לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם במקום אחר


ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות!

כינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יום העצמאות - תאור של מאבק


[באופן ברור, מהפוסטים המרושלים והסתמיים ביותר שכתבתי]

 


" האין איש רואה? האדונים והגבירות, במקום שיתהלכו על המרצפות, מרחפים. כשהרוח פוסקת הם נעצרים, מחליפים כמה מלים ומחווים קידה זה לזה, אך כשהרוח מתחדשת אין הם יכולים לעמוד כנגדה, ורגלי כולם מתרוממות בעת ובעונה אחת... רק אני מפחד"

קפקא, תאור של מאבק.

 


גם בליל יום העצמאות לא ישנתי.  הלכתי לישון בתשע בבוקר, והצלחתי להקים את עצמי בקושי רב, אחרי מספר מאבקים נחושים באויבים מרדימים, בשתים עשרה ומשהו. גררתי עצמי בגבורה לשירותים וצחצחתי שיניים.  אני מציין את הפעולה הזאת בגלל שהיא הפכה לסמל עבור אלו הרוצים ללגלג על בלוגים מסוימים , יומניים וחסרי עניין לאנושות.

הבוקר התחיל לקום בי, איכשהו.

בפלאפון ראיתי שקיבלתי, בשעה עשר וארבע דקות סמס, ובו הצעה קוסמת למפגש עם מגדת עתידות. לצערי לאור השעה , הפגישה כבר לא היתה  רלבנטית.

התרוצצתי בין חדרי הבית נמהר וחסר ישע, כמו ג'וק מסומם בבקבוק , בניסיון לצאת כמה שיותר מהר. לא רציתי להפסיד את המטס/משט בים, בשעה אחת.   הספקתי לעשות יוגה – זה היה נראה לי חיוני למתיחת השרירים המנומנמים. נפש בריאה בגוף בריא, יהדות השרירים.

כשפתחתי את הדלת לצאת, החתול ניסה לפרוץ החוצה בכל כוחו.  הדפתי אותו בגבורה ואמרתי לו: "אתה לא מבין שבקרוב הולך להיות רעש נוראי של מטוסים, ואם אתה תיהיה בחוץ אתה תשתגע ותרוץ אל הכביש ותדרס? לא קראת באינטרנט? מאות חתולים, ציפורים וכלבים נהרגים בכל שנה במופעי זיקוקים  ובמטסים (ואם אתה מחשיב את הציפורים והכלבים כאויבים שלך, הגיע הזמן שתשנה גישה, תעשה עליהם מדיטציה ותראה שמה שאתה מגדיר כ"אויב" הוא בעצם אתה עצמך)". החתול העמיד בערמומיות פני טיפש, והמתין שאפתח את הדלת שוב. ברור, אלה מבינים רק כח, דיבורים יפים לא יעזרו. נאלצתי – לטובתו - להסתער עליו ולדחוק אותו לסלון.



עליתי על אופני ויצאתי כחץ שלוח לדרכי.  הייתי נחוש להספיק את המטס, אחרי שאתמול דהרתי על אופני כדי להגיע לכיכר רבין בדיוק בתום מופע הזיקוקים. "לא נורא, עוד עשר שנים" צהל לעומתי אחד שהספיק (אגב, חלק מהאשמה היתה בהודעה הזאת כי בסופה מישהו כתב שבמוקד אמרו לו שהזיקוקים בשעה 23:00, השעה בה הגעתי לכיכר).  

גם הפעם נתקלתי בפקקים כבדים לאורך ציר הרצל, אך חלפתי בינות המכוניות, זריז כמו פלוגת סיור של צבא קטן וחכם, כשאני עולה מדי פעם על המדרכה ומבצע בשוגג סיכול ממולכד בעוברי אורח תמימים, או חסרי תמימות, שנקלעו בין גלגלי.   


פקקים בציר אבן גבירול




הגעתי לים בזמן, בשעה אחת אפס אפס, דבר שלא קרה לי כדוגמתו מספר שנים.  "תזהר עם האופניים" התרה השוטר "יש פה המון אנשים".  ואכן, אלפי אנשים, ואולי עשרות אלפים, גדשו את הטיילת. קשרתי את האופניים לפי הנוהל, והתקדמתי פנימה, בין אלפי האנשים, חותר למגע מלא עם המפגן. הגעתי ממש עד קו המים, תוך  הפלת מספר מינימלי של קורבנות.

להפתעתי היה שם די נוח.  המטוסים החלו להפציע בשמיים, ואישה כבת ששים, ממוצא צפון אפריקאי אם אינני טועה, צעקה לעבר המטוס, ממש ליד אוזני, "ישתבח שמו! אמן סלה!".  המטסים היו יפים, מה נאמר. אלא שלא הצלחתי להגשים דרכם את הפנטזיה שהיתה לי: להבלע בתוך טקס פאשיסטי ופטישיסטי אדיר עוצמה ומרהיב, לני ריפנשטאלי  (שימו לב לנאצי האיסלנדי הנלהב שהעלה ליוטיוב את הקטע השני. Alive to true nazism!!),  להרגיש אטוֹם  קטן בתוך המון מריע.  חלק מכשלון זה נובע מכך שהמפגן לא היה עד כדי כך עוצר נשימה.  איפה למשל היה חיל הים? אמרו שהמטס ילווה במשט, אבל הים תפוש כולו על ידי סירות מפרש ויאכטות. אני יודע שבחיל הים הפיקו את הלקחים ממלחמת לבנון האחרונה, ומפקד החיל בעצמו נתן את הדין. אני, א' מהמרכז, רוצה לנצל במה זאת ולקרוא לאדמירל הנוכחי להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי.  אולי בגלל אי-המרהיבות, הקהל לא נסחף, למרות שמדי פעם אנשים מחאו כפיים למטוסים וקראו קריאות בשבח צה"ל.  אבל הם היו כמוני, קצת מרוחקים, ושבעי ריגושים. לכן גם לא הרגשתי מספיק מרוחק מהם, ולא היתה לי חוויה אנתרופולוגית . לידי עמד אבא שהסביר לבן שלו בידענות רבה על כל מטוס.  הוא ידע מראש מה הולך לקרות: "תראה עכשיו, איך האף 15 הזה הולך להשתגע" אמר, כשה - F15 רק הגיע, ונראה תמים, בטרם התחיל להשתגע, בדיוק כמו שהאבא צפה,  ולעשות כל מיני סיבובים וצלילות עוצרות נשימה באויר, בחלק הכי טוב של המפגן.  האבא הזה היה ממש נחמד, בכלל לא מאצ'ו מסרס כמו כמה מהאבות שאני מכיר, ושמבחינה ספרותית מתבקש לפגוש בהם בזמן מפגן צה"לי שכזה.  בכלל, כולם  היו נחמדים, חוץ מאיזה אחד שהסתובב בין הקהל בלי חולצה, דחף אנשים וחיפש צרות. זאת לידי, שסבלה מנחת זרועו, אמרה שרואים שהוא נרקומן והסמים מחקו אותו.  אני חשבתי שאולי הוא ערבי.


יהדות השרירים



ישתבח שמו!


כך שמצד אחד לא התגשמה לי  פנטזיית ההבלעות הפאשיסטית; ומן הקוטב המנוגד, לא התגשמה הציפיה האנתרופולוגית, להביט בהמונים  לרשום בהשתאות את התנהגותם המוזרה.


ואני שואל אותך, איפה היה חיל הים??




אחרי שעה, בערך, אמרו ברמקולים שהטקס הסתיים. אנשים התחילו לנהור החוצה, ואני הזדרזתי גם, כי לא רציתי להתקע בפקק.  בדרך ראיתי שכל האנשים מסתכלים לכיוון צפון, אז צילמתי אותם והסתכלתי גם. התחיל מפגן הצניחה, אבל כבר הייתי בנקודת תצפית לא טובה ונמאס לי. אז פילסתי בזריזות מאד לא אופינית דרך החוצה, והצלחתי להמלט משם לפני הפקק האנושי, תוך שאני שר באופן בלתי נשלט את אחד השירים המדבקים והבלתי ניתנים להפסקה ביותר בתולדות הזמר העברי : "שיפתח עלי שיפתח/ את העולם כולו אשכח".


התעוד...

...vs החוויה

רק בערב, כשדיברתי עם קובי בטלפון על המטס, הוא סיפר לי שצנחן אחד צנח לתוך הקהל, ויש פצועים.  ישר הצטערתי, איך תמיד משק כנפי ההיסטוריה חולף לידי ואני לא שם לב, מחמיץ אותו. כעסתי גם על הכרוז שמיהר לפזר את כולם באמצע הטקס. (מרתקת תגובתה של הפצועה קרולינה רוסו, המגלה פטריוטיות מעוררת השתאות: "הסיבה שנפגעתי היא שכל כך רציתי לגעת בצנחנים ולהגיד להם תודה על הכל. עם צבא כמו שלנו וחיל אוויר כמו שלנו, אנחנו יכולים להיות גאים ותודה אפילו לצנחן שבדיוק נפל עלינו וקרה מה שקרה" באופן שיש בו דווקא משהו יהודי, קרולינה לקחה על עצמה את האשמה בצנחן שנחת עליה מן השמיים, והודתה אפילו לו).

[בכל מקרה, אני רוצה לאחל, ברצינות, החלמה לכל הפצועים ובייחוד לפצועים קשה. אני מתנצל אם מה שכתבתי מרוחק מסבלכם].


ישו, מרחוק

הבעיה היותר גדולה , הפילוסופית, אם להשתמש במילה שאני ממש לא אוהב, היא הפיצול: איך אפשר לצלם את הדברים (כל הזמן צילמתי שם, במטס, בלי שום תוצאות של ממש. וממילא היו שם אנשים עם מצלמות של ממש , לא כמו שלי), איך לרשום אותם – ועם זאת להיות בתוך החוויה? כל רישום הוא בגידה בחוויה, כפי שכתב בארת'. ואני עם הזמן הרי עברתי מהפך, הבנתי שאני מעדיף להיות מאושר, יותר מאשר כל דבר אחר. וכדי להיות מאושר צריך להיות מודע, וכדי להיות מודע צריך להיות בתוך החוויה, ולא לנתח אותה בנאורוטיות וריחוק. וזה סותר את התעוד האובססיבי הזה שלי, את הרישום המתמיד.  לפחות בתחילתו – נניח בגיל 18 - היה הרישום הזה כרוך בתחושת זרות עצומה, כזו שהיה חש איש שמאל רדיקלי בהקלעו למטס יום העצמאות.

[

בערב אני מדבר עם ג' ידידי הותיק מהשמאל האקדמי והאולטרה רדיקלי.הוא השאיר לי הודעה, מודאג לגורלי, כיוון שהייתי במטס.

מסתבר, להפתעתי, שגם הוא היה שם, לקח את שלושת ילדיו  הרכים בשנים למטס.

- מה, אתה לא מפחד להשאיר צלקות מיליטריסטיות בנפשם הרכה? אני שואל בפליאה.

- האמת שבשביל זה לקחנו אותם, שיחוו פעם אחת הזוועה ולא ירצו לחזור לזה יותר.  

- אה. ואיך הם הגיבו?

- הם היו די משועממים רוב הזמן.     אבל אני נורא פחדתי. מה , אתה לא פחדת קצת?

- כן, פחדתי קצת... עם האף 15

- האף 15  היה ממש מפחיד!  עם הזיקוקים שלו והוא עלה למעלה, ונעלם, ואז חזר וצלל למטה. זה כן היה מפחיד ומרשים, לא?

אני מוצא עצמי מסכים איתו, וחושב שמה שכתבתי קודם למעלה על המטס אולי לא היה מדויק. כלומר, על אותה חוייה אני יכול להסתכל עכשיו כאילו היתה מרשימה וסוחפת ומפחידה, ובאמת היו רגעים כאלה, במיוחד עם ה F15, שעלה לפתע מעלה מעלה, עשה סיבובים סביב  עצמו, סובב לי את הבטן , שחרר זיקוקים מזנבו , ואז נעלם , וכולם ניסו לנחש מאיפה הוא יגיע. ואז הגיח וצלל מטה מטה, וכל הזמן פחדתי שיתרסק על הקהל, עלי. תקלות קורות, או נגרמות.

אז אני כבר לא יודע: הייתי מרוחק או בתוך החוויה?

]

המשך תולדותי ידוע: אחרי כ- 12 שנה של יומנאות ושאיפות ספרותיות,  לקחתי אקסטה ראשונה והכרתי את הויפאסנה – ככה לפחות אני מספר לעצמי את הסיפור כיום – והבנתי שיש קיום אחר, טוב יותר מן הקיום המיוסר והמפוצל הזה. השאלה היא מה קורה עכשיו, מי ינצח,  אובססיית התעוד או ההטמעות המאושרת בחוויה.

או שאולי אין בעיה בכלל, והמודעות של המדיטציה דווקא טובה לתעוד וליצירה?  

טוב, על זה אני מדבר כל הזמן. הרי אני חוזר על עצמי כמו תוכי מבוהל ממופע זיקוקים.  

 
ישו, מקרוב

 


/=/

 


אם כבר הטרחתי אתכם, להלן כמה המלצות על בלוגים שאני אוהב.

אין הכוונה לאלו שסביר להניח שכל מי שקורא אצלי , כבר מכיר ומוקיר, כמו לשם ובחזרה, פסססט!, אקסאקס, זוש, שולה , נוריקו ועוד.

הכוונה לבלוגים שנמצאים בפלטפורמות אחרות, או שהם נידחים יחסית.  ופה יש בעיה, כי אני לא בטוח שהנידחים מעונינים בבלוג יותר פומבי. אז אולי אציין רק חלק מהבלוגים (בכל מקרה זה רק חלק קטן).

חיי האמיתיים – ללא סיפורים  - בלוג שמעורר המון מחשבה, וממש מבקש שיכתבו עליו פוסט. ב"שעת הפעמונים", ספרו הנפלא של ג'ורג' סימנון, מאושפז עורך עיתון רב השפעה בבית חולים, כשהוא משותק, לאחר שבץ.  הוא מחליט לכתוב מילה ביום. (מישהו צריך להסביר פעם את הדמיון הבלתי נתפש בין הספר הזה לסרט הנהדר "הפרפר ופעמון הצלילה" . איך ייתכן שמשהו שבדה סימנון מליבו ופורסם ב- 1963 , הופך, כעבור 32 שנה למציאות  (בעיבודים קלים בלבד), באותה מדינה,  ומתפרסם כספר אוטוביוגרפי תחת שם דומה , לפחות בעברית ובאנגלית?!)  

מהי המילה היחידה שנבחר לתאר בה את יומנו? יום שלם, עם אינסוף ארועים ומחשבות ורגשות וסיפורים, במילה אחת? 

מה הקשר בין המילה שנבחר לחיים שחיינו באותו יום?

ומבחינה ספרותית, כמה מלים צריך כדי לתאר חוויה?  אם מקובל עלינו שאין להכביר בהסברים על הקורא, ושקסמה של ספרות טובה הוא בניסיון של הקורא להשלים את פערי הידע על מה שלא נאמר – איפה עובר הגבול בין פחות מדי מלים וליותר מדי?    ( מצחיק בעיני שכותב הבלוג קבע בנחרצות כזאת שהבלוג שלו "ללא סיפורים". הרי דווקא המינימליזם של הכותב גורם לנו בתור קוראים להמציא כל מיני סיפורים עליו ועל הסובב אותו).

 

 

את הקטנה הזאת אתם בטח כבר מכירים - הבעיה היחידה שלה, לפחות כבלוגרית, שהיא לא מקבלת תגובות לאחור.

וגם את הפצפונת הזאת  -  עוד נמושה שלומדת באמריקה, בעוד שמקומה איתנו , בארץ הנהדרת שלנו.

אותה אולי לא  - mibo

 

ונעבור לרשימות.     כפי שכתבתי בעבר הרחוק, ורבים וטובים ממני כתבו, הכתיבה בשם המלא חוסמת כמה אפשרויות בלוגיסטיות.  ומה שיותר חוסם הוא לדעתי ממשק התגובות הגרוע באתר, הנעדר אפשרויות טכניות הכרחיות, כמו תגובה לתגובה, וכמו קבלת מייל על תגובה. זה הורס את הדיאלוג עם הקוראים, שבנפשו של כל בלוג.   למרות כל אלה יש שם כמה בלוגים שאני מאד אוהב:

בועז כהן שלמרות האמור לעיל מצליח לנהל בלוג אישי.

אבנר שץ -  פעם ראשונה נתקלתי בבחור בפסטיבל המשוררים בירושלים, לפני 10 או 11 שנים. איזה טיפוס צבעוני, חשבתי.  גם כותב שירים וגם היה בחיל הים (כך הוצג בברושור של ערב השירה).  כמה שנים אחר כך, חברים נתנו לי ספר שלו, "מעגלים  מודפסים", לנסיעה לחו"ל. זה היה ספר דק ולכן התאים מבחינה משקלית לנסיעה. "ספר מדהים", אמרו לי, ואני נוכחתי שאכן, יש סופר גדול בישראל, וחבל שלא רבים יותר מכירים אותו. (אגב, בערך באותה דרך (נסיעה לחו"ל, ספר דק), אצל אותם חברים , קיבלתי את הספר הראשון של תומס ברנהרד, ה-סופר של השנים האחרונות בשבילי).   הבלוג של אבנר שץ היה הראשון שקראתי באופן קבוע מחוץ לישראבלוג.  זה בלוג שאני שמח במיוחד להמליץ עליו , כי נראה שלא רבים מכירים אותו, כפי שראוי היה .  

אורית עריף – בלוג איור וקומיקס הכי חכם, מצחיק ומרגש בעולם (שלי). דוגמית , עם תגובתי הנרגשת שלא זכתה למענה...

דרור  - סופר מעולה, איש אשכולות ומעמקים, בודהיסט במסתרים, הספיק עד גיל שלושים פי עשרים ממה שאני אספיק כל חיי.

יודן רופא – כותב בצורה בהירה חכמה והוגנת, מתוך השקפה ערכית, על נושא שקרוב מאד לליבי – איכות הסביבה, במובנה העמוק והכולל יותר. אילו רק היו יותר אנשים כאלה, שעוסקים בניתן לשינוי, בסמוך לנו, ולא בבעיות הגדולות והבלתי פתירות שכולם אוהבים לצעוק את הדעה שיש להם לגביהן.     באותה חבילה – לרמן מבלוגלי.

אריק גלסנר , אסתי סגל, דפנה לוי, דוד מרחב, יגאל סרנה מאשה גלוזמן ואחרים– אני קורא אותם קריאה מסוג אחר. העיתונאי נגיש יותר לך כקורא, וחושף יותר ככותב. 

 

אחרון בהחלט חביב -  

אורי בראון  - אחד הדברים שמשמחים אותי באינטרנט,  הוא היכולת להגיע לדיאלוג עם יוצרים של ממש. נדירים למדי האנשים שעשו סרט בארץ הזאת, ונדירים עוד יותר אלו שעשו יותר מסרט אחד. 

 

עוד אחד נדיר כזה , עם בלוג, הוא נתי אדלר , שדרכו הכרתי את הבלוגים בפלטפורמת בלוגלי.

יש שם קהילה איכותית, קצת מבודלת מעם, ואני אוהב אליטיזם.  "שחרור שוטף", בלוג נהדר לטעמי; "כאן. עכשיו."  , שאני לא בטוח אם כותבתו מעונינת בחשיפה; הכלכלן המתוסכל ולוטה בערפל ; סימן שאלה; שין; בלוג יוגי/תאולוגי נידח ואליטיסטי שאני אוהב במיוחד.

 

טוב, אני מרגיש שהסתבכתי לגמרי.  רציתי לכתוב המלצה על כמה בלוגים, וגיליתי שאני מבלה את כל היום והלילה בכתיבת החלק הזה של הפוסט, שמתארך לי כבר כמה ימים.   כנראה שאני קורא הרבה יותר בלוגים ממה שחשבתי. לא הגעתי לכמה בלוגים חשובים לי מאד, אבל נעשה את זה פעם אחרת. אינשאללה  (מוזר לצפות בזה, לא? אין סיכוי שהמחזה הזה היה עובר היום מסך, אלא כסאטירה). 

נכתב על ידי , 11/5/2008 03:10   בקטגוריות אלף מילים ואחת לא, העיקר שדחקנו את הפוסט הקודם למטה, זה פוסט סתם, יומני, פוסט סרק, צבא, אופטימי, פסימי  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חוד התער ב-15/12/2008 23:30
 



החיים, חברים, מעניין


[סתם, סתם, סתם. זה סרק. לא פוסט אמיתי.  משהו לשבור שבר].

 


 

  

ג'ון ברימן / [שיר חלום] 14 / תרגם אריה זקס

 

הַחַיִּים, חֲבֵרִים, מְשַׁעֲמֵם.  אָסוּר לְהַגִּיד כָּכָה    .

 בְּכָל זֹאת הַשָּׁמַיִם מַבְרִיק, הַיָּם הַגָּדוֹל מִתְגַּעְגֵּעַ,

אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מַבְרִיק, מִתְגַּעְגֵּעַ,

 

אֲנָשִׁים מְשַׁעֲמֵם לִי,

סִפְרוּת מְשַׁעְמֵם לִי, בְּיִחוּד סִפְרוּת גָּדוֹל,

הֶנְרִי מְשַׁעֲמֵם לִי, עִם הַבְּעָיוֹת וְהַצָּרוֹת

גָּרוּעַ כְּמוֹ אֲכִילֶס שֶׁאוֹהֵב

אֲנָשִׁים וְאָמָּנוּת גִּבּוֹרִים, שֶׁמְּשַׁעֲמֵם לִי.

 

 וְחוּץ מִזֶּה אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי בְּתוֹר יֶלֶד,

 (חוֹזֵר וָשָׁב)   אֲפִלּוּ פַּעַם לְהוֹדוֹת שֶׁמְּשַׁעֲמֵם

אוֹמֵר שֶׁאֵין לְךָ

עֹשֶׁר רוּחָנִי.

וְהַגְּבָעוֹת הַשְּׁלֵווֹת, וְגִ'ין, נִרְאִים כְּמוֹ מִטְרָד

וְאֵיכְשֶׁהוּ כֶּלֶב לָקַח אֶת עַצְמוֹ עִם הַזָּנָב רָחוֹק מִפֹּה

לְתוֹךְ הָרִים אוֹ יָם אוֹ שָׁמַיִם, וְהִשְׁאִיר

מֵאֲחוֹר: אוֹתִי, כִּשְׁכּוּשׁ.

 

 

לפעמים יש רצון פשוט, לכאורה, ומכריע - לשים שיר ענק ומרומם וממוטט בבלוג. לאו דווקא שיר – זה יכול להיות משפט הורס של אחד מחכמי דורנו, פיסקה מזהירה מספר,  ציור או תמונה מפעירי-פה, או מוזיקה שעושה אותך עלה נידף ובו בזמן רוח גדולה שנושאת אותך הלאה.

המתרגם אריה זקס כתב במידה רבה מחדש את שירו של ג'ון ברימן, מהבולטים במשוררי אמריקה במאה העשרים. על תרגומו הנועז  של זקס ועל ברימן תוכלו לקרוא בהרחבה במאמר המצויין הזה  של יובל לבנה.   כאן אציין בקצרה שבמקור לא היו בשיר רוב השיבושים הלשוניים המקסימים שישנם בתרגום (אם כי הם כן מאפיינים את "שירי החלום" של ברימן).

לכאורה, השיר מדבר על  שעמום. אבל  כאשר קוראים אותו, נוצרת אצל הקורא הנלהב, שנתפש לשיר, התרוממות רוח משונה, שהיא בדיוק היפוכו של שעמום.  התרוממות רוח של אלכוהוליסט ההופכת את דבריו המרירים על העולם לאמת גדולה ומתחכמת שהוא מטיח בעולם במרדנות.  כן, בואו נודה שמשעמם לנו, לכל הרוחות, משעמם!  והנרי, וג'ין  והספרות הגדול ואכילס – שיילכו להזדיין. פעם אחת ולתמיד נצעק את האמת המר בעליזות מיואש.   ואני מצטרף לזעקה הזאת, ומרגיש, לרגע, יותר מאזוב קיר לא פוטוגני, לרגע אני ברימן השיכור המשליך עצמו ללא היסוס לרגלי הנשים, ואני זקס הכהן הגדול של מסיבות היין.  

קיבלתי את השיר במייל מידידה לשעבר, שגם היא בעצמה משוררת מצוינת. היא הכירה, כשהיתה ילדה, את אריה זקס, דמות נערצת בבוהמה. כשאני קורא את השיר, אני נזכר בכמה לילות בהם יושבים היינו על הבאר ומשתכרים, היא גומעת כוס אחר כוס, ואני – שיכור כבר אחרי שליש בירה - מתכונן לקחת אותה לשירותים להקאה. והחיים,  חברים, נראו לי אז פתאום נורא מענינים.

"אתה חייב להתאמן! אחרת תהיה אמן גרוע ותגדל להיות מבקר אמנות!"

אנטואן דואנל מבהיר לבנו את ההבדל בין מי שעושה אמנות למי שכותב עליה, בסרטו המקסים של טריפו, "אהבה במנוסה".  סרט אנטי-משעמם, שכשהאורות נדלקים אחריו כולם ממצמצים המומים מהחזרה למציאות הדלה, ומוחאים כפיים בביישנות למי שנתן להם כמה רגעים טובים יותר [ועם זאת, האם לשבת לצפות פאסיבי בסרט, בלי לזוז אפילו, זה לא ההפך מלחיות?] . מה עוד שניסים קלדרון התלהט והלהיט את היצרים לפני הסרט בהתלהבותו חסרת הרסן והחביבה מטריפו ("ראיתי את ג'יל וג'ים 17 פעמים ואז הפסקתי לספור") וביציאתו המוצדקת נגד גודאר ("הוא עשה מעשה נבלה כנגד טריפו!" " עשרים שנה הוא התקבע על הדבר הכי בורגני -  שהוא לצאת נגד הבורגנות").

 

 

לא  יודע למה זה חשוב בכלל. כלומר, יודע, זה לא חשוב בכלל. הרהורים והדים לראיון עם יאיר ניצני ברדיו:

 

- האם אני היחידי ששומע ב"לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול / תנו תנו לי רוקנרול" עקבות ברורים של סגנון הדיסקו דווקא?

 

"כל העניין הזה של המעריצות לגמרי לא היה מובן לי.  מצאנו את עצמנו נוסעים כמה שעות להופיע ב.. דימונה,  ופתאום כשאנחנו מגיעים, מותשים לגמרי, חבורה של ילדות צורחות וצורחות ובא לך להגיד להן: מה קרה לכן, השתגעתן לגמרי?! מה אתן צורחות?! זה רק אנחנו! ואחר כך בהופעה זה נעשה עוד יותר גרוע, הן צורחות עוד יותר. איך הן לא שומעות כמה גרוע אנחנו מנגנים?!  ופעם אחרת אנחנו מופיעים, ודווקא מנגנים טוב, אבל אין צרחות. אז אתה כבר לא מבין בכלל מה הולך פה".

 

"לא ממש ידענו לנגן – אני בטח שלא.  אז מה שנשאר לנו זה הסאונד. בסאונד השקענו".

 

"בא אלי שלמה ארצי, שעבד עם הד ארצי, ואמר לי: 'שמע, המוזיקה שלכם מחורבנת. אבל הסאונד – איך עשיתם כזה סאונד?'  והזמין אותי לעבוד אצלם"   

 

 

נכתב על ידי , 5/2/2007 17:28   בקטגוריות זה פוסט סתם, אקטואליה, מפגשי ישרא-בלוג, פוסט סרק  
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המרקש ב-17/2/2010 11:55
 



66,382
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjerom_k אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jerom_k ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)