זה קטע שכתבתי לפני כמה שנים. אני מקדישה אותו לאהובה ווירטואלית קטנה שחותכת אותי עם המילים שלה כל פעם מחדש.

מול המראה. מביטה על עצמי. בת 23, אלוהים, איך חולף הזמן. אני ניצבת מולי, מעבירה עיניים על גופי. שנים של מלחמה עקרה ללא ניצחון, לא לוקחת שבויים. הראי הוא שוויץ, מגשר, ניאטרלי. אני מחייכת אליו עכשיו, לא לדמות השמנה שעומדת שם מולי. משקיף לי דמות שאני לא אוהבת לראות. מאנייק. בסוף אחליף גם אותך. כמה מראות החלפתי בחיי, תמיד חיפשתי את הארוכות, הצרות, המרזות.

האויב שלי לובש ופושט צורה, כובש שטחים נרחבים. לעתים מצליחה לגבור עליו, לכבוש אותם בחזרה אחרי מלחמה עיקשת ואכזרית בגיזרה, חוגגת ניצחוני בקניית מכנסיים במידה קצת יותר קטנה. למלחמה הזו יש רצון משלה. היא אף פעם לא מסופקת. תמיד יש עוד שטחים לכבוש, אויבים אורבים בפתח. נשקם הוא העוגות, השקולד, הלחם, הבורקס, קרמשניט מכניעה אותי כמו פצצת אטום. מחסני הנשק של האויב הם המקרר, הסירים של אמא, המדף המוכר בארון.

לעתים מוותרת על המלחמה ונכנסת לבולמוס אכילה כפייתי ומהנה, דוחפת כל מה שניתן  לפה, כל מה שמנעתי מעצמי ללא נקיפות מצפון ואז מגיע תור הזהב של האסלה ואחר כך הריצה. אני רצה ורצה, עוד ק"מ ועוד אחד. הנה הורדתי עוגיה, הנה מלפפון, הנה הקורנפלקס. רוצי שמנה, רוצי.

מול המראה.

מה ללבוש? מכל בגד בולטים משמניי והרי אני יוצאת היום לשבת בבר עם חברות ואולי גם רמי.

מיכל, חברתי, שייכת לרזות ששוכחות לאכול. איך לעזאזל אפשר לשכוח לאכול? האוכל מעסיק אותי 24 שעות ביממה. במשך היום אני בדיאטה וחושבת על אוכל, בלילה אני חולמת שאני שדופה, אוכלת כל מה שבא לי ויש לי חילוף חומרים מטורף שמוציא הכל החוצה ומשאיר אותי שם. שדופה. אני מתעוררת בבוקר ישר אל תוך סיוט המלחמה. האם לאכול משהו עם הקפה או להסתפק בכפית קורנפלקס עם החלב. לאחר שעה אני רעבה, מושכת עוד ועוד עד אחת עשרה, לעתים חוטפת פרי ומחכה לשעת הצהריים, בינתיים מתגנבת למקרר (כאילו שחוץ ממך עוד מישהו רואה אותך, טיפשה), חוטפת חצי חבילת שוקולד, פרה. אין כמו שוקולד, פרה. הולכת לשירותים, דוחפת את האצבע הסדוקה לגרון ומוציאה את כל החטאים החוצה עד זוב הריקנות, עד זוב דם. עברנו חצי יום. עדיף לא לאכול בכלל. כך אני - שחור או לבן, הכל או לא כלום. למה אין לי  מספיק כוח רצון? אולי תפסיקי כבר לחשוב על אוכל.

מול המראה.

הנה, הצלחתי להעלות על עצמי את מכנסי הג'ינס. אני מכניסה עמוק את הבטן, בקושי סוגרת את הכפתור. השומנים נשפכים מעל קו המכנסיים. אתמול בלילה יצאתי לבר עם מיכל (ההיא ששוכחת לאכול). אין גבר שלא הוריד על מיכל את המבטים הרעבים האלו. מה הייתי נותנת כדי להרגיש פעם אחת מבט רעב כזה, אמיתי, המיועד לי. אבל התרגלתי לקבל את השאריות. עד שסוף סוף מישהו מסתכל עלי, אני יודעת בליבי שגם הוא בסתר ליבו מעדיף אחת כמו מיכל, אך יודע שרק איתי, עם השמנה, יש לו סיכוי. כך הכרתי את רמי.

