לפעמים 69 זה רק מספר

בימים האחרונים אני פשוט מרגישה שהכל כל כך יבש. כל החיים שלי, כל האנשים מסביבי. והרי מסביבי יש כמה מהאנשים הכי צבעוניים שקרוב לוודאי יצא לרובכם להכיר. זה כאילו הכל נעשה אפור, כאילו כולם חיים באיזה רובד של התמונה שאני לא רואה.

אני יודעת למה זה כמובן. וקשה לי. כל כך קשה להודות בזה בפני עצמי.

ראיתי אותו לפני כמה ימים. לא הייתי מאמינה שהוא יחזור לארץ. אבל אולי הוא סתם פה לביקור. אולי הוא בכלל מבקר פה קבוע. אני לא יודעת. וכל כך הייתי רוצה להוסיף פה "וגם לא אכפת לי" אבל כל כך אכפת לי. כבר שבוע אני הופכת בזה בדעתי, מתחרפנת.

היית חייב, נכון? היית חייב. ובעצם מה זה קשור בכלל?! אני לא יכולה להגיד "עד ששכחתי אותך, היית חייב לחזור", כי זה לא נכון. לרגע לא שכחתי. ועם כל גבר וגבר ששכבתי, וכל רטט של עונג שעבר בי חשבתי עליך וכאב לי.

ולמה במיטה הבחור צריך לראות לי דמעות בעיניים. ולמה ההנאה שלי לא יכולה להיות שלמה. ולמה כל פעם שמישהו עם עיניים כמו שלך מסתכל עליי, אני מסיטה את המבט. ולמה מאז לא היה לי קשר רציני.

אני חיה כמו שרמוטה, חצי תל אביב עברה לי בתחתונים. משלה את עצמי שאני ממשיכה בחיים, שהסקס שלי יותר טוב מאי פעם, אומרת לעצמי שבטח אתה מתחרט על אותו רגע, ושבטח אף אחת לא יודעת לעשות לך טוב כמוני.

אני לא בזה לעצמי ולא שטויות. אני בחורה שיודעת מה היא רוצה ומקבלת את זה. הרבה בנות היו מתות לחיות כמוני. אני יודעת את זה. אבל זה לא משמח אותי.

מעניין אותי, אם היית רואה אותי גם, מה היית חושב לעצמך. ואולי כשהלכת לך שם חשבת לעצמך עליי, במקרה. ואולי אני טועה, וחשבת על הבחורה החדשה בחיים שלך, או על אמא שלך, או תהית בפעם השמינית אם נעלת את הדירה.

זה מצחיק. אני לא יכולה להגיד שהזכרונות מציפים אותי, כי הם תמיד שם. אני לא יכולה להגיד שהסכר נפרץ, כי הוא אף פעם לא נסגר. אז אולי כדאי שאני פשוט אסתום את הפה.

אם היא כוסית, היא תפוסה
אם היא לא תפוסה, היא אנטיפטית

אם היא לא אנטיפטית, אתה מכוער בעיניה
אם אתה לא מכוער בעיניה,

היא בסרטים מהחבר האחרון שלה
אם היא לא בסרטים...
נו באמת, מה הסיכוי שתהיה כוסית-פנויה-לא-אנטיפטית-ולא-בסרטים-מחבר-שלה שגם פנויה בערב שבת?

קרדיט לדאפ.

מי הדביקה לעומר מהישרדות צרפתית באמצע אלנבי???

וקיבלה 100 שקל על זה?

God bless צביקה שרף, זה כל מה שיש לי לומר.

טורקיה, 68:83 , In your face!!!!!

בכל יום כשהולכת לישון, היא יודעת מה מחכה לה, כמו סרט שרק מחכה להתגולל שוב, תמיד זה יהיה שם.

בכל פעם היא נכנסת למיטה ומנסה לא לחשוב על מה שתחשוב בעוד רגעים ספורים, אומרת לעצמה שטויות, מעלה על פניה חיוך מתאמץ, ובכל פעם חושבת מי הקהל שלה בכלל, למי היא משקרת.

ובכל פעם רואה שוב את פניו צפים, בבית הקפה ההוא, שומעת את צחוקו. איך דברים שנראו לה תמימים באותו רגע מקבלים משמעות אחרת בדיעבד. היא זוכרת את הריח שלו, שהזכרון עיוות, זוכרת את אגלי הזיעה על פניו, את ההבעות ושפת הגוף, זוכרת הכל.

בכל פעם משחזרת, כאילו כדי להכאיב לעצמה, את הטמטום, והתמימות הזאת, התמימות שלעולם לא תחזור, ואולי זה טוב. התמימות שלקחו ממנה. שומעת שוב את הצחוק הטיפשי, רואה את שפת הגוף המפלרטטת, טפשה. רואה שוב, כאילו מעיניים של מישהו אחר, איך הלכה משם, דילגה כמעט, בטוחה שהיעד לגמרי אחר ממה שהוא היה באמת, לא יודעת שהעיניים האלה לעולם לא יראו את העולם באותה צורה כשתעשה את הדרך הזאת בפעם הבאה. המישהו האחר חושב עד כמה טפשה הבחורה הזאת, ומעניין מתי היא תבין את זה, אבל זהו, שהבחורה ההיא לא הבינה עד שהיה מאוחר מדי.

המישהו האחר עוקב אחרי הבחורה, מביט בציניות איך היא כורה את הבור של עצמה. הוא ימשיך לעקוב אחריה גם אחרי שגם היא תתפכח, ולעולם לא יתערב ולא יגיד מילה. הוא ימשיך להביט תמיד, ימשיך לשפוט אותה בעיניו, להגיד המון בלי לומר מילה, לדעת שהיא יודעת כעת מה שהוא יודע.

המישהו האחר לא יזדעזע, וגם לא יִגַעל. הוא לא יעשה כלום כדי להגן על הבחורה הטפשה. הוא רק ימשיך לשפוט בינו לבין עצמו. תמיד לשפוט.

בכל פעם מתעוררת בשאיפת אויר חזקה.

הנושא החם, כי אף בלוגר חדש לא יכול בלי זה:

ידידות בין גברים לנשים.

אז חוץ מידידות עם הומואים, שבזה אני טובה (פאג האג, מישהו?), מעולם לא הייתה לי ידידות בריאה עם גבר.

זה התחיל בחטיבה. כיתה ז', בי"ס חדש, פתאום עברתי לעדשות מגע, יצאתי קצת מהספרייה ומהבית, התחלתי ללבוש ג'ינסים, להראות קצת בשר, פיזרתי את השיער לפעמים, ופתאום אנשים קלטו שאני נראית לא רע. אז היו לי כמה חברויות תמימות וקצרצרות, ופתאום נהיו לי ידידים.

כבר אז הייתי נורא גרועה בזה. בידידות עם בנים, זאת אומרת. כאילו, וואט דה פאק איים סופוזד טו דו? מותר לי לכעוס עליהם אם הם לא חוזרים אליי? אפשר לחלוק איתם רכילות? מה קונים לידיד ליום הולדת, ועל מה לעזאזל אני אמורה לדבר איתם?!?

אבל באופן מפתיע שמרתי על חוג ידידים לא קטן, ואיכשהו הצלחתי להתסדר. הייתי די מאושרת, למעשה, ומצאתי בחברתם קרבה והזדהות שפעמים רבות לא מצאתי בחברותיי הנקבות.

וכך זה נמשך, בערך עד כיתה י'. בכיתה י' הכל השתנה. כלומר, בבת אחת צמחו לי הציצים, ופתאום הייתי מה זה מבוקשת. הידידים שלי התחילו לפרלטט איתי, ואני, מחוסרת יכולות קומוניקציה בסיסיות עם המין האנושי, לא ידעתי איך להגיב. אז, אתם מבינים, שכבתי איתם.

ואהבתי את זה.

וכך זה התחיל. כל ידיד שהיה לי הפך למשהו עם זין. ולאט לאט התחלתי לאבד את הידידים שהיו מספיק הגונים כדי לא לשכב איתי, ונשארו לי רק יזיזיי, שבהחלט ענו על ההגדרה של משהו עם זין, אבל למעשה באמת לא היו יותר מזה.

ואז קניתי לעצמי שם גדול בבית הספר, ולמעשה גם בסביבותיו, והחברות שלי, שבדיעבד נראות לי צדקניות וקנאיות, ניתקו איתי את הקשר. כי מה הן צריכות שיגידו עליהן שהן מסתובבות עם השרמוטה של י"א?

אז במשך שנתיים, כמעט כול מה שהיה לי זה כמה יזיזים חטובים ומוכנים תמיד, ומדי פעם גם חבר. בינתיים אני נכנסתי למגננות ענקיות שעד היום קשה לי להשתחרר מהן, וניסיתי להתבצר מאחורי הפוזה של "איזה שרמוטה אני, אבל היי, לפחות אני כוסית". זה עבד, אבל יצר אצלי לא מעט דפקות פסיכולוגיות לטווח ארוך.

ואחרי השתחררותי מצבא ההגנה לישראל, שגם הוא תרם לא מעט לאישיות הדפוקה ובעלת השקפת העולם המעוותת שאני מנסה לתקן, גיליתי את ההומואים.

אחח, ההומואים! הם נתנו לי בדיוק מה שהייתי צריכה. הם היו החברה הכי טובה, הכוסית והמצחיקה, שתמיד כיף להסתובב ולצאת איתה, הם היו הידיד הגברי שנתן לי עצות למיטה, הידיד שיכולתי לחלוק איתו סודות ולדעת שאופיו הרכלני לא יבגוד בו, ובעיקר בעיקר, הם היו נפשות קרובות אליי שאשכרה לא ראו אותי ערומה.

טוב, אז אחרי הרבה מאוד שעות של טיפול פסיכולוגי, אני יכולה להגיד היום שיש לי ארבע חברות טובות שהן כמו אחיות בשבילי, עדיין יש לי הרבה ידידים, וכן, גם יזיזים, אפילו יזיזות, אבל שמעו, בתחום הרומנטי אני עדיין כישלון מוחלט. זה אולי מסביר את העובדה שאת מערכת היחסים היחידה שהייתה בעלת משמעות בשבילי, דפקתי ללא תקנה. מי מאשים אותו שהוא זרק אותי באימייל.

חג שמח!