והפעם פוסט הכולל בחובו קצרצושים^† מהחודש-חודשיים האחרונים, רובם ככולם בתחום העניינים שבנינו לבינו. כל אחד מהם, עם קצת מאמץ, היה יכול להפוך לפוסט שלם – אבל רבאק, למי יש כוח להתאמץ? אז קבלו ככה בבת אחת את כל הקושי, בכל אגמי הרוך.

^† ווידוי קט: פוסט זה נכתב קצת בהשראתה המבורכת של ש. כהן מזגנים, נפש יקרה ואצילית, שזִכרה ינון בליבותינו לנצח נצחים.

שיעור לחיים

חדר החושך בסאונה של הגייז מיועד למפגשים המבוססים על חוש המישוש. לא נהוג לדבר שם בכלל. לעתים ממששים באותו חדר מישהו נחמד, מתפתח משהו, ואז עוברים לפעמים לאחד מהתאים הפזורים ברחבי הסאונה, סוגרים את הדלת, וממשיכים.  

לפני זמן מה עמדתי בחדר החושך ומישהו ניגש אלי. היה נראה שמתחיל משהו מעניין, ופתאום הוא שולח יד מהירה אל כרסי, וצובט צמיג בינוני בין אצבעותיו, במיומנות של דיאטנית שמנסה להעריך את כמות אחוזי השומן בגוף. נרתעתי, מופתע במקצת. ואז, באופן מפתיע אף יותר, האיש פותח את פיו ושח אלי ברהיטות לא-צפויה, את הדברים הבאים: "אתה יודע, כל מה שאתה צריך זה להוריד את הבטן ותהיה פשוט מושלם". חדוּת אבחנה של כירורג, ממש. האף אין זאת?

לא יכולתי להתאפק ועניתי לו – "שמע נא, פקחת את עיניי! איך לא חשבתי על זה קודם???". ואז ממשיך האיש ואומר, כאילו אנחנו מצויים בעיצומה של שיחת חולין: "זו ממש לא בעיה. אתה רק צריך להפסיק עם קמח לבן ולחם לבן, ולא לאכול אחרי השעה חמש". אמר ולא יסף, הסתובב ויצא.

מה למען השם היינו עושים בלי אותם מנטורים לחיים, הנקרים פתע על דרכנו בלי כל הכנה? איך היינו מסתדרים בלי אותם צדיקים נסתרים, המופיעים בחיינו ברגעים הכי לא צפויים? השבח לאל בורא עולם, על אותן התגלויות רוחניות קטנות של יום חולין!

משנה מזל

חברתי הטובה א.ל. חיותא דחקה בי לחדש את התמונה המופיעה בפרופיל שלי ב"אטרף  דייטינג" המשוקץ. לטענתה, תמונה חדשה תחולל נפלאות בדף האישי הזנוח שלי, אשר תלתלי אבק נעים בו אנה ואנה ללא מנחם.

הורדתי אם כן את התמונה המוכרת לכל, בה אני יושב בפארק כשלפטופ בחיקי, ומביט בגבורה אל האופק. במקומה העליתי תמונה מוכרת לא פחות, שצילמה שצ"ה האגדית בפסטיבל פולסום. בזו התמונה אני ניצב קוממיות ליד שני דובונים אמריקניים מסוקסים, כשחיוך אווילי מרוח על שפתותיי וכולי כאומר "קחו אותי עכשיו".

תוך דקות מספר אכן עלתה התנועה בפרופיל שלי והאמירה משתי כניסות ביום לכעשר בשעה. גם הודעות נלהבות לא בוששו לבוא בעקבות הכניסות, לאמור: "מי הם אותם שני דובונים והאם יש לך את הטלפון שלהם?".

אהבה עיקשת

שוב בחדר החושך, ושוב טיפוס פטפטן, אפילו יותר מקודמו. אנחנו עוברים לתא סגור ושם הוא פוצח בדברים. "איפה היית כל השנים האלה?" הוא צוֹוֵח באקסטאזה לא מובנת. "אני מוכן לעשות בשבילך הכול! הכול!" הוא נאנק בפומפוזיות תיאטראלית לא ברורה. מתישהו זה מתחיל כבר ממש להעיק ולהפריע לריכוז, ואני עושה סימנים של רוצה ללכת. "לא!!!" הוא מתחנן. "אני מאוהב בך! מאוהב! אתה חייב לבוא לבקר אותי! אני גר בראשון – מכיר?". ואז הוא פוצח בפירוט מדוקדק של הדרך לביתו, נאום הנמשך כחמש דקות תמימות וכולל ציון רחובות חד-סטריים, מעגלי תנועה ורמזורים מהבהבים.

