יא וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ, אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ.  (מלכים א פרק כ)  

פעם סיפרתי כאן על שלומי, איש אחד שפגשתי, וחשבתי שלא אפגוש יותר לעולם. למרבה ההפתעה נפגשנו מאז לא פעם ולא פעמיים – האין זה מוזר? מדי כמה שבועות הוא עולה מולי בצ'אט של תפוז, שם אני מופיע בכינוי קבוע, ותובע לדעת –

האלן גבר, מה אניינים?

אם אני במצב רוח שירלולי אני עונה לו, ואז הוא משיב לי, ותוך דקות מספר אנחנו מתארגנים למפגש בדירתו הקטנה שבפרדס-כץ. כשאני מגיע לזירת הפשע אני עושה תמיד כמה סיבובים עם האוטו עד שאני מוצא מקום שנראה בטוח, ותמיד אני משוכנע שאחזור למכונית ואמצא אותה חסרת רדיו או למצער עקורת מראה. אבל עד עכשיו טפו טפו טפו האוטו תמיד נשאר שלם. אחר-כך אני עולה לדירתו הקטנה והטחובה, אנחנו מחייכים, מחליפים מילות נימוס בסיסיות (אה, אחי, עובדים קשה שם באייטק, מה?) וניגשים ישר לעניינים.  

עם הזמן חלפה לה בעיניי התדמית הרומנטית-משהו של העארס טוב-הלב ופינתה את מקומה למין ליאות כללית שכזו מכל הסיטואציה. יכול להיות שאני לא בנוי לקשר? או, אם לדייק, יכול להיות שאני לא בנוי לקשר מזדמן עם בחור בן ארבעים ומשהו, גרוש פלוס שניים, אחראי משלוחים בסופר, שפעם כנראה נראה לא רע אבל מאז כבר הספיק קצת להתקמט בקצוות, ושאוצר המילים שלו מבוסס בעיקר על יצירים תחביריים חד-הברתיים?

אוף, אני לא יודע. מצד אחד לפעמים זה ממש מתאים להיפגש ככה, בלי שום מחויבות, והסקס באמת לא רע. מצד שני, כשהוא פונה אלי בצ'אט אני לעתים משחרר אנחה ומוצא איזה תירוץ קלוש להתחמק מפגישה. אולי זה היצר הציידי הזה שמחפש הרפתקאות חדשות ולא את המוּכָּר והידוע? ואולי בגלל שהמוּכָּר והידוע הוא אפעס קצת חד-מימדי שכזה...? אוף, אני לא יודע.

אבל לא על כל זאת באתי לספר לכם הפעם, אלא דווקא על אחד ממפגשיי עם שלומי שהיה בכל זאת יחיד ומיוחד. כשסיפרתי עליו לחבצלת ופוסיקאט באחת מארוחות הצהריים שלנו הן טענו שאני חייב, פשוט חייב להעלות את הסיפור על הכתב. אז הנה זה בא, ואני מקווה שזה יצא מוצלח כמו אז, עם צמד הגראציות, מעל הסלט והפשטידה.

ובכן שוב היה זה ערב, ושוב ישבתי לי מול המחשב – בטח משפץ עוד אחד מאותם מסמכי השקעה ארורים – וכל אתרי ההיכרויות היו כרגיל פתוחים ברקע. והנה פונה אלי שלומי, והנה אני מנצל את ההזדמנות, כל הזדמנות שהיא, להימלט מהמסמך הנמרח, וכבר אני נכנס למכונית והיא לוקחת אותי כאילו הייתה רוזיננטה הקשישה – היישר לדירתו של הנ"ל בפאתי פרדס-כץ הנידחת.

חונה, נכנס לדירה, מחליפים כמה מילין של מה-בכך, משילים את הבגדים, ומצטנפים על המיטה הרחבה שלו. עושים מה שעושים, קצת מפה וקצת משם, ואז פתאום פונה אלי שלומי ברצינות תהומית ואומר לי: אחי, אני חייב שתפתח אותי.

בשלב זה אני מבקש סליחה ומחילה רבתי מכל בני ובנות ישראל הכשרים והכשרות שהגיעו עד הלום. התחבטתי הרבה בשאלה איך בדיוק למתן ולהסוות, אבל זה פשוט לא היה לוקח. אז אנא, אם אתם מוצאים את הטקסט הזה מה שקורין בלע"ז "אופנסיב", אתם מוזמנים לעזוב לפני שיהיה פה רע ומר.

ברגע הראשון לא ממש הבנתי. ככלל, שלומי לא נוהג לדבר בזמן הפעילות, וטוב שכך. כמו שכבר ציינתי, השיחות איתו הן קצת כמו מה ששומעים בסופר כשבמדף לידך מורנוש מקשקשת בסלולארי שלה עם שירוש. מין שרוך ארוך כזה של "מה נשמע – מה עניינים – מה ככה – מה קורה – מה המצב" וכו' וכו'. אלא שהפעם הפתעתי לא רק מעצם הדיבור אלא גם מתוכנו. מה? מה אתה חייב, בדיוק?

שלומי הסביר לי בסבלנות שבכל שנות הנישואין שלו, כששאף לממש את עצמו כהומון גאה, תמיד חלם בסתר, למרות (ואולי בגלל) מראהו הקשוח משהו, כי יום יבוא ומאן-דהו יעזור לו להיפטר מבתוליו המעיקים שם למטה, אתם יודעים, בכניסה האחורית. וכעת, כשהוא ואני מכירים כל כך טוב (?), ומכיוון שאני איש כזה עלא-כיפק (???), הוא היה שמח מאוד אם הייתי עוזר לו. אבל בעדינות!

טוב, מה אומר ומה אגיד. במיוחד שהוא מבקש כל כך יפה. אז הסברתי לו מה בדיוק צריך לעשות ואיך זה עובד, והאיש פער עלי זוג עיניים כצלחות מרק. "מה, אתה רציני? אבל איך יכנס כזה דבר גדול לכזה מקום קטן?" (הערת המערכת: זה לא כזה דבר גדול! לגמרי בינוני. אלא ששלומי, על תקן בתולה זכה, באמת לא הבין). אז הסברתי שוב, ונערכנו למערכה, והתחלנו בזהירות, ובעדינות, ומתוך כוונה גדולה.

שלומי שלנו קצת נאנח וקצת נאנק, ודווקא כשנדמה היה שהכול הולך למישרין, פתאום צלצל הטלפון. הבחור זינק כנשוך-נחש (נו פּאן אינטנדד) אל הטלפון, מה שכמובן קצת הכאיב לו למרות כל ההשתדלויות המקדימות. "כן נשמה. לא נשמה. אבא בסדר. כן, לילה טוב נשמה. תילך לישון עכשיו ומחר תקום בזמן לבית-ספר כמו ילד גדול. כן נשמה. אבא אוהב אותך. לילה טוב נשמה שלי."

וניתק, ועמד שם, והתגרד קצת בראשו, והסתכל עלי, ועשה כזה מין פרצוף מסכן שממש לא הסתדר על פניו המסוקסים- אם-גם-קצת-מסמורטטים. אז הסברתי לו שלא ממש חייבים להמשיך אם לא בא לו. אבל הוא החליט שאם כבר הגענו עד הלום אז כדאי לעשות על זה "וי". וכך חזרנו למלאכה הקשה, שנאמר – אדם לעמל יולד.

בסוף הצליח המה-שמו להתמקם בתוך המה-שמו השני, וכאן היה אמור להגיע שלב ההנאה, אבל מה לעשות – שלומי שלנו ממש ממש לא נהנה. קוועצ' מפה וקוועצ' משם – בסוף החלטנו לוותר. שהרי החיים אינם פשוטים כלל ועיקר, וכל העייסק הזה – אתם יודעים – הוא לא ממש כדרך הטבע, וצריך סבלנות, ונכונות, ופתיחות ומה לא. ותמיד, אבל תמיד, כל ההתחלות קשות.

אז האיש הלך לו למקלחת, להקל קצת על כאביו, ואני התלבשתי, וכשפניתי לצאת הוא הודה לי במילים חמות על כל המאמצים וההשתדלות. "בכיף" אמרתי אוטומטית, והרגשתי קצת כמו מדריך בחברה להגנת הטבע (אני אמור לחכות לטיפ?). לפני שיצאתי הוא עצר אותי פעם אחרונה, הסתכל לכל הצדדים, ואז רכן אלי ולחש "תגיד, אח שלי – אז זהו זה? עכשיו אני פתוח?".

תפתח חלון נשמת אפי

תן לרוח להיכנס

שיתערב החוץ בבפנים

תפתח חלון מבלי להרגיש

הנשימה קצת נהיית כבדה.

תפתח חלון או דלת

שהמוגן לא יחנוק ולא יהרוס

כדי שאדמיין את עצמי

בכל צורה שרק ארצה

תפתח חלון אהוב ליבי

כי אני זו שחצי מגופי

היה בחוץ בילדותי

תפתח חלון אהוב ליבי

בוא חבק אותי כמו תמיד

תפתח חלון נשמת חיי

כי אני הרי פוחדת, פוחדת בעצמי

מהחלון, מהרוח, מהריחות שהם

נושאים בחיקם

תפתח חלון אהוב ליבי...

פעם כשהמכונית דהרה

הרוח שיחקה בפני ובליבי

עד שהנשימה כמעט נעתקה ממני

ופרחה וברחה

תפתח חלון אהוב ליבי...

ובוא חבק אותי

כמו תמיד

כדי שאנשום את החוץ

ואחבק את הבפנים

ואתבלבל

אבל בין זרועותיך

תפתח חלון 

ביצוע: ריטה

מילים: ריטה

לחן: רמי קלינשטיין