גם בליל יום העצמאות לא ישנתי. הלכתי לישון בתשע בבוקר, והצלחתי להקים את עצמי בקושי רב, אחרי מספר מאבקים נחושים באויבים מרדימים, בשתים עשרה ומשהו. גררתי עצמי בגבורה לשירותים וצחצחתי שיניים. אני מציין את הפעולה הזאת בגלל שהיא הפכה לסמל עבור אלו הרוצים ללגלג על בלוגים מסוימים , יומניים וחסרי עניין לאנושות.
הבוקר התחיל לקום בי, איכשהו.
בפלאפון ראיתי שקיבלתי, בשעה עשר וארבע דקות סמס, ובו הצעה קוסמת למפגש עם מגדת עתידות. לצערי לאור השעה , הפגישה כבר לא היתה רלבנטית.
התרוצצתי בין חדרי הבית נמהר וחסר ישע, כמו ג'וק מסומם בבקבוק , בניסיון לצאת כמה שיותר מהר. לא רציתי להפסיד את המטס/משט בים, בשעה אחת. הספקתי לעשות יוגה – זה היה נראה לי חיוני למתיחת השרירים המנומנמים. נפש בריאה בגוף בריא, יהדות השרירים.
כשפתחתי את הדלת לצאת, החתול ניסה לפרוץ החוצה בכל כוחו. הדפתי אותו בגבורה ואמרתי לו: "אתה לא מבין שבקרוב הולך להיות רעש נוראי של מטוסים, ואם אתה תיהיה בחוץ אתה תשתגע ותרוץ אל הכביש ותדרס? לא קראת באינטרנט? מאות חתולים, ציפורים וכלבים נהרגים בכל שנה במופעי זיקוקים ובמטסים (ואם אתה מחשיב את הציפורים והכלבים כאויבים שלך, הגיע הזמן שתשנה גישה, תעשה עליהם מדיטציה ותראה שמה שאתה מגדיר כ"אויב" הוא בעצם אתה עצמך)". החתול העמיד בערמומיות פני טיפש, והמתין שאפתח את הדלת שוב. ברור, אלה מבינים רק כח, דיבורים יפים לא יעזרו. נאלצתי – לטובתו - להסתער עליו ולדחוק אותו לסלון.
עליתי על אופני ויצאתי כחץ שלוח לדרכי. הייתי נחוש להספיק את המטס, אחרי שאתמול דהרתי על אופני כדי להגיע לכיכר רבין בדיוק בתום מופע הזיקוקים. "לא נורא, עוד עשר שנים" צהל לעומתי אחד שהספיק (אגב, חלק מהאשמה היתה בהודעה הזאת כי בסופה מישהו כתב שבמוקד אמרו לו שהזיקוקים בשעה 23:00, השעה בה הגעתי לכיכר).
גם הפעם נתקלתי בפקקים כבדים לאורך ציר הרצל, אך חלפתי בינות המכוניות, זריז כמו פלוגת סיור של צבא קטן וחכם, כשאני עולה מדי פעם על המדרכה ומבצע בשוגג סיכול ממולכד בעוברי אורח תמימים, או חסרי תמימות, שנקלעו בין גלגלי.
הגעתי לים בזמן, בשעה אחת אפס אפס, דבר שלא קרה לי כדוגמתו מספר שנים. "תזהר עם האופניים" התרה השוטר "יש פה המון אנשים". ואכן, אלפי אנשים, ואולי עשרות אלפים, גדשו את הטיילת. קשרתי את האופניים לפי הנוהל, והתקדמתי פנימה, בין אלפי האנשים, חותר למגע מלא עם המפגן. הגעתי ממש עד קו המים, תוך הפלת מספר מינימלי של קורבנות.
להפתעתי היה שם די נוח. המטוסים החלו להפציע בשמיים, ואישה כבת ששים, ממוצא צפון אפריקאי אם אינני טועה, צעקה לעבר המטוס, ממש ליד אוזני, "ישתבח שמו! אמן סלה!". המטסים היו יפים, מה נאמר. אלא שלא הצלחתי להגשים דרכם את הפנטזיה שהיתה לי: להבלע בתוך טקס פאשיסטי ופטישיסטי אדיר עוצמה ומרהיב, לני ריפנשטאלי (שימו לב לנאצי האיסלנדי הנלהב שהעלה ליוטיוב את הקטע השני. Alive to true nazism!!), להרגיש אטוֹם קטן בתוך המון מריע. חלק מכשלון זה נובע מכך שהמפגן לא היה עד כדי כך עוצר נשימה. איפה למשל היה חיל הים? אמרו שהמטס ילווה במשט, אבל הים תפוש כולו על ידי סירות מפרש ויאכטות. אני יודע שבחיל הים הפיקו את הלקחים ממלחמת לבנון האחרונה, ומפקד החיל בעצמו נתן את הדין. אני, א' מהמרכז, רוצה לנצל במה זאת ולקרוא לאדמירל הנוכחי להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי. אולי בגלל אי-המרהיבות, הקהל לא נסחף, למרות שמדי פעם אנשים מחאו כפיים למטוסים וקראו קריאות בשבח צה"ל. אבל הם היו כמוני, קצת מרוחקים, ושבעי ריגושים. לכן גם לא הרגשתי מספיק מרוחק מהם, ולא היתה לי חוויה אנתרופולוגית . לידי עמד אבא שהסביר לבן שלו בידענות רבה על כל מטוס. הוא ידע מראש מה הולך לקרות: "תראה עכשיו, איך האף 15 הזה הולך להשתגע" אמר, כשה - F15 רק הגיע, ונראה תמים, בטרם התחיל להשתגע, בדיוק כמו שהאבא צפה, ולעשות כל מיני סיבובים וצלילות עוצרות נשימה באויר, בחלק הכי טוב של המפגן. האבא הזה היה ממש נחמד, בכלל לא מאצ'ו מסרס כמו כמה מהאבות שאני מכיר, ושמבחינה ספרותית מתבקש לפגוש בהם בזמן מפגן צה"לי שכזה. בכלל, כולם היו נחמדים, חוץ מאיזה אחד שהסתובב בין הקהל בלי חולצה, דחף אנשים וחיפש צרות. זאת לידי, שסבלה מנחת זרועו, אמרה שרואים שהוא נרקומן והסמים מחקו אותו. אני חשבתי שאולי הוא ערבי.
כך שמצד אחד לא התגשמה לי פנטזיית ההבלעות הפאשיסטית; ומן הקוטב המנוגד, לא התגשמה הציפיה האנתרופולוגית, להביט בהמונים לרשום בהשתאות את התנהגותם המוזרה.
אחרי שעה, בערך, אמרו ברמקולים שהטקס הסתיים. אנשים התחילו לנהור החוצה, ואני הזדרזתי גם, כי לא רציתי להתקע בפקק. בדרך ראיתי שכל האנשים מסתכלים לכיוון צפון, אז צילמתי אותם והסתכלתי גם. התחיל מפגן הצניחה, אבל כבר הייתי בנקודת תצפית לא טובה ונמאס לי. אז פילסתי בזריזות מאד לא אופינית דרך החוצה, והצלחתי להמלט משם לפני הפקק האנושי, תוך שאני שר באופן בלתי נשלט את אחד השירים המדבקים והבלתי ניתנים להפסקה ביותר בתולדות הזמר העברי : "שיפתח עלי שיפתח/ את העולם כולו אשכח".
רק בערב, כשדיברתי עם קובי בטלפון על המטס, הוא סיפר לי שצנחן אחד צנח לתוך הקהל, ויש פצועים. ישר הצטערתי, איך תמיד משק כנפי ההיסטוריה חולף לידי ואני לא שם לב, מחמיץ אותו. כעסתי גם על הכרוז שמיהר לפזר את כולם באמצע הטקס. (מרתקת תגובתה של הפצועה קרולינה רוסו, המגלה פטריוטיות מעוררת השתאות: "הסיבה שנפגעתי היא שכל כך רציתי לגעת בצנחנים ולהגיד להם תודה על הכל. עם צבא כמו שלנו וחיל אוויר כמו שלנו, אנחנו יכולים להיות גאים ותודה אפילו לצנחן שבדיוק נפל עלינו וקרה מה שקרה" באופן שיש בו דווקא משהו יהודי, קרולינה לקחה על עצמה את האשמה בצנחן שנחת עליה מן השמיים, והודתה אפילו לו).
[בכל מקרה, אני רוצה לאחל, ברצינות, החלמה לכל הפצועים ובייחוד לפצועים קשה. אני מתנצל אם מה שכתבתי מרוחק מסבלכם].
הבעיה היותר גדולה , הפילוסופית, אם להשתמש במילה שאני ממש לא אוהב, היא הפיצול: איך אפשר לצלם את הדברים (כל הזמן צילמתי שם, במטס, בלי שום תוצאות של ממש. וממילא היו שם אנשים עם מצלמות של ממש , לא כמו שלי), איך לרשום אותם – ועם זאת להיות בתוך החוויה? כל רישום הוא בגידה בחוויה, כפי שכתב בארת'. ואני עם הזמן הרי עברתי מהפך, הבנתי שאני מעדיף להיות מאושר, יותר מאשר כל דבר אחר. וכדי להיות מאושר צריך להיות מודע, וכדי להיות מודע צריך להיות בתוך החוויה, ולא לנתח אותה בנאורוטיות וריחוק. וזה סותר את התעוד האובססיבי הזה שלי, את הרישום המתמיד. לפחות בתחילתו – נניח בגיל 18 - היה הרישום הזה כרוך בתחושת זרות עצומה, כזו שהיה חש איש שמאל רדיקלי בהקלעו למטס יום העצמאות.
[
בערב אני מדבר עם ג' ידידי הותיק מהשמאל האקדמי והאולטרה רדיקלי.הוא השאיר לי הודעה, מודאג לגורלי, כיוון שהייתי במטס.
מסתבר, להפתעתי, שגם הוא היה שם, לקח את שלושת ילדיו הרכים בשנים למטס.
- מה, אתה לא מפחד להשאיר צלקות מיליטריסטיות בנפשם הרכה? אני שואל בפליאה.
- האמת שבשביל זה לקחנו אותם, שיחוו פעם אחת הזוועה ולא ירצו לחזור לזה יותר.
- אה. ואיך הם הגיבו?
- הם היו די משועממים רוב הזמן. אבל אני נורא פחדתי. מה , אתה לא פחדת קצת?
- כן, פחדתי קצת... עם האף 15
- האף 15 היה ממש מפחיד! עם הזיקוקים שלו והוא עלה למעלה, ונעלם, ואז חזר וצלל למטה. זה כן היה מפחיד ומרשים, לא?
אני מוצא עצמי מסכים איתו, וחושב שמה שכתבתי קודם למעלה על המטס אולי לא היה מדויק. כלומר, על אותה חוייה אני יכול להסתכל עכשיו כאילו היתה מרשימה וסוחפת ומפחידה, ובאמת היו רגעים כאלה, במיוחד עם ה F15, שעלה לפתע מעלה מעלה, עשה סיבובים סביב עצמו, סובב לי את הבטן , שחרר זיקוקים מזנבו , ואז נעלם , וכולם ניסו לנחש מאיפה הוא יגיע. ואז הגיח וצלל מטה מטה, וכל הזמן פחדתי שיתרסק על הקהל, עלי. תקלות קורות, או נגרמות.
אז אני כבר לא יודע: הייתי מרוחק או בתוך החוויה?
]
המשך תולדותי ידוע: אחרי כ- 12 שנה של יומנאות ושאיפות ספרותיות, לקחתי אקסטה ראשונה והכרתי את הויפאסנה – ככה לפחות אני מספר לעצמי את הסיפור כיום – והבנתי שיש קיום אחר, טוב יותר מן הקיום המיוסר והמפוצל הזה. השאלה היא מה קורה עכשיו, מי ינצח, אובססיית התעוד או ההטמעות המאושרת בחוויה.
או שאולי אין בעיה בכלל, והמודעות של המדיטציה דווקא טובה לתעוד וליצירה?
טוב, על זה אני מדבר כל הזמן. הרי אני חוזר על עצמי כמו תוכי מבוהל ממופע זיקוקים.
/=/
אם כבר הטרחתי אתכם, להלן כמה המלצות על בלוגים שאני אוהב.
אין הכוונה לאלו שסביר להניח שכל מי שקורא אצלי , כבר מכיר ומוקיר, כמו לשם ובחזרה, פסססט!, אקסאקס, זוש, שולה , נוריקו ועוד.
הכוונה לבלוגים שנמצאים בפלטפורמות אחרות, או שהם נידחים יחסית. ופה יש בעיה, כי אני לא בטוח שהנידחים מעונינים בבלוג יותר פומבי. אז אולי אציין רק חלק מהבלוגים (בכל מקרה זה רק חלק קטן).
חיי האמיתיים – ללא סיפורים - בלוג שמעורר המון מחשבה, וממש מבקש שיכתבו עליו פוסט. ב"שעת הפעמונים", ספרו הנפלא של ג'ורג' סימנון, מאושפז עורך עיתון רב השפעה בבית חולים, כשהוא משותק, לאחר שבץ. הוא מחליט לכתוב מילה ביום. (מישהו צריך להסביר פעם את הדמיון הבלתי נתפש בין הספר הזה לסרט הנהדר "הפרפר ופעמון הצלילה" . איך ייתכן שמשהו שבדה סימנון מליבו ופורסם ב- 1963 , הופך, כעבור 32 שנה למציאות (בעיבודים קלים בלבד), באותה מדינה, ומתפרסם כספר אוטוביוגרפי תחת שם דומה , לפחות בעברית ובאנגלית?!)
מהי המילה היחידה שנבחר לתאר בה את יומנו? יום שלם, עם אינסוף ארועים ומחשבות ורגשות וסיפורים, במילה אחת?
מה הקשר בין המילה שנבחר לחיים שחיינו באותו יום?
ומבחינה ספרותית, כמה מלים צריך כדי לתאר חוויה? אם מקובל עלינו שאין להכביר בהסברים על הקורא, ושקסמה של ספרות טובה הוא בניסיון של הקורא להשלים את פערי הידע על מה שלא נאמר – איפה עובר הגבול בין פחות מדי מלים וליותר מדי? ( מצחיק בעיני שכותב הבלוג קבע בנחרצות כזאת שהבלוג שלו "ללא סיפורים". הרי דווקא המינימליזם של הכותב גורם לנו בתור קוראים להמציא כל מיני סיפורים עליו ועל הסובב אותו).
את הקטנה הזאת אתם בטח כבר מכירים - הבעיה היחידה שלה, לפחות כבלוגרית, שהיא לא מקבלת תגובות לאחור.
וגם את הפצפונת הזאת - עוד נמושה שלומדת באמריקה, בעוד שמקומה איתנו , בארץ הנהדרת שלנו.
אותה אולי לא - mibo
ונעבור לרשימות. כפי שכתבתי בעבר הרחוק, ורבים וטובים ממני כתבו, הכתיבה בשם המלא חוסמת כמה אפשרויות בלוגיסטיות. ומה שיותר חוסם הוא לדעתי ממשק התגובות הגרוע באתר, הנעדר אפשרויות טכניות הכרחיות, כמו תגובה לתגובה, וכמו קבלת מייל על תגובה. זה הורס את הדיאלוג עם הקוראים, שבנפשו של כל בלוג. למרות כל אלה יש שם כמה בלוגים שאני מאד אוהב:
בועז כהן שלמרות האמור לעיל מצליח לנהל בלוג אישי.
אבנר שץ - פעם ראשונה נתקלתי בבחור בפסטיבל המשוררים בירושלים, לפני 10 או 11 שנים. איזה טיפוס צבעוני, חשבתי. גם כותב שירים וגם היה בחיל הים (כך הוצג בברושור של ערב השירה). כמה שנים אחר כך, חברים נתנו לי ספר שלו, "מעגלים מודפסים", לנסיעה לחו"ל. זה היה ספר דק ולכן התאים מבחינה משקלית לנסיעה. "ספר מדהים", אמרו לי, ואני נוכחתי שאכן, יש סופר גדול בישראל, וחבל שלא רבים יותר מכירים אותו. (אגב, בערך באותה דרך (נסיעה לחו"ל, ספר דק), אצל אותם חברים , קיבלתי את הספר הראשון של תומס ברנהרד, ה-סופר של השנים האחרונות בשבילי). הבלוג של אבנר שץ היה הראשון שקראתי באופן קבוע מחוץ לישראבלוג. זה בלוג שאני שמח במיוחד להמליץ עליו , כי נראה שלא רבים מכירים אותו, כפי שראוי היה .
אורית עריף – בלוג איור וקומיקס הכי חכם, מצחיק ומרגש בעולם (שלי). דוגמית , עם תגובתי הנרגשת שלא זכתה למענה...
דרור - סופר מעולה, איש אשכולות ומעמקים, בודהיסט במסתרים, הספיק עד גיל שלושים פי עשרים ממה שאני אספיק כל חיי.
יודן רופא – כותב בצורה בהירה חכמה והוגנת, מתוך השקפה ערכית, על נושא שקרוב מאד לליבי – איכות הסביבה, במובנה העמוק והכולל יותר. אילו רק היו יותר אנשים כאלה, שעוסקים בניתן לשינוי, בסמוך לנו, ולא בבעיות הגדולות והבלתי פתירות שכולם אוהבים לצעוק את הדעה שיש להם לגביהן. באותה חבילה – לרמן מבלוגלי.
אריק גלסנר , אסתי סגל, דפנה לוי, דוד מרחב, יגאל סרנה מאשה גלוזמן ואחרים– אני קורא אותם קריאה מסוג אחר. העיתונאי נגיש יותר לך כקורא, וחושף יותר ככותב.
אחרון בהחלט חביב -
אורי בראון - אחד הדברים שמשמחים אותי באינטרנט, הוא היכולת להגיע לדיאלוג עם יוצרים של ממש. נדירים למדי האנשים שעשו סרט בארץ הזאת, ונדירים עוד יותר אלו שעשו יותר מסרט אחד.
עוד אחד נדיר כזה , עם בלוג, הוא נתי אדלר , שדרכו הכרתי את הבלוגים בפלטפורמת בלוגלי.
יש שם קהילה איכותית, קצת מבודלת מעם, ואני אוהב אליטיזם. "שחרור שוטף", בלוג נהדר לטעמי; "כאן. עכשיו." , שאני לא בטוח אם כותבתו מעונינת בחשיפה; הכלכלן המתוסכל ולוטה בערפל ; סימן שאלה; שין; בלוג יוגי/תאולוגי נידח ואליטיסטי שאני אוהב במיוחד.
טוב, אני מרגיש שהסתבכתי לגמרי. רציתי לכתוב המלצה על כמה בלוגים, וגיליתי שאני מבלה את כל היום והלילה בכתיבת החלק הזה של הפוסט, שמתארך לי כבר כמה ימים. כנראה שאני קורא הרבה יותר בלוגים ממה שחשבתי. לא הגעתי לכמה בלוגים חשובים לי מאד, אבל נעשה את זה פעם אחרת. אינשאללה (מוזר לצפות בזה, לא? אין סיכוי שהמחזה הזה היה עובר היום מסך, אלא כסאטירה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