אני מצליח בקושי להיחלץ, והוא ממשיך לרדוף אחריי. "אני רוצה לתת לך את הטלפון שלי! רק לתת! לא לבקש שתתקשר! אבל לפחות לדעת שהוא בידייך!". אני ממלמל משהו לא מחייב על אחר-כך ופונה לכיוון אחר.

מאוחר יותר לבי נוקפני, וכשאני רואה אותו במסדרון אני מתקרב אליו כדי לקחת את מספר הטלפון שלו. האיש מביט בי בתימהון ששמור בדרך-כלל לזר גמור הפולש למרחב הפרטי שלך. אני מוותר, נאנח בהשלמה ופונה לכיוון המקלחות.

אופיום להמונים

חייל דתי בן עשרים פונה אלי ב"אטרף דייטינג". מניה וביה הוא כבר מתייצב אצלי, בחור נמוך וגרום עם חתימת זקנקן ומבט מבוהל. הוא מספר לי על חייו במסתור ולבי יוצא אליו – רחמנות, פשוט רחמנות.

הוא למד בישיבה תיכונית וכל חבריו התגייסו והמשיכו לישיבת הסדר, וכבר הם רואים אותו, המשרת בקריה, כחריג. חלקם כבר נשואים ולכמה מהם כבר יש ילדים, ורק הוא לא יוצא עם בנות. הוא דתי מתוך אמונה שלמה ורוצה להישאר כזה. אבל קשה לו ליישב את הסתירה בין נטייתו המינית לבין מצוות הדת. "עדיף לי כבר לומר להורים שאני חוזר בשאלה, ולא שאני הומו" הוא אומר, ואני רוצה לעזור לו ולא יודע איך.

ואז מסתבר לי להפתעתי שהוא הגיע אלי לא בשביל שיחת עידוד אלא בשביל סקס נטו. אבל למרבה הצער הוא לא מושך אותי בכלל. אני מחליט בכל זאת ללכת איתו למיטה, כנראה מתוך חמלה. אבל זה לא עובד. כל הזמן אני מקווה שזה ייגמר כבר, אולם הבחור מאושר עד הגג, ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק. לבסוף אני מנסה לומר משהו חלוש בסגנון זה-לא-אתה-זה-אני. החייל נפגע עד עומק נשמתו, מתלבש ועוזב מייד. אילו רק יכולתי לעזור לו איכשהו...

ביפולאריה אהובתי

פגשתי בסאונה אדם חביב, צעיר ממני בכמה שנים, ועשינו מה שעשינו, ובסוף החלפנו טלפונים כי לשנינו היה נחמד ונראה לנו מתאים לשמור על קשר. חיכיתי כמה ימים שיתקשר, ואז סימסתי לו והייתי בטוח שלא יחזור אלי. להפתעתי הוא חזר מיד, ונשמע נלהב. אבל אז הסתבר שהוא גר בחיפה ולכן לא נוכל להיפגש באותו יום. האיש אמר שיכול להיות שיגיע לתל-אביב בהמשך השבוע, ברם, כך הודה, הנסיעות לעיר הגדולה מכבידות עליו מאוד מבחינה כלכלית. בשלב זה הציע שאבוא לבקרו בעיר הכרמל. אמנם הוא גר עם שותפים, אבל נוכל להיפגש בדירה של חבר טוב שלו. לכל היותר אם נרצה להיות רק שנינו לבד, יקפוץ החבר להוריו שגרים לא רחוק.

אמרתי שאשמח לבוא, למרות שהעניין נשמע לי קצת תמוה. לא עדיף לו להוציא עשרים שקל על מונית שירות ולבוא אלי לת"א, לדירתי שאין בה לא שותפים ולא חברים? מכל מקום קבענו להיפגש בחיפה באותו יום שישי. אבל כשהתקרב המועד נעלם פתאום האיש ולא ענה להודעותיי. בשבת כתבתי לו שחבל שהתפספסנו – ולמען האמת הנחתי שלא יחזור אלי. לתדהמתי הוא חזר מיד, והציע לי שיבוא לעשות אצלי שישבת שלם כהלכתו. בלעתי את רוקי וסימסתי לו שזה נראה לי קצת ארוך מדי, וקצת מוקדם מדי בקשר. שעל כן התקפד הבחור ונעלם שוב.