רמי אומנם סוחב על עצמו פחות שומן ממני, אך פרצופו לא ממש לטעמי. התפשרות? מה את שואלת דמות דוממת במסגרת. כן. התפשרות. למה אני צריכה להתפשר? הרי אני מעדיפה את הרזים, השריריים, היפים. צחוק הגורל - אני עושה לגברים מלאים בדיוק את מה שהם עושים לי.

כשרמי רצה לשכב איתי, הוא טען שהוא אוהב את הגוף שלי (שקרן). כשהוא נישק אותי בפעם הראשונה והעביר לי יד על המותן נרעדתי. ולא מתשוקה. אלא מהמחשבה שהוא מרגיש את הכפלים שיש לי שם. אסור לגעת במותן בשעת ישיבה, לפחות לא בפגישות הראשונות או בנשיקה הראשונה, משום שבאותה שניה שהיד שלו מרפרפת לכיוון, אני מפסיקה להנות מהנשיקה וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הם הכפלים העוברים תחת ידיו. רמי חושב שאני מרימה לו את היד מטעמי צניעות .

גם כשמגיעים לדבר הממשי, יש תנוחות מסויימות שאני מעדיפה לא להיות בהן. לפחות כל עוד אני כלואה בתוך הבשר הזה. תמיד אעדיף לעשות סקס על הגב. זאת התנוחה האהובה עלי. ולמה? כי אז הבטן נראית שטוחה, אשליית שטיחות הבטן. על הגב אני יכולה להכניס אותה עד קוצר נשימה. לעתים אני עוצרת כל כך הרבה זמן את הנשימה וכשאני מוציאה אותה בבת אחת, רמי חושב שאני נאנחת מתשוקה. איזו תשוקה ואיזה נעליים, אני רק משחררת את האויר לשניה (בכל זאת, כמה אפשר להחזיק בלי אויר?).

לעשות אהבה בחושך. זה אידיאלי. שם, בחסות האפלה, אני מרגישה הרבה יותר חופשיה לעבור מהתנוחה המסיונרית לתנוחות אחרות. רצוי שהעיניים יהיו עצומות. העיניים שלו כמובן. שלא יראה.

עכשיו את מבינה למה רמי כל כך אוהב לשכב איתך? אני שואלת את הדמות שניצבת שם מולי, במראה. מהסיבה הפשוטה שאת ניגשת ישר לעניין. כמה שפחות משחקים מקדימים, כמה שפחות נגיעות, שלא ירגיש את השומנים. והוא, הדביל, חושב שאני כל כך חמה.

לאחר הסקס הוא רוצה להתקלח איתי ביחד. איזו בדיחה. אני אומרת לו שאני לא מעוניינת משום שאני מעדיפה להשאר עם הריח שלו עלי. מצחיק אותי לראות איך הוא מאמין לכל מה שאני אומרת. אם הוא היה יודע שהסיבה האמיתית לחוסר רצוני במקלחת משותפת היא המחשבה שיראה אותי עומדת עם הבטן הנשפכת לי ועוברת את גודל החזה, את הכנפיים שיש לי בצדדים ומשלימות את ישבני. פעם חשבתי שאם אנופף בהן הן ירימו אותי למעלה. האוזניים של דמבו. הדמות מולי צוחקת במראה. צחוק עצוב.

הפתרון האחרון הוא להכנס להריון. איזה כיף להיות בהריון. פסגת שאיפותיי. תירוץ מדהים. אף אחד לא יביט עלי בשעת האוכל במבט מרחם או שופט. הבטן שלי תיראה סקסית פתאום וגם התחת - הוא גודל ביחד עם האגן כדי להכין את הגוף ללידה. הידד לתחת הגדול!! אבל עד אז - מול המראה.

עולה על המשקל. הוא קופץ ל- 41.2. שמנה.

החלטתי ללבוש את מכנסי הג'ינס השחורות (המרזות) וחולצה לבנה. הולכת לחייג לרמי.