[אוקיי, הפוסט הזה ארוך בערך פי עשרה מאורך פוסט מקסימלי שקורא בלוגים ממוצע יכול לקרוא. יכולתי לחלק אותו לעשרה חלקים, אבל זה לא מרגיש לי נכון. אני לא מצפה שאף אחד יקרא עד הסוף. בנוסף החלטתי, פחות או יותר מאותן סיבות, לסגור (לראשונה) את הפוסט לתגובות. מי שמאד רוצה להגיב יכול להגיב בפוסט הקודם או למייל.התחרטתי. ניתן לזה צ'אנס.
רק בקשה קטנה לנו לכם, בשם הצוות המארגן: לפני שאתם נכנסים לחלון התגובות שלנו, אנא השאירו את החיבוקים הוירטואליים שלכם בחוץ, בדשא. אנחנו בטוחים שהם ימצאו שם חברים וירטואליים איתם יוכלו להתחבק. אל תעלבו, כן? אין כוונה להעליב. העניין הוא שמטרת הבלוג הזה מבחינתי איננה חיבוקים וירטואליים. וכשאני מקבל אותם בכל זאת, אז אני זה שנעלב. מפני שכאן אני בא לבדוק את הכתיבה שלי, כתיבה שקללתה היא האוטוביוגרפיות, חוסר היכולת לעוף על כבלי הדמיון, הדמויות והעלילה. וחיבוק וירטואלי אומר לי בעצם שהפוסט הובן כבקשה לחיבוק וירטואלי, ושאין לו קיום ספרותי בעיני המגיב] .
בסוף שיעור גאגא אתה מרגיש את הניקיון שנעשה בבפנים של הגוף. או בבחוץ שלו, מה ההבדל בעצם. הכל מתבהר, רגוע, זורם. עצם הנשימה עושה טוב. ושעור כפול עושה כפליים ניקיון.
אבל אולי הייתי צריך לצאת אחרי השיעור הראשון, כדי להפגש עם אפרת. אני לא משקיע מספיק, לא מוכן לוותר על התענוגות הלבדיים שלי גם כשהמצב קשה. סימסתי לה, בעצם, לשאול בעצתה, ברווח בין שני השיעורים. אבל היא לא ענתה – מן הסתם לא יכלה כי היתה באמצע שיעור בעצמה. אז המשכתי לשיעור הבא. עכשיו כרגיל נשארה הבחורה הקצת מוזרה, שעד לא מזמן לא חיבבתי אותה, בגלל איזו תזזית בהתנהגות שלה, משהו שהגדרתי כ"חוצפה", או התבלטות יתר. לא מפסיקה לדבר ולזוז, בו זמנית. בכל שיעור שאני בא היא נמצאת. עושה גאגא על בסיס יומי, גם אם זה יוצא שלוש פעמים ביום. תמיד אנחנו נשארים בסוף השעור. אני בגלל אופיי האיטי, המתקשה לצאת החוצה, לעבור ממצב למצב. היא מסיבותיה שלה, אולי מחפשת משהו. לפעמים מייד בסוף השיעור, או בתחילתו, הכלבה הגדולה שלה, שמחכה בחוץ לבד בזמן שהיא בשיעור, נכנסת פנימה ורצה באולם, תוקפנית, והיא לא מוציאה אותה, וזה קצת מעצבן. אבל בסוף השעור האחרון היא שאלה על הלהקה שהשמיעו בשעור, ואני ישר יריתי," cocorosie, שתי אחיות שגדלו בנפרד ונפגשו בפריז, הסתגרו שלושה ימים באמבטיה, ומאז הם צמד. אבל הכל אגדות של פופ, זה לא אמיתי". והיא, האישה הזאת, דווקא הגיבה לזה בנחמדות.
עכשיו, אני מצלצל לאפרת. היא לא נלהבת להפגש, אבל מוכנה אם אבוא אליה ולא אשאר לישון. אז בסדר, אני אבוא אלייך, אני אומר, ולא אומר: לא התראינו מאז יום שבת, ועכשיו יום חמישי. חייבים לדבר, לראות מה קורה. האם אנחנו נפרדים? האם את כועסת עלי? בסיום השיחה האישה שואלת אם יש לי רכב, לטרמפ. אני אומר שיש לי רק אופניים. פעם היה לי טוסטוס, אבל הייתי לא רגוע עם זה. מהיום שירדתי ממנו השתפרו חיי.
"היית לא רגוע? אתה נראה תמיד כל כך רגוע. "
" באמת? זה תמיד מדהים אותי מחדש שאומרים לי את זה. כי אני כל כך לא רגוע, מבפנים. בעצם.. אולי פעם הייתי עצבני. אולי היום פחות"
אנחנו מדברים ומדברים, שיחה טובה, עד שהיא אומרת: "אני יודעת שמחכים לך".
ובאמת חשתי אשמה, מה פתאום אני מאריך בשיחה ולא הולך כבר לאפרת שמחכה לי.
כשאני מגיע לאפרת היא רואה סרט בטלויזיה בסלון. אני מת מרעב. כרגיל לאחרונה, הלכתי לישון בעשר בבוקר. קמתי בחמש והלכתי כמעט מייד לגאגא, בלי לאכול, ואז שיעור כפול שם. אין חלב לנס קפה שיכול קצת להשביע את הרעב. יש משהו לאכול? אני קורא מהמטבח, אני כל כך רעב שאני נוהג כאילו זה היה ביתי, ובו בזמן נבוך מהתנהגותי. הרי מספיק שהשותפה המפחידה ששונאת אותי תכנס פתאום, ואני אתחפר בכורסה בלי לדעת מה לעשות עם עצמי, או אברח לחדר של אפרת. וחוץ מזה, מה פתאום אני ככה חוגג לה על האוכל? הרי היא בדרך להפרד ממני, או משהו כזה .
הסרט שאפרת רואה נראה מעניין. "משי אדום". זאת בחורה בת ארבעים שרוצה לרקוד ריקודי בטן, בתוניס, אומרת אפרת. בתוך זה ברורות לי נקודות החיבור הרבות שלה – ריקודי הבטן (אצלה פלמנקו בעיקר), תוניס (היא חצי מטריפולי, אבל זה לא רחוק). הסצינה הראשונה שאני רואה: שוט של גיבורת הסרט, בת הארבעים , יפה ביותר, עומדת מול מראה בשמלת ריקודי בטן צבעונית, מביטה בעצמה רוקדת, והמצלמה מתחילה לעשות סיבוב מעגלי בחדר, בהתחלה על בקבוקי שתיה קלה, כאלה שאין בארץ, "פנטה" אולי, ואז על כל מיני בדים ותחרות, צבעוניים במידה מכשפת, שוט ארוך ואיטי, מסע בממלכת צבעים, ירוק ואז זהב ואדום ועוד, ובסוף חזרה אל הבחורה מול המראה. קנה אותי השוט הזה, ואני נשאר עם הסרט, משתדל לבלום את פי ומצליח (במהלך צפיה בקולנוע מעולם לא אמרתי מילה,הרי. זה נחשב גס רוח בעיני. בזמן צפיה בטלויזיה אני משום מה מדבר). הרבה פעמים בא לי להגיד למשל "הצבעים כאן, הצורה שהוא בחר לצלם, היפר ראליסטי, זה מענין" אבל אני שותק וגאה בעצמי על שתיקתי. סרט יפה, ראינו אותו עד הסוף, שבמפתיע היה טוב. עכשיו אני מדבר אליה, איך אהבתי את השוט שבו ראו את מועדון הלילה מה- POV שלה, בלי להראות אותה בכלל, הגברים המריעים, חרמנים ומעריצים, אבל לא בדיוק גסים, וצפוף שם, אבל הכל מחושב, ומשם קאט אליה הולכת ברחובות, שם הכל מאופק ומהוגן. בשתי הסיטואציות יש חושניות, התענגות, וגם משהו אלים שמאיים כל רגע להתפרץ. [אחר כך הסתבר לי שהשחקנית היא היאם עבאס "שלנו"].
אני רוצה לאמר משהו אבל מתקשה. בסוף אני פולט
"אז מה, אנחנו נפרדים בהדרגה?"
"למה בהדרגה?"
היא שואלת בקול הדק שלה, ואני עם בעיות השמיעה שלי מתאמץ לשמוע, חוזר על מה שאני חושב שהיא אמרה, ולפעמים יש לי טעויות מזעזעות, או משעשעות, או סמליות. ברחוב אם הולכים ומדברים אני צריך להיות תמיד לשמאלה, כדי שאוזן ימין ששומעת טוב יותר תהיה מופנית אליה.
אז מסתבר שנפרדים ולא בהדרגה. ודי ברור שמבחינתה השיחה קצת לטורח. או אולי להפך? אני מרגיש, מצד אחד, שאני מטריח, כופה שיחה. ומצד שני שאני לא נחוש מספיק, שאני צריך להלחם על האבידה, שעכשיו מסתבר לי כמה היא גדולה. ואני ממש לא מצליח לבטא את הרצון הזה להלחם על הקשר. הרבה יותר קל לי לנסות להבין מה היא מרגישה, ואיפה טעיתי, איפה אני יכול לשפר, בפעם הבאה אם לא בפעם הזאת – כלומר, אם אני, בפאסיביות הידועה מכבר שלי, נותן לה להחליט שעכשיו נגמר, זהו. באמצע , ממש באמצע הדיאלוג הדרמטי שאני מרגיש בתוכו, השותפה נכנסת. היא אמנם נכנסת חיש לחדרה, אבל אני מייד מציע שנעבור לחדר שלה. אנחנו עוברים, מתיישבים במבוכה על המיטה בבלאגן שיש שם תמיד.
(...)
- "ואת הרגשת שאני לא יכול לתת לך את ההרגשה הזאת, שאת אהובה"
אני שם בפי את המילים שאני חושב שמבטאים את רגשותיה.
- "כן", היא מהנהת.
ואני מרגיש שהסיפור הופך עבורי לקצת אוטיסטי. מדברים על מה אני עשיתי לא נכון. וברור ומוסכם שאני "אשם", והייתי רוצה להחטיף לעצמי סטירה על כל הטעויות שעשיתי ואלו שאני עושה ברגע זה. אבל.. מה הטעם? תחושה של חוסר ממשות, הכל סבוך בתוכי , בתוכי בלבד, הכל תמיד נתון להכרעתי, גם כשנראה בברור שהיא זאת שזורקת אותי. והרי גם ד' זרקה אותי.
אני מלטף את שערה, שחור ומבהיק. מלטף בהיסוס. היא לא מתנגדת, אבל גם לא נענית. והרי התנועה שלי מהוססת, למה שתיענה לה? לְ-מה תיענה, ל"בואי", או ל"שמרי מרחק"? עיניה הגדולות והרכות מביטות בי במבוכה התמידית שאני מוצא בהן, בתהיה, כמו שהיא עונה לטלפון, ה"הלו?" מופתע תמיד, אפילו שברור לה שזה אני בצד השני. גם בה יש היסוס, אם כן. וזה תמיד ככה, לא?
אני מתחיל להעלות טענות שמראות את רצינותי ואת דבקותי בקשר. רציתי שניסע יחד לחו"ל, ואז הייתי עובר לגור איתך, וגם יותר מזה. אבל ברור שטענות אלו לא ישנו דבר, אולי מכיוון שאין בהן נחישות מספקת.
אנחנו מתחבקים חיבוק אחרון. האם להפוך אותו לתשוקה? לא נראה שהיא רוצה בזה. וגם.. ההיסוס הוא הדבר המוצק בי, לצד צער, ותחושת אובדן.
- "הבגדים שלך". היא מושיטה לי במבוכה שקית, ומוסיפה: "יש פה גם השמיכה שהבאת אז".
- "פעם אחרת, אין לי מקום באופניים לזה". אני אומר בחיוך נבוך. השמיכה, שהבאתי מהבית שלי באוטו של נ', בלילה של היומולדת שלה. פגעתי בה אז והיא הסכימה לסלוח לי. ירד גשם חזק ונסענו לאכול קרפצ'ו. ולמחרת בפארק הירקון היה לנו כל כך טוב. בזכותה! ועד היום לא כתבתי לה את הברכה בתמונות, הברכה שאז כל כך עיכבה אותי, וגרמה לפגיעה שלי בה.
אני יורד למטה במעלית בפעם האחרונה. אף פעם לא יודעים אם הכפתור של הקומה המבוקשת נלחץ. היא אמרה שיש איזה צליל ששומעים, ולפיו יודעים. אני לא מצליח לשמוע אותו.