כבר חשבתי לוותר, במיוחד שחלפו כמה ימים נוספים, ולא קול ולא עונה. ופתאום מגיע מייל מפורט ממנו, עם סיפורים ארוכים אודות חתונה כזו או אחרת שבה חגג כהוגן. הוא גם התנצל אם הוא נשמע לי קצת כבד, וביקש שחלילה לא אפרש את התנהגותו בתור קרירות. השבתי שבכל מקרה אשמח לפגוש אותו לקפה מתישהו. על כך ענה ואמר שחבל על הזמן והכסף – הוא עצמו ישמח לבשל בשבילי ארוחת ערב מפוארת אצלי במטבח. הוא מתמחה, לדבריו, באוכל פרסי, למרות שהוא עצמו ממוצא הונגרי. הצעתי שנקבע מועד, ואכן קבענו, אבל אז נעלם שוב האיש לכמה ימים ואני כבר הרמתי ידיים.

והנה פתאום מייל ארכני נוסף. מסתבר שבינתיים הוא סיפר אודותיי לחברו הטוב, אותו חבר בעל הדירה שגר לא רחוק מהוריו, והלה התלהב. אז אולי אני רוצה להכירו?

אנשים משונים, כך מסתבר, לא מתים. למעשה, הם גם לא מתחלפים.

קונסול של כבוד

ודאי שמעתם על דרור ברק, עובד המנהלה בקונסוליה הישראלית בניו-יורק, שהסתבר כי השלים הכנסה (חע!) בתור שחקן בסרטי פורנו גאים. בכתבות עליו סיפרו שהוא בחור נחמד, ביישן ומוכשר, שנקלע לקשיים כספיים עקב בעיות במשפחה ונאלץ לפנות לאפיק הנ"ל, אשר אינו מקובל בקרב הסגל הדיפלומטי שלנו (למעט אולי השגריר באל-סלוודור, השגריר לשעבר בפריז... אוקיי, לא חשוב).

כשגילו זאת בקונסוליה הבהירו לו שעליו להתפטר, אם אינו רוצה שיפטרו אותו, וכך עשה. לפני מספר ימים ישבתי בביתה של פוסיקאט וקראנו ביחד את אחת הכתבות עליו, שם היה גם לינק לאתר האינטרנט בו פרסם לעין-כל את מרכולתו תחת שם-הבמה "רומאן רגאצי". עיון מהיר באתר הבהיר ללא ספק שמדובר בעלם חמודות, ממש כלבבי: שרירי, שעיר ומרשים ביותר. באותו אתר, כמקובל, הייתה גם כתובת למשלוח מכתבי מעריצים, ופוסי מיד הציעה לי לשלוח מייל לדרור המסכן, אשר וודאי זקוק לניחומים אחרי הטראומה שעבר.

לא חיכיתי הרבה, ומייד שיגרתי אליו מכתב תמיכה בלשון הקודש, בו גיניתי את צרוּת האופקים של שירות החוץ הישראלי, איחלתי לו הצלחה בהמשך דרכו, והחמאתי לו על מראהו המצודד. אגב אורחא גם ציינתי שאשמח לפגוש אותו בהזדמנות. הפלא ופלא: תוך דקות מספר הגיעה אלי תשובה לבבית, בה הודה לי הבחור על התמיכה ואמר שישמח להיפגש.

רבות מקוראות הבלוג יעצו לי לעלות על מטוס בו ברגע ולהכות ב,אהמ, ברזל בעודו חם. ועם זאת, למרות ששמחתי על התשובה המהירה, החלטתי שלא לעשות זאת. נכון, הוא ככל הנראה בחור חכם ונחמד. נכון, הוא נראה פשוט סוף הדרך. אבל בכל זאת – האיש דוגמן ואני לא. וחוץ מזה, צריך להבדיל בין מכתב תמיכה, לבין תמיכה מסוג אחר, וד"ל.

לחם ושעשועים

בשבת האחרונה שודרה בארצנו תחרות האירוויזיון, ואני רותקתי למסך כאחוז דיבוק. רמ"מ תהתה האם הומו שאינו צופה בתחרות מאבד את כרטיס החבר שלו בקהילה. למען האמת, מדובר במופע קרקסי ומשעשע שאין כדוגמתו. זאת ועוד, הוא מעלה בליבו של הצופה תהיות שקשה לעסוק בהן בכל הקשר אחר. לפיכך אסיים את הפוסט במספר תובנות מרתקות מהז'אנר הזה (ושוב, תודה לפוסיקאט, שהגתה את רוב התובנות הללו במו כפֵּיה):

·        ניתן להגיע למקום מכובד בדירוג עם שיר שרובו ללא מלים, ואילו יתרתו כוללת שלוש-ארבע שורות בג'יבריש, כדוגמת "זיבן, זיבן, איי-לי-לו, איין צוויי" (אוקראינה, מקום שני).

·        רוב המדינות המשתתפות כבר ויתרו על כל יומרה פטריוטית, וירדו מהרעיון לשיר בשפתן הלא-מובנת. כמעט כולם שