום כוונות שלו-פחות טוב אבל גם לא רע.

למי שאהב את כעפעפי שחר מומלץ, לטעמי, לנסות את הר אדני ושלושה סוסים של ארי דה-לוקא. גם שם התמימות המיוחדת של הדמויות הנה יוצאת דופן. הגם שארי דה לוקא הוא סופר מליגה אחרת בכלל.

בזמן האחרון אני משקיף על עצמי קצת מהצד. זו הרגשה מוזרה ומעניינת. אפשר להבחין בזרימה של משך החיים. אני יכול להרגיש איך המוח חוזר, צעד אחר צעד, לעצמו, הוא כבר משחרר כמה יונים ועורבים שיחפשו לו מזון, קצת ספרים, קצת מוסיקה, קצת חברה. גם שקט ואפילו מעט שלווה.

אני גם יכול להרגיש בשדונים הקטנים שמלחששים להם במאורות הטרף את הפזמון שלהם. אני מודע לעצם קיומם אבל משתדל לשמור על סטאטוס קוו איתם. בינתיים אנחנו בחיה ותן לחיות. אין לי את כוחות הנפש להתמודד איתם. אבל גם זה יבוא, בעזרת ה'.

שיהיה שבוע טוב

מרגיש כמו נידון למוות.

מרגיש כמו נידון למוות ערב ההוצאה לפועל.

מרגיש כמו נידון למוות ערב ההוצאה לפועל שאוזן לחשה לאוזניו שאולי יחונו אותו ברגע האחרון.

אולי.

ואולי לא.

ולאחר ימים על גבי ימים בהם הוא התייסר אם זה יקרה בסוף או לא, אם הוא יראה את פרחי ינואר או שיריח אותם מהשורש, או שבכלל יהיה הדשן שיעזור לצמיחתם, עכשיו, ערב ההוצאה להורג, כבר לא אכפת לו.

הוא אוכל ארוחה אחרונה בשיא המרץ, ויושב לו לכתוב פוסט.

במסגרת האכזבה הכללית שלי מהעולם הזה שבגלל בעיות בתקציב, כך נראה, נברא תוך שישה ימים בלבד, פרק זמן לא סביר לחלוטין, מצאתי לעצמי את כוהנת הבעל שלי, כוהנת האשירה שלי, שהמוסיקה שלה היא הכל מלבד יופי, שאפילו לא מנסה לצייר את העצב והכעס בצבעים נעימים יותר, בהירים יותר.

היא אומרת לך דוגרי, ישר לפנים, שזה עולם איכסה, שצריך לברוח עם אקדח שלוף ביד, כן, ככה מתחיל הדיסק:

Look out ahead
see danger come
I wanna' pistol
I wanna' gun
I'm scared baby
I wanna' run
This world's crazy
Give me the gun

והיא עושה הכל בשירים שלה, היא לוחשת ומאנפפת ו"מפתתת" וצועקת ומהפנטת, היא קוסמת.

היא נביאת הבעל שלי.

זו שלא מספרת לי על ארץ זבת חלב ודבש, אלא אומרת לי את האמת- נשמה אוכלת יושביה.

היא לא מקשקשת לי על אהבה וחיבה ויופי, אלא אומרת את האמת, שזה שברא את העולם הוא כל כך צר עין עד שאם מישהו יעז להשתחוות למישהו אחר הוא כבר ידאג לטפל בו, כמו הערס של השכונה, שאנשים טובים יהיו חולים ויסבלו, שנשים תאכלנה פרי ביטנן, על דברים קטנים הרבה יותר הוציאו אנשים להורג במשפטי נירנברג.

היא לא אומרת לי שצריך לתקן את העולם ולהפוך אותו למשהו טוב יותר, כי לא כדאי לצפות ולעשות ולהצליח-

We wanted to find love
We wanted success
Until nothing was enough
Until my middle name was excess
And somehow I lost touch
When you went out of sight
When you got lost into the city
Got lost into the night

היא לא אומרת שבסוף הכל יהיה טוב, אלא שמכסימום-
But one day we'll float
Take life as it comes

הייתם צריכים לשמוע אותה הוגה את האותיות, הצורה שהיא מושכת אותן, מטעימה אותן, מלקקת אותן, הופכת אותן לשלה, מעבירה אותן לבעלותה, ותמיד הכל כל כך זורם...המוסיקה קולחת בטבעיות ואם מקשיבים טוב אז הליווי פשוט חלומי, רואים שהיא אלה...

במשך שישה ימים, נראה לי, שמעתי רק אותה, את האורקל שלי, את האלילה P.J.Harvey שלא הפסיקה לטחון אותי, כי זה מה שאני הכי אוהב, את האמת, אפילו אם היא חותכת.

צעקתי איתה באוטובוס כשכולם חשבו שאני ישן, הקשבתי לנבואות שלה בתחנה, כשכולם חשבו שאני משתעמם או סתם בוהה באוויר הצח,

הפכתי לחסיד פנאטי שלה, לכזה שמלקט כל מילה ומחשש אותה ישר לתוך תוכי הנשמה, לשרידים, אני מתכוון.

כי גם אני, כמו הלורד וולדמורט, נשמתי נחתכה לפיסות קטנות שלך תתחיל לחפש אותן, כי אלהים, בהשגחתו הפרטית עלי, תמיד דואג לי, דואג לסבל, אבל כזה עם תקווה, כך שתמיד אוכל להמשיך הלאה לסבל הבא. לפעמים כשאני מתפלל אני מרגיש את הפער בין המלים ששפתיי  אומרות למלים עליהן אני חושב, ואז אני ממש מקווה שאלהים עסוק בנכלולים הקטנוניים שלו, מחפש מי ברר פסולת מתוך אוכל ומי לא התלבשה בצניעות ומי דואג או לא לגאולת הארץ, ככה שאולי הוא לא שם לב להרגשות הפרטיות והאישיות שלי,

וטוב שכך, לשנינו.

שיר השירים אשר לשלמה

ישקני מנשיקות פיהו

מנשיקות הסוהרסנים האפלים שלו.

כשהייתי נער צעיר הגדרתי את עצמי כיהודי דתי חסיד אבל אחד שלא לובש את הבגדים, כי גדלתי בבית מודרני ולא הבנתי למה לכל הרוחות חסיד לא יכול לשים דאודורנט.

כשבגרתי מעט הגדרתי את עצמי כיהודי דתי שאינו יודע אם הוא חסיד או ליטאי או מין משהו באמצע. לוקח את הטוב מכולם.

כשבגרתי יותר הגדרתי את עצמי כיהודי אורטודוכסי שרוצה לעבוד את ה'.

היום אני עדיין אורטודוכסי אבל כבר לא יודע אם אני יהודי. הדת שלי הופכת למשהו כל כך אישי ואינטימי שכבר אין בי בטחון שמעבר למעטה החיצוני יש לנשמה שלי מקום בקרב העם הזה שכל הזמן טופח לעצמו על השכם וחושב שהוא סגולה לעמים.

אני לא סגולה לשום דבר.

אבל מאידך, הזמן היחיד שממש טוב לי זה כשאני לומד גמרא. אפילו החברותא המתוק שלי התפלא כשאמרתי לו את זה. אבל רק אז פשוט טוב לי עם עצמי והבטן מפסיקה לכאוב. אני אוהב את זה. הנשמה שלי עוד יותר. זה מין קטע של אבולוציה, רק ככה היא שורדת.

לבוש בבגדי האסיר עדיין, מחכה לטלפון מעורך הדין שלי שיאמר לי אם מחר בבקר גמרתי או שאולי נותרו לי כמה שנים. והדקות נוקפות...והשעות עוברות...

די ברור שברגע שהוא יצלצל ארים מיד את הפלאפון בבהלה, אבל, דוגרי, אני עייף מלחכות. 

פשוט לא אכפת לי.

אם עד היום בצהריים הייתי עושה הכל כדי לקבל חנינה, עכשיו מכסימום הייתי מפצח גרענים, אם רק הייתי יודע איך לעזאזל עושים את זה.

יש משהו טוב בעצב, הוא עוזר לך לתת ולהעניק לאחרים ולהסכים לקבל מהם גם כן. כי לדעת לקבל מאדם טובה ולהישאר אסיר תודה זו עוד מדריגה בעבודת המידות.

רק שנידון למוות לא ממש מתעניין כבר בזה, כמדומני. אני לא סוקרטס שהדיאלוג הכי יפה שלו, אולי, מבוסס על השיחה איתו לפני שהתאבד.

פעם קראתי שהאצטקים שהאמינו באל רע ואכזר, היו מקריבים שבויים ששבו במין דרך מקורית. הם היו מעמידים את המסכן על דרגש, נותנים לו מקל להגן על עצמו, ואז מספר לוחמים מיומנים היו דוקרים אותו בחניתות דקות מאד, כאלו שלא הורגות, כל פעם דקירונת קטנטונת כזו, עד שכל העור שלו היה מנוקב וזב דם, וכשהיה כושל מכאב וחולשה הכהן הגדול היה מוציא את הלב שלו כשהו בחיים ושותת דם.

וכך היה מונה (את הדקירות)

אחת

אחת ואחת

אחת ושתיים

אחת ושלוש וכו' וכו'

או כמו שניבאה לי האלה, במספר שיחות אישיות (אספקלריא מאירה) שהיו לנו אתמול בדרך מהרב שלי ואליו, מישהו הוציא צבא שלם, עשרת אלפים טייסי קאמיקאזי שיבואו לתפוס אותי:

And he built a whole army
Of kamikaze

10,000 willing
Pilots flying
Interfacing
Space and beyond
Built an army
To come and find me

מצוין, אני כבר לא בורח, בואו קחו אותי.

אני יודע שבבית דין של מעלה לאף אחד לא יהיה מה לעשות איתי, כי אם זה נכון מה שאמרו החסידים שהרבנים של הדור הם השופטים, לא יהיו להם שתשובות לשאלות שלי, כמו שמעולם לא היו להם, וגם לאלהים לא יהיו תשובות לכל מיני דברים להם הוא אחראי אישית, לשואה, למסעי הצלב, לגזירות ת"ח ות"ט, ולכל אדם, איש ואישה, שסבלו כאן אצלו תחת השגחתו הברוכה.

הרי כבר מישהו דיבר אתו על זה, ספר שלם הוא צרח בעברית איומה על איך שהכל לא פייר, ואז בא אלהים, או זה שכתב את איוב בשמו (בחותמת נאמן למקור) ודיבר כאלו שטויות שעד היום אף אחד לא מבין מה הוא רוצה או רצה, אם בכלל.

רק שלא נראה לי שארצה להיכנס לגן עדן, עכשיו יש לי כהנת חדשה והיא בודאי תובל לגהנום, הרי היא לא מתלבשת בצניעות.

עדיין בתא המוות, לבוש בבגדים אדומים,

עדיין מתפלל במניין של הכהנת הגדולה (רק בשינוי מתבקש של כמה מלים) את השיר הגדול מכולם:

'Cause I've prayed days, I've prayed nights
For the lord just to send me some sign
Is she near ? is she far ?
Bring peace to my black and empty heart
So long day, so long night
Oh Lord, be near me tonight
Is she near ? is she far ?
Bring peace to my black and empty heart.

NOVA יקרה, שמת לב שהריפים הראשונים של הגיטרה בהללויה של ג'ף בארקלי הם הנושא בפרק הראשון של הסונטה לאור הירח?

 I

גשם של דמעות

נשמה מתבודדת

לבד בחדר

 II

רעם מתגלגל

אור ברק מהבהב על

הלב שנשבר

 III

קשת בענן

נשמה מתבודדת

מוצאת נחמה

לצערי הרב העצמות עדיין יבשות ואבד החזון מלבי, כך שאני ממש לא מצליח לכתוב באופן נורמאלי, מלבד משהו שכתבתי וגרם לי לשאול את עצמי אם כתיבה כזו לא מהווה סימן מוחשי לכך שאני זקוק לטיפול...ודחוף...

במהלך הימים האחרונים חלו שתי סערות בכוס המים הזעירה שלי, הכוס המוסיקלית, אני מתכוון.

בחמישי הלכנו לשמוע הרכב ג'אז חמוד באיזה פאב ירושלמי (הברמנית אמרה לי שהיא מבינה שאנחנו לא יכולים להזמין אוכל כי זה לא כשר, כל כך ירושלמי!). אף פעם לא נהנתי מג'אז, כמו גם מאלכוהול, והמסקנה שלי מאותו פאב זכור לטוב היא שבשני המקרים מדובר בטעם נרכש.

אלכוהול לא ממש מעניין אותי, אבל ג'אז זה באמת שפה שונה. המוסיקה לא מנסה להיות יפה או מלודית, או זמרתית, הנגנים פשוט מאלתרים (אילתרו, בשנות העשרים והשלושים) כל מיני קטעים על רעיון בסיסי מאד פשוט. בלי התחכמויות או פומפוזיות, בלי טוקסידו ועשרות נגנים, "סתם" מוסיקה. 

וכשזה הולך טוב והאנשים נהנים לנגן אותה, אז זה גם עושה טוב על הלב.

הם ניגנו וכל קטע היה יותר כיפי מהשני, ובינתיים אנשים קצת הקשיבו, קצת פטפטו או חלמו, אחלה.

היה שם קטע של מוסיקה להלוויה (מה יהיה אוגוסטינוס, מה יהיה?). הוא מתחיל בקטע חצוצרות נוגה, אבל לא יותר מדי, ואז, חוזרים לעשות שמח! העפנו את המת מכאן וממשיכים לחגוג! (מזכיר לי קטע ב"מיסטר א-ל כאן אנה").

המהפכה השניה היא שמצאתי, לאחר שנים רבות, עוד קטע של מוצארט שאני אוהב. מדובר בקונצ'רטו מספר 20 לפסנתר, או לפחות הפרק השני והשלישי.

זה עדיין לא רומן ממש אבל כבר הלכנו לישון ביחד...(אני נרדם תמיד עם מוסיקה) :)

הקטע הזה שאי אפשר לשמוע מוסיקה בשבת מהווה, לדעתי האישית, הוכחה ברורה לציניות הברוכה של אלוהינו, כי אין שום הגיון בכך שכל השבוע אתה שומע מוסיקה מעולה ופתאום בשבת קדש צריך להסתפק בניגונים האומללים של זמירות שבת!

מה הוא חשב לו שם למעלה? היי, זה באמת עושה לך טוב לשמוע את כל הזיופים האלו עם המנגינות הנידושות? וכל כך הרבה שנים? לא נמאס לך כבר מכל זה?

מה אתה אומר?

אה, אתה זקן, כבר לא כל כך שומע...

מילא.

מצב החברותות שלי בכי רע.

החברותא שלי לאפלטון נעלם לפני שלושה חודשים בטענה המוזרה שהוא לא מרגיש טוב ואין לו כוח...אולי אלי? אבל זו בעיה קשה כי באמת אין לי הרבה זמן וזה חשוב.

פעם בשבוע אני לומד עם הרב שלי, כאן הבעיה היא שנמאס לי לחלוטין מכל הלימוד הפולני/ליטאי הזה עם פילפולי הסרק הכלולים בו.

דווקא מדובר בספר של אחד מטובי המוחות בעמנו ברוך האינטלקט והסבל, אבל את הספר הספציפי הוא לא הספיק להגיה לפני שהוא נפטר, כך שלפעמים השביל כל כך מפותל שכדי , בואו נניח, לחשב כמה זה אחד ועוד אחד אנחנו נזקקים למכניקת הקוואנטים ומשמעות המחלוקת שלה עם תורת היחסות, ועוד המון דברים עקומים בדרך, וזה רק כדי להגיע בסוף הסיפור ולאחר שעות רבות של לימוד, למסקנה שכפי הנראה התוצאה היא-2!

אני מתחרפן מדברים כאלו, הכל אשמת התואר שלי בחשבונאות, זה הוא שהפך אותי למין מרובע שכזה.

כבר מזמן לא התקדמתי בשפינוזה.

אני בקושי כותב.

מזל שבסנהדרין הכל בסדר, אם כי גם שם אני לא עומד בהספק.

מאידך זו לא לגמרי אשמתי שפתאום התאהבתי מחדש באימפריה הרומית וחזרתי לקרוא עליה. אה, ואני גם נהנה עם חברים ועוד כאלו...

נשמע כאילו אני מחזק את עצמי...

אחד מקוראי החביבים שלח לי מאמר של אחד הרב אלי סדן, שנקרא "קריאת כיוון לציונות הדתית".

אם מישהו רוצה שאשתולל בזירה, הוא רק צריך לנפנף מולי דגל ישראל ואני כבר שועט...

כרגיל, נראה לי נורא תינוקי להסתכל על מה שקרה בהסטוריה ולנסות לדלות מזה כל מיני השקפות אמוניות על מה אלהים רוצה או לא לרמוז לנו. דוגרי, אם הוא לא מסוגל לקום ולומר את שלו בפה מלא אז חבל על הזמן, לדעתי, לחפש רמזים. אני מעדיף לחשוב שאלהים הזדקן ומחמם את עצמותיו הזקנות בשמש, מה שאגב יסביר את תופעת ההתחממות הגלובלית...מאשר להניח שהוא משחק איתי "מחבואים" או "חם-קר".

אני לפחות, עברתי את הגיל.

כך לדוגמא, הרב סדן (באמת אין לי מושג מיזה), מנסה לרמוז על כך שאילו לא היו הרבנים החרדים מתנגדים לציונות והיו מעודדים עליה אז המון יהודים היו ניצלים מהשואה ומכאן ראיה ברורה שהציונות מהווה את רצון ה'.

בראיה לאחור העובדה נכונה אבל, כנראה שהרב סדן לא כ"כ מתעניין בהסטוריה, זה היה ממש במקרה שרומל לא הביס את מונטוגמרי והקרב כולו נפל על ענייני אספקה, אילו חלילה זה היה קורה, הכל היה נראה אחרת...

ואל תספרו לי שזה בדיוק הנס שכך היו תוצאות הקרב, כי, עם כל הכבוד, הוד מעלתו שם למעלה, אם הוא כבר כן גילה התעניינות באותן שנים נוראות, יכול היה לעשות נס מעט יותר שיטתי...אז תסלחו לי...

זה גם מזכיר לי את הטמטום הזה שביום השואה מתייצבים הפוליטיקאים המגעילים של המדינה מול מיסדר של לוחמים בני שמונה עשרה ומצהירים שיותר לא יהיה דבר כזה, שוב, בורות גמורה. כל תורת הלחימה של צה"ל מבוססת על גודריאן ופון מאנשטיין, שני המצביאים החשובים של היטלר, קרבות מלחמת ששת הימים הם העתקה אחד לאחד של מבצע ברברוסה, כך שזה ממש מטופש לחשוב שאילו היה אז צבא לעם היהודי שבסך הכל העתיק את המקור הנאלח, הוא היה מצליח במקום שטובי הצבאות בעולם נכשלו.

זו סתם יהירות ישראלית אופיינית.

ואם תסלחו לי, מה יעשה בדיוק צה"ל אם יקום היטלר בארה"ב? יבקש ממנו משלוח אף 16?

אחד הדברים המוזרים ביותר שהרב סדן כתב היה שבמערות בר כוכבא נמצאו תפילין של רש"י ור"ת, בן אדם, מה אתה מדבר, רש"י ור"ת נולדו מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא! מה השטויות האלו?

אולי על לוחות הברית נכתב כמה שנים לפני הספירה הם ירדו מהשמים???

כמו שאתם שמים לב, אין לי כוחות לחשוב על עיקר הדברים החשובים שהוא אמר, אבל שוב, אני מוריד את הכובע בפני ציבור שלפחות מודע לכך שיש לו בעיות מהותיות ומוכן, ולו רק באופן שטחי, לדון בהן.

אבל מפחיד אותי שהרב מדבר בפה מלא על חלומו שתהיה מדינה דתית...בררר...זה מה שחסר לי, כמה עבדקנים עם M-16 שיבואו אלי בבקר לבדוק אם התפללתי שחרית במניין...

ומשמרות צניעות על טנקים יסתובבו בכבישים לבדוק שהכל כשר...

אנשים טובים, תבינו, דת זה משהו של הנשמה פנימה, לא של התחת החוצה.

בזאת, ולנוכח מצבי העגום, אני מסיר את הכובע ומוריד את הדגל לאמצע התורן!

 (אין לי כובע ואין לי דגל...)