ליד האופניים אני מרגיש, בתוך ההלם , שאני שחקן שחוזר על תסריט ידוע. תסריט שלא רק אני כבר עברתי בו בעבר, אלא רבים אחרים, גברים ונשים מכל המדינות המתועשות. תסריט הפרידה, שסמלו שקית הבגדים המוגשת למי שצריך לעזוב. במקרה שלי זו שקית כחולה לבנה, ובתוכה בין השאר חולצת מלח, פסים כחולים לבנים, שבחרתי מהקומונה (מחסן הבגדים) בקיבוץ, בערך בכיתה יא', ובשנים האחרונות הורדתי למעמד של חולצת פיג'מה. חולצה שיש בה כיס מאחור, בגב, מין קישוט מוזר כזה. איך שנאתי כשאנשים היו מצביעים על הכיס בגבי וצוחקים, כמו הצביעו על חריגותי בעדר, על היותי סוג מוזר, לקוי, כזה שהולך עם כיסים בגב.
ובאמת כל השאר התחתנו כבר לפני שנים, וגם עשו ילדים. חוץ מדש', האחרון שהייתי רוצה להידמות אליו.
אני מסמס לד'. אין תשובה. מדליק את האור האחורי האדום שמחובר לתיק, ושם את הפנס הלבן מקדימה ומדליק גם אותו. איך יכולתי לוותר בקלות כזו על מישהי כל כך יפה וחכמה ומיוחדת? ומה עוד שלא דיברנו על המון דברים שרציתי לדעת עליה. כשהיא דיברה אז על קסטנדה, יכולתי להקשיב לזה שעות. והסקס... אני לעולם לא אסתדר ככה בסקס כמו שהסתדרתי איתה. היא כן, לה לא תהיה בעיה. היא לא צריכה אותי בשביל זה. אבל אני..
גם זה רמאות. אתה דוחק עצמך לפינת הדפוק והזרוק. והכי נורא זה שוטרת חשאית , מודעות יתר שמה, שקופצת ממחבואה ולא מאפשרת לך להזרק לפינה ההיא, וגם לא לשום פינה אחרת.
האורות, האחורי והקדמי, פועלים כבר זמן רב , לשווא. מישהי מבוגרת עם כלב נכנסת לבית, ומעיפה בי מבט חשדני. אנשים בבנינים משותפים כאלה חשדניים. תמיד תהיה הקשישה הפולנית שתפרוץ בויכוח חד, איפה אתה מחנה את האופניים, ותלך על זה עד הסוף המר, עד הוצאת אויר מהגלגלים אם נחוץ. כמה הצקתי לאפרת על הדירה הזאת, איזה צפונית את, אוהבת את ככר המדינה. ובשביל מה עשיתי זאת, מה טוב היה בהתנשאות הזאת.
מסמס גם לע'. היא חוזרת בצלצול , רק כשאני כבר לוקח את האופניים ביד. צוחקת הרבה, אולי שיכורה. תעבירי לי את י', אני אומר. כבר המון זמן לא דיברנו. אז מדברים, אבל השיחה, כך נראה, מתמשכת לו מדי. ורק בסוף אני מזכיר את הפרידה שעברתי הרגע, וכלאחר יד. הוא לא אומר כלום, ולא בטוח ששמע, כי ע' עושה ברקע הרבה רעש.
רגע לפני היציאה המתמהמהת, אני רואה, בכניסה של חדר המדרגות של הבניין ממול. שתי ציפורים אדומות , עשויות כנראה נייר, מעופפות שם בדלת. אני מנסה לצלם את זה.
באופניים נוסע דרך ארוכה, בלילה בעיר ואורותיה, והתחושה שנגעה בי בסרט התוניסאי, היפר ראליזם של חיי לילה בעיר, ממשיכה אצלי בתל אביב. עוצר במוזיאון , לצלם את שתי האורות בראש מגדל המגורים, כשתי עיניים של חיה ענקית בחושך, חיה שניצבת מעל המוזיאון כעומדת לטרוף אותו, או דווקא את מי שיעז לגעת בו. המוזיאון, אני נזכר – כאן היתה לנו אכזבה. אולי שנינו אוהבים אמנות, אבל הקצב שלנו שונה, ומה שאנחנו אוהבים שונה. ועם זאת, אני נזכר עכשיו, היא נהנתה כל כך ללכת בין ההריסות של התערוכה של דני קרוון שפורקה באותו זמן (דומה שכל המוזיאון היה ריק מתערוכות באותו יום, ולכן נתנו לה כרטיס בחצי מהמחיר). "זה החלק הכי טוב במוזאון", אמרה בחייכנותה הידועה. מעכשיו יכול להיות שתמיד אזכור את זה בנוסטלגיה.
בסוף אני מגיע לפלורנטין עשר, ישר, בלי לעבור בבית, עם התיק והשקית. התלבטות, איפה לשבת, מה להזמין. יושב בדד לשולחן, דוחק גופי לחושך, לא להראות. התעכבות ארוכה של מלצרית, ובבואה משיכה אליה. הן תמיד כמו כל הבחורות שהאמפרי בוגרט/פיליפ מרלו פוגש ב"שינה הגדולה", סוג של סרט פורנו מאופק. דוחפות את הפיתוי בפנים, בהבדל הדק שכאן זו פיקציה, משחק שמטרתו טיפ, וגבולותיו נוקשים.
תפריט, התלבטות מה להזמין, שאני אבוא אחר כך? כן, תבואי, בשמלה הסגולה. יושב לבד, בחושך, בפנים. מכבה את הנר, שיהיה לגמרי בחושך - אני זה שיצפה באחרים, ולא להפך. על הבאר, איפה שלא ישבתי, בחורה בת 25 בערך, בלונדינית, כוסית, עם גבר בן חמישים, מקריח , מאפיר צדעיים, שמנמן, ממושקף. היא נמרחת עליו, מתגפפת גפוף והבלט שהוא הגבר שלה והוא הוציא אותה לבלות והיא having a good time now. זה מבאס, בחיי. הוא עשיר ממךָ, מצליח ממך, רב קסם ממך, יש בו משהו שאין בך ושגורם לו להיות מזיין ממך. מלצרית, באה אחרי איזה זמן , נזכרת בי, מדליקה את הנר לפני שאני מספיק להגיד לה שלא, רוכנת אלי בחיוך מתוק , מגישה חזה במחשוף, וכאן אני מפסיק לחשוב, רדוף שדיים, נאבק להתאפק ואומר לעצמי שלמרות מה שנראה לך, היא לא מעונינת בכלל בנשיקה בלחי. רק רוצה לשמוע מה אתה מזמין. אז נלך על הסושי. עם טונה אדומה. למרות שמאז שד' אמרה לי שהטונה הוא דג שהולך ונכחד ("ונמכר בחמש שקל בסופר!" הוסיפה , כל צער העולם והמלחמות האבודות על כתפיה הקטנות), הפסקתי לאכול אותו. אבל היום מותר לי, זה יום קשה. "משהו לשתות?" מוסיפה המתוקה בחיוך שמבטא בצורה נהדרת ציפיה נלהבת למה שאזמין לשתות. "לא!" אני אומר בהחלטיות של מי שנעור מבלבול חושים, ומייד מצטער על קמצנותי, ולא מזמין כוס מים למרות שבא לי, כי מתבייש.
אני מאד לא שלם עם מקום הישיבה שלי, קם מדי פעם ומחפש מקום אחר, מסתובב בפאב הגדול בין השולחנות כארי בסוגר, ואז חוזר לפינה החשוכה שלי. זו בעיקר המוזיקה שחזקה לי מדי. למה לקרוע את האוזניים, ואם כבר עושים זאת, למה עם מייקל ג'קסון? הציפיה לסושי מתמשכת לעבר לזמן סביר. מלצרית נוספת שואלת אותי מה אזמין. ואז מישהי שלישית. בסוף אני נשבר ומפנק את עצמי עם משקה חלב חם , קוקוס ואלכוהול. מתבייש כשמזמין את זה – מכל התפריט זה הכי משקה לילדים שלא יודעים לשתות. נועץ מבטים בכוסית והשוגר דדי שלה, כדי להתענות קצת, מנסה להבין מה מיוחד באיש הזה, אולי הוא מישהו מפורסם. הוא נראה לי טיפה נבוך מהסיטואציה, אולי. זה נמשך עד שהבלונדה שלו מסתובבת ונועצת בי מבט, ואני מייד מסיט מבטי. כנראה הרגישה שמישהו נועץ בהם עין.
אני קם ויוצא החוצה לשולחן שהרגע התפנה, בכניסה לפאב. מימיני שולחן עם זוג שמשחזר את המריבה של אתמול. הבחור עם קול מעט גבוה ומאד החלטי. אפשר לשמוע אותו גם ברעש של המוזיקה – שפחת עכשיו , תודה לאל – ושל החבורה שיושבת בשולחן ליד.
-"לא, תקשיבי לי! את צריכה להבין! זאת לא הנקודה בכלל! לא, לא, זאת עדיין לא הנקודה!"
ככה הוא מדבר. הבחורה שקטה, ויותר קשה לי לשמוע אותה, לצערי. היא מתולתלת, ואני רואה בעיקר את עיניה, השאר מוסתר ע"י עורפו של הבחור.
- "אתם צריכים לעזוב אותי! להניח לי! את צריכים להבין שיש זמנים שזה מה שאני צריך, וזה מה שאתן צריכות לעשות. "
- "אבל", היא לוחשת לעומתו, "אתה זה שהתקשרת מהסנטר, אחרי שרבנו, ואמרת שאתה במצב נורא, והכל מתפרק"
- "אוקיי, אוקיי, זה עדיין לא הנקודה. ואת, מה עשית?!"
- "הצעתי לך שאבוא לקחת אותך... אני בכלל לא רציתי, אני קבעתי בכלל עם יובל. אבל חשבתי שזה מה שאתה צריך, רועי, שאתה צריך אותי שם"
- "זאת לא הנקודה! עד אותו רגע זה היה בסדר גמור. זה עדיין לא הנקודה! מה עשית הלאה"?
- "ואז באתי והסעתי אותך"
- "כן, הלאה, זאת עדיין לא הנקודה"
- "ואז השארתי אותך בדירה שלך ונסעתי..."
- "הלאה, הלאה, תמשיכי"
- "ובלילה, סימסתי לך שאני רוצה לנשק אותך ולישון איתך" היא אומרת בנימה של מי שמודה באשמה, אבל מייד מוסיפה "חשבתי שזה מה שאתה רוצה"
אבל הוא כבר מתפרץ לדבריה, צועק
-"או! או! או! זאת הנקודה! זאת הנקודה! אני באותו רגע נקרעתי, די , למה היא לא עוזבת אותי בשקט... את צריכה להבין שאני כזה! " עכשיו הוא לוחש לה, בדרמטיות, ואז צועק
"את צריכה להבין, שאני נמשך יותר אל הפנימיות שלך מאשר אל החיצוניות!"
ובמקום להעיף לו סטירה , היא לוחשת
-"אני כל החיים רציתי שיאהבו אותי לא בגלל האישיות שלי, אלא בגלל איך שאני נראית, ואיך שאני במיטה, שיגידו לי שאני הכי סקסית בעולם"
-"דנה , דנה , דנה דנה... לא הבנת אותי , את לא הבנת אותי"
ומלטף לה את השיער, אבל במין סחבקיות.
מדי פעם מתערבב בקולותיהם קולו של מישהו מהחבורה בשולחן ליד. יש שם שני זוגות, כנראה. ובחור גבוה וממושקף, בעל פאות לחיים ומבט מתנשא, אומר "מתוך שישה פאבים שהיינו בהם מאז שחזרנו לארץ, רק אחד היה..." ואני לא שומע מה היה.
אני מקבל את הסושי, באיחור קל של ארבעים דקות, או רבע שעה או שעתיים, איבדתי את חשבון הזמן מזמן. מביע תפילה חרישית שהטונה שנטבחה התגלגלה בבן אנוש, ואולי תוכל להגיע להארה ולהפסיק להתגלגל, בגלגול הזה ממש, או בגלגול הבא. הדג, בתמורה, טעים, אבל מועט! רק שש חתיכות. ברור שאני נשאר רעב, ואחרי כמה זמן נכנע ומזמין מרק בצל. הייתי מזמין ישר מנה גדולה ומכובדת וזהו.
בינתיים צועד מולי, ואז נכנס פנימה, טיפוס עם משקפיים עבות, אבל מהסוג המגניב, שיער קצוץ, ומעיל עור. הוא יושב בשולחן מולי, ומעיף מבט סקרן לאחור, אל הזוג. אולי גם הוא כותב, אם כי נראה שבא מתחום יותר מעשי, אולי עיתונות. הוא נראה cool, וגם קצת מוכר. הוא מבקש מהמלצרית, בקול עמוק וכריזמטי, אבל גם מנומס "נכון במנה הזאת יש שלוש פרוסות? אז יהיה ממש נחמד, אם אפשר, שיהיו ארבע במקום שלוש. אני מוכן לשלם על זה גם" המלצרית מחייכת ואומרת למה לא, בשמחה. היא מאד נחמדה, ואמיתית, שלא כמו המתוקה ההיא ממקודם.
את המוזיקה החלישו, והחבורה הלכה, אז אפשר לשמוע יותר את הדרמה בשולחן הימני. שכן, זו כנראה דרמה. אילו הייתי דנה, זאת היתה שיחת פרידה.
עם זאת, דנה טרם קמה ועזבה את השולחן בסערה, וגם לא נתנה לרועי סטירה.
והפרעות חדשות מגיעות לשידור. עכשיו הגיע מישהו שמנמן וקרח, עליז, יושב בשולחן מימין, אבל קצת רחוק יותר, סמוך לשולחן החבורה שננטש. הוא עולץ, מרגיש בבית, מדבר עם כולם.
המרק בצל, שהגיע מהר, יחסית לסושי, איום ונורא. בייחוד הקרוטונים השרופים. ועם זאת, אני במאנצ'יז של אלכוהול ואי אכילה ממושכת, ונהנה מגוש של גבינה צהובה בתחתית.
דנה מעדיפה לספר קצת לרועי שלה על יובל:
-"הוא מקסים. סיפרתי לו עליך המון. הוא רצה לדעת הכל. אמרתי לו" וכאן היא גוחנת קרוב אל רועי ולוחשת לו משהו. שניהם צוחקים צחוק גדול. כלומר, רועי צוחק צחוק שאני משייך אליו גם את דנה, שמוסיפה עכשיו "והוא אמר" ולוחשת שוב, ורועי מריע:
-"זאת אומרת, במלים אחרות, הוא אמר : אני רוצה לזיין אותך"
-"לא. רועי הוא מקסים. הוא מצייר ממש מדהים, ויש לו לב טוב"
בצומת עוברים אנשי השכונה המקסימים ותייריה: זוגות צעירים ויפים הולכים בכביש, אף פעם לא ממש על המדרכה, תמיד נראים מהוססים קצת מול החיים, כאילו מוכרחים להחזיק איזה פאסון מול משהו גדול יותר. שני בחורים ארוכי שיער, ושניהם נושאים על גבם גיטרה, ומדברים, נושאים מבטם הלאה.
הממושקף בשולחן מולי מדבר עם מישהו ארוך שיער, נדמה לי הבארמן של המקום, שאני זוכר מאיזה לילה אחר עם ארועים אחרים שישבתי כאן. גם אז ישבה על הבאר צעירה עם שוגר דדי, אבל ההוא היה מסומם, צחק הרבה עם הבחורה שלו, ופתאום הציק לבארמן: "אתה חושב שבהודו שלך אנשים לא הורגים אחד את השני? הודו, הוא אומר לי, האידיוט" סינן ממורמר, ופניו הפכו קשות ומיוסרות, כמו שקע בסיוט, בעוד הצעירה לידו מלטפת ומעריצה אותו ומחייכת כאילו היא בסרט הכי נחמד בעולם. כשהלך אמר לי הבארמן שהוא היה מסומם לגמרי, ואכן זה ניכר בו. הממושקף אומר לבארמן: "כשאתה רואה את זה תשכח אותי, תשכח שאתה מכיר אותי. תצפה בזה כאילו אתה לא יודע מי עשה את זה" אני חושב שמדובר במוזיקה. הרי כולם כאן בשכונה מוזיקאים. תמיד בהקלטות, בהופעה, חינם או בעשרים שקל, ב- sublime ביום רביעי בשמונה בערב, תבוא! למרות שהוא נראה יותר טיפוס של .. צלם, נניח.
"אתה המפיק?"
"הבמאי והתסריטאי" הוא אומר בקולו הדָגש, לוקח אחריות.
קלטת DVD עוברת באותו רגע מיד ליד, ואני רואה שכתוב עליה "חופשת קיץ".
ג'יזס קרייסט, זה דויד וולך! ואני לא זיהיתי אותו!
מדי פעם אני מסתובב ומגניב מבט כואב לבאר, לראות אם הבלונדה עוד מתרפקת שם על ההוא. באחת הפעמים אני רואה אותה יוצאת לאט בהיסוס, ונעמדת בפתח, מציגה גם שדיים יפות [ענבל, אני יודע שצ"ל יפים] במחשוף. במבט נבוך חיפשה אותו סביב, ואז קראה בקול נבוך "יובל!". מוזר, גם בלילה ההוא, עם השוגר דדי המסומם, נעמדה הצעירה באותה נקודה בפאב וחיפשה את המבוגר שלה. זה היה אחרי שהיא נכנסה לשרותים לאיזה זמן, והוא יצא החוצה בינתיים. באותו לילה, הבארמן ניגש אליה ואמר לה - בעדינות מפליאה, למרות שהמסומם עלב בו ממש - שהוא חושב שהבחור (כלומר השוגר דדי המסומם) יצא רגע לקנות משהו בסופרמרקט. והיא חיכתה לו וחיכתה, והוא לא בא. בסוף היא יצאה. אבל הבלונדה הזאת מצאה בסוף את היובל שלה, בשולחנות הפנימיים, בחלק אחר של הפאב רחב הידיים, חותם על החשבון (המפוצץ, אלא מה. ככה מעידות פניו הקמוטות. אולי הוא ימחה?) , לאור מנורת השולחן המפוארת (שיום קודם ישבתי שם עם י' וכיביתי אותה כי לא רציתי להיות באור הזרקורים, שאחרים יהיו שם). הם יוצאים יחד , ובהולכם ברחוב אני רואה שהוא מכריס והיא גבוהה ממנו. כמה כסף יש לו, לבנזונה? או כמה קסם אישי? [והעצוב הוא שאם הבלונדה היתה, נניח, מעונינת בי - ישר הייתי מוצא בה פגמים]
עכשיו רועי קורא:
"את צריכה להבין שאני גבר וכמו רוב הגברים אני רוצה לזיין כל הזמן. ואני שוב אומר, גברים ממאדים נשים מנוגה. לאור זה את צריכה להבין שנתתי לך מחמאה עצומה. ובתקופות שיש לי חשק מיני אלייך, את בשבילי הכי סקסית, כמו כוסית בת עשרים"
דנה מביטה בו המומה. או שלא, זה המבט העָז שלה. לוחשת משהו, הומה.
"דנה, זאת היתה תקופה מדהימה בשבילי איתך.. לא! לא הבנת! אני לא אמרתי את זה במובן של אנחנו גמרנו, להפך"
היא לוחשת משהו ואני חושב, מתי היא סוף סוף תתחיל לבכות, או פשוט לתת לו סטירה עם כל הלב וללכת. אבל היא רק לוחשת. ומה שמקלקל את כל הדרמה, או סתם מסבך , הופך את המציאות למורכבת מדי להבעה, הוא הצחוק המתגלגל של השמנמן העולץ, שנשמע כאילו הוא מלגלג על דנה, אבל מתייחס – אני צריך להבהיר זאת לעצמי כל פעם מחדש – לבת שיחתו לשולחן, ולמישהי נוספת שהתיישבה לעשן סיגריה בשולחן הריק של החבורה, וסופגת מהעולץ את אמירותיו השיכורות, ומחזירה כפליים. שכחתי כל מה שאמרו, אבל זאת היתה פוליפוניה שאפילו באך לא יכול היה לכתוב.
הכלבים – של העולץ וכנראה כלבים נוספים – גם הם עושים בלאגן, אדישים לסבלה של דנה. וולך נותן להם מהאוכל שלו, והם מתלהבים עוד יותר, עוברים בכל השולחנות, גם בשלי, בתקווה שיזרקו להם איזו עצם. לא יודע אם ללטף אותם, אולי יתנו בי ביס. כלבים גדולים, אחד ברוד ואחד בהיר. גם ברחוב בחוץ , הפלורנטינאים ובייחוד הפלורנטינאיות כמעט כולם עם כלב. אחת עוברת בויטאל, ממש במדרכה לידי, הולכת לכיווני ואני רואה אותה קרבה עד קלוז אפ ואז מחייכת למישהו חצי חיוך של הכרות, וממשיכה הלאה, נעלמת אל מאחורי שדה הראייה שלי.
"את צריכה להבין שאני גבר שתמיד רוצה לזיין. ובתקופות שאני רוצה לזיין אותך, את הכי סקסית ומדהימה בעיני. אבל בתקופות שאני רוצה לזיין אחרות, את צריכה להבין את זה, לקבל את זה, ולהניח לי. לא דנה, את צריכה להבין שגם בתקופות שאני רוצה לזיין בחורות אחרות – את המודל הראשוני שלי! אני תמיד אחזור אלייך, הא?" והוא נותן כאפה – ממש כך – על כתפה, כאילו היתה חבר שלו מהצבא.
דנה לוחשת משהו, אני לא שומע, ורועי פתאום, בתנועות המהירות והאלימות שלו, אוחז בפניה בכפות ידיו ומקרב עצמו אליה בסוג של חיבוק שלא נעדר כפיה.
אני מתבייש להביט. מפחד שדנה מפחדת לפרטיותה. לכן אני לא כותב, ובה בעת מצר על שאיני כותב, ומנסה לזכור את הדברים, כל מילה מטומטמת שרועי אמר ושמעתי.
ובתוך כל זה מתגלגל צחוק של השמנמן העולץ "את קוראת לי שקרן?"
דנה ורועי מבקשים חשבון. הוא מסתכל בחשבון, אומר משהו על חמש מאות שקל. ואז מסביר לה בנימה של שחצנות, מרצה באריכות "כסף.. אני אסביר לך.. פה, ובעוד איזה מקום, אני רושם לפעמים במקום לשלם.. וכשיש לי כסף אני משלם. לא דואג. " הוא קורא למלצרית, משלם בסמכותיות ומגניב לה קריצה פלרטטנית. דנה יושבת חרדה, מכווצת. אבל מה אני מבין בעצם? אלה רק פני הדברים, ואני ממהר לפרש אותם. עכשיו הוא מסביר לה על החברים שלו, דני ואורי ובן ואורן, "הם חברים כל כך טובים, שאני יכול להיות איתם חודשים ו..." אינו משלים את המשפט. "אנחנו מופיעים בבארבי ביום חמישי, זה סגור עכשיו, ואת מוזמנת! עכשיו אני צריך פיפי." והוא נעלם לזמן די ארוך.
דנה מעשנת סיגריה במבט עצוב ומצועף פנימה, ואני חושש שתפרוץ בבכי, אבל לשאלת המלצרית, שאינה מעודכנת ומטרידה אותה ב"תרצו עוד משהו?", היא עונה בחיוך קטן ומר ומרוחק, שואפת את העשן פנימה. אני לא מעז להביט בה ממושכות, כי נדמה לי שהמחשבה שעקבתי אחרי שיחה כל כך אינטימית ומשפילה תגרום לה סבל, ותהפוך אותי לאויב עבורה. אבל כאמור, ייתכן שאני בכלל טועה בהכל, יכול להיות שזה בשבילה עוד ערב משגע עם בנזוגה המהמם.
לאחר שרועי חוזר הם הולכים, ואני נשאר עם וולך, שם עליו עין בזמן שהוא בשיחת פלאפון ארוכה עם ידידה, שואל אותה אם היא רוצה לבוא לפאב. באמצע השיחה, מישהי נכנסת לפאב – יש גם כניסה קטנה מקדימה, לפני השולחן של וולך. היא נוזפת בכלבה שלה, שכל הזמן מבקשת אוכל מוולך.
"מה זה, מה את עושה לי ,פאדיחות? את באה לפה כשאני יושבת בפאב המתחרה?"
היא לא עוצרת את הכלבה ו-וולך ממשיך לתת לה אוכל, וגם לדבר בפלאפון עם הידידה שלו.
"את עושה לי בושות, מי שמסתכל עלייך יכול לחשוב שאני מרעיבה אותך בבית" היא אומרת לה ובביטה בה ובוולך, ואני יכול להרגיש שהיא בעצם מרוצה מהבחירה של הכלבה שלה בוולך, ואולי יש כאן איזה חלון הזדמנויות גם בשבילה, עם הגבר המיטיב הזה. אבל וולך ממשיך לדבר בפלאפון ולתת לה אוכל, ולא נענה לה. אולי דבק בידידתו הפלאפונית, ואולי חשב שזו קצת חוצפה, לתת לכלבה שלך לבקש אוכל מאנשים. לבסוף הוא משלח את הכלבה לדרכה "עכשיו תלכי". היא הולכת ומכשכשת בזנבה לאדוניתה, שאמרה
"אה, עכשיו את מתחנפת אלי, עכשיו אני אמא טובה, מענין למה". לעולץ היה גם מה לאמר על כל העניין. תמיד זה ככה בשכונה, המחיצות נשברות, וזה מה שיפה כאן, אני כל כך אוהב את השכונה הזאת.
לאחר שוולך מתפנה מהכלבה ואדוניתה , ומסיים את שיחת הפלאפון , אני אוזר אומץ ועט עליו בחיישנות. "קראתי את המאמר שלך בחוברת של הסינמטק וכל כך אהבתי מה שאמרת שם שהעתקתי את זה לוורד – ואין את באינטרנט אז הייתי צריך ממש לכתוב..זה היה ממש מעולה.. העלילה והסיפור, והאיש בשוק.."
[לטובת הקורא הבודד שייתכן ונשאר עד כאן, ומצבו ללא ספק קשה, אני אביא פה את דבריו של וולך, בראיון לפבלו אוטין (שהעיר את ההערות בסוגריים), "סינמטק" 148:
אני אוהב לספר סיפור, ואני אומר שתמיד מתבלבלים בין עלילה לסיפור. אנשים מתעקשים לספר עלילות על דמויות שעושות ככה והולכות לשם וכו'. ואני שואל – בשביל מה אנחנו צריכים את העלילה הזאת? העובדה היא שאנחנו הולכים לתערוכה, רואים תמונה של פנים של בן אדם ואין עלילה, אין כלום, ואנחנו נהנים. זה בזכות הסיפור. אנסה להסביר: נניח שמישהו בא לירקן בשוק ואומר לו "תביא לי עגבניות טריות". הירקן מביא לו ואומר לו: "קח, זה מהיום". ההוא לוקח ופתאום מחזיר "זה לא מהיום". "מה פתאום, זה כן מהיום" אומר לו הירקן. "אתה שקרן!" מתחיל האיש להתלהם "אתה שונא אותי!" והירקן אומר לו: "מה פתאום, אדוני, אני לא מכיר אותך, העגבניות מהיום, ואם אתה לא רוצה, אתה יכול לקנות במקום אחר" ואז האיש זורק עליו את העגבניות וצועק "מה! אתה רוצה שאני אלך למקום אחר, יא מאניאק!?" נכנס להיסטריה ומתעלף. ירקן אחר מופיע ושואל "מה קרה?" ואז מספרים לו את העלילה שסיפרתי לך. "הוא בא לפה, רצה טרי" וכו'. אבל אז מישהו אחר בא ופשוט מספר את הסיפור. הוא אומר: "הבן אדם מעורער בנפשו". כשאני אומר סיפור אני מתכוון במובן הזה שאתה אומר "תגיד, מה הסיפור שלו?" לשאלה כזאת אתה לא מתחיל לספר עלילה, אתה אומר: "מת לו ילד לפני חודשיים. זה הסיפור שלו". בוא אני אנסה לתת לך דוגמה ממקום אחר: המושג גשם. כשאני חושב על המושג גשם אני חושב על איך שילדים מאוד אוהבים שמספרים להם דברים בצורה הבאה: יום אחד, איש נכנס לבקתה, ואז (הוא מדגיש כל מילה ומותח אותה כמי שמספר סיפור מדהים לילד קטן) התחיל גשם חזק מאד. והילד מתרגש ומבקש לשמוע עוד פעם. ואז אומרים לו "התחיל ג-ש-ם" (הוא מושך את המילה, מחקה בהגייתה את אוושת הגשם). "הוא ירד על הגגות ועשה רעש חזק!" למה הילד מבקש שיספרו לו עוד פעם? הרי יש לו מושג על הגשם, הוא ראה גשם. אבל פתאום אפשר לקחת את הגשם ולספר לו עליו בהקשר של תגובה רגשית ספציפית. אימו מספרת לו שירד גשם על כל הגגות בכפר והכל נזל וטפטף. ואז הילד מקבל את הסיפור של הגשם.
בקולנוע אתה יכול פשוט להראות את הגשם. אבל אז לא סיפרת כלום על על הגשם. אבל אתה יכול לעשות את זה כמו שאתה מספר לילד, ואז אתה נזכר במה שמדבר אליך בגשם, אז זה משהו אחר. אולי דווקא בשבילך לגשם יש קונוטציה של פח, של המפגש של מים עם פח. או אולי בשבילך גשם זה משטח יבש שמתחיל לקבל צבע בגלל הטיפות. אם אתה מספר את זה אתה מספר סיפור על הגשם.
אני מחפש את הסיפור של הדברים: מה זה כוס, מה זה בית, מה זה לילה, מה זה מיטה, מה זה כסא ליד מיטה.
כי מה זה עלילה? בתמונות סטילס אתה מקבל סיפור, ולכך לא צריך שום עלילה. אתה רואה קמטים, אתה רואה עיניים. כל תמונה היא סיפור. למה הקולנוע לא יכול להיות ככה? כי ברגע שאתה מניע את הדמות הדמות זזה ואתה מבין שרוצים לספר לך עליה עוד משהו. תמונת סטילס אפשר באמת לתלות בבית ולבהות בזה ארבע שעות ולהנות ולהתרגש. הבעיה מתחילה כשהגיבור זז. כי אז אתה אומר שהסיפור הוא מעבר למה שאני רואה לו בפנים, וזה דורש סוג של התבוננות אחרת. ולכן בקולנוע אתה לא יכול לספר סיפור בלי מעשים. בקולנוע צריך שיקרו לדמות דברים כדי שהצופה יוכל להתענין בסיפור שלה. העלילה היא תנאי, היא כלי להעביר את הסיפור, אבל היא לא הסיפור. הסיפור זה כשאתה שואל: "אוקיי, הוא עשה ככה וככה, אבל מה הסיפור שלו?" , וזה נכון גם לגבי אבנים, חדרים ולא משנה מה. תמיד מדובר בליטוף הזה כמו שמספרים לילד. לי מאד ברור ההבדל בין עלילה לסיפור. אני אפילו נהנה לחשוב איך אפשר לעשות כמה שיותר סיפור ולחסוך בעלילה.
]
"הייתי גם בראיון שהיה איתך בסינמטק, עם ניסים דיין"
"לא, זה לא היה ניסים דיין, זה היה.." הוא מקמט את מצחו בניסיון להזכר ואני קופץ
"סליחה, גידי אורשר. זה היה ממש אנטי ראיון. הוא היה נוראי, ממש לא יודע לראיין, למרות שהוא מהרדיו. אבל זה היה נורא מענין לראות איך אתה מסרב לענות לשאלות שלו"
"כלומר?איך זה היה?"
"אתה פשוט התנגדת לכל העניין הזה של ראיון. התחלת להגיד משפט, ואז הפסקת באמצע כי כבר אמרת אותו פעם בראיון לעיתון. וכל מילה נראתה לך לא מדויקת, וזה הרי כל כך נכון , בראיונות האלה תמיד דורשים מהמרואין להגדיר את עצמו , והכל מתפספס"
"כן, אני גם לא התחברתי לשאלות שלו.. אבל אתה מהתחום? איך הגעת לכל זה?"
הוא מפנה את השיחה אלי.
ואני מספר לו, כהרגלי באחרונה, בלי בעיות, על עצמי. עבודה, 15 שנה, מחשבים, סם שפיגל, שמי זרחין, סירוס – מלים שכבר איבדו את משמעותן הרגשית עבורי.
הוא באמת סקרן, שואל "מה זה העניין הזה, של הסירוס? כי שמעתי את זה מאנשים כמה פעמים, אבל לא הבנתי. זה ממש...?"
אני חושב מה לענות.
"זה בעיקר... כרגע זה אומר בעיקר שיש לי מטענים נגד הבית ספר, ושאני לא כותב תסריטים, ושנוח לי להאשים אותם בזה"
הוא ממשיך לשאול אותי, לא מתענין בכלל במה שיש לי להגיד עליו, רק בי. זה יוצא דופן, באמת. אחרי שנים של hanging around עם משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות, ציירים וציירות, אמניות מיצג ומיצב ווידאו, אני יכול לאמר שמעטים מאד מתוכם אלו שלא השתוקקו לשמוע, יותר מכל, מה דעתי על ההצגה הגדולה שלהם. קובי הוא איש כזה, יוצא מהכלל, אבל הוא קורא את הבלוג, אז יכול להיות שאני מתחנף לו. לכן, אני מרגיש , וולך באמת חכם.
אז אני מספר לו: עובד קבלן, הפרשה מהעבודה בשל ותיקות יתר, החלטה לשבת בבית ולנסות ל- □ , הגעגועים לכתיבת תוכניות מחשב, וגם:
- "איך אני יודע שמה שאני כותב שווה בכלל משהו? אולי זה הכל שטויות מוחלטות"
- "זאת שאלה טובה.. אני מאמין שאתה יודע שזה שווה, יודע מבפנים.. אבל באמת עד שלא אומרים לך , עד שלא כותבים ככה וככה, ומגזימים.. וגם אז – אתה בעצם לא יודע"
[יומיים אחרי גיגלתי אותו וקראתי את הביקורות המהללות , ויכולתי לדמיין אותו קורא את דובדבני מכריז עליו כעל יוצרו של הסרט הטוב ביותר בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, ואחר כך קורא טוקבק נלוז או שניים שכותבים שזה הסרט הכי משעמם שהם ראו בחייהם – ולא יודע למי להאמין].
קר לי עכשיו. אני רועד קלות, ותוהה אם זה גם מהתרגשות. אני מניח שלא. מנצל את ההזדמנות שהוא מבקש את החשבון מהמלצרית, ולוקח את המעיל מהשולחן שלי, שם נשארו גם התיק והמחברת על השולחן. הרעידה מפסיקה.
"ראיתי שקלטת את הזוג הזה, שישבו כאן" אני מצביע לו על שולחנם של דנה ורועי. הרגע בו הוא הסתובב אליהם היה רגע מענין, אני נזכר. לא נזכר, אלא מַבְנֵה מחדש מן הזיכרון את אותו רגע, לאור הידיעה החדשה שזהו דוד וולך. הוא הסתובב, אפילו לא סיבוב של מאה ושמונים מעלות, רק ראו שהוא מנסה להקשיב, מכוון את האנטנות שלו לשיחה, כלומר לקולו של רועי המטֵה את הפועל לזיין בצורות שונות. מעטים האנשים שראיתי, שנדלקים כשהם שומעים שיחה כזאת. רובם, אם הם יושבים איתי בבית קפה, ומבחינים שאני מתחיל להאזין לשיחות של אחרים, מתרגזים עלי, ולפעמים גם על אלו שמדברים , אם הם קולניים.
- "כן" הוא אומר "מה זה היה בדיוק? "
- "אתה באת רק בסוף" ואני מתחיל להסביר לו על רועי ודנה.
- "כן, זה מעניין, אין ספק. הסיפור כאילו מצוי כבר שם, בשיחה הזאת, ואתה פשוט בא ולוקח אותו. למרות שאני בדרך כלל לא עובד ככה"
גם אני לא עובד ככה. יש לי בעיית שמיעה, ואני בכלל לא עובד.
המלצרית חוזרת עם החשבון, והוא משלם והולך.
אני חוזר לשולחן ופונה במרץ לכתיבה. מדליק סיגריה אפילו. זאת פוזה, אני הרי לא מעשן, אבל זה עוזר להתרכז ולהתעורר.
העולץ מדבר עכשיו בקול גדול עם בת שיחתו שעדיין נסתרת ממני. אני לא יודע אם הוא באמת באמוציות או שהכל בצחוק.
"את מוציאה שלוש מאות שקל בחודש על החדר כושר ואלף חמש מאות שקל על הכלב. אז תורידי מהסעיף של הכלב קצת! או שכמה את מוציאה עליו? אה, אם זה רק שמונה מאות שקל. אז..."
אחרי כמה זמן הוא הולך, ומברך אותי לשלום בחיוך. אני נבוך קצת, בגלל שאני כותב.
אחרי עוד זמן אני מבין שנשארתי לבד בפאב. מציץ בשעון, ארבע וארבעים. המלצרית הנחמדה מתחילה לסדר דברים בשולחנות סביבי, ואני שואל:
- "אתם סוגרים"
- "כן, אבל אין בעיה שתשאר"
- "עד מתי אתם פתוחים?"
- "עד לקוח אחרון"
- "וזה אני? איזו פדיחה!"
אני ממהר לקום ולהסתלק.
בדרך חזרה מצלם כמה צילומים. כולם יצאו גרוע.
בבית כותב בשירותים, במחברת, ממשיך. אני רק בהתחלה.
כשאני שוטף ידיים בכיור, אני רואה, לכודה מתחת לסבוניה , שערה שחורה ארוכה, מהסוג שאין לי כבר עשר שנים. הדבר היחיד שנשאר לי ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כשצילמתי את פארק מכשירי הכושר המשונים, נוצצים בינות הערפל, 
חשבתי על מה שאמרתי בסדנה ממנה חזרתי, על חוסר הצלחתי לכתוב, בגלל כל הבלאגן החיובי של האנשים המתארחים בבית והדברים האחרים, התקופה השמחה שלי לאחרונה.
כאן החל סיפור אחר. הדשאים השתרעו פתוחים, והכביש על זרם המכוניות קרוב. פה ושם נראו אנשי הג'וגינג, רצים הלאה.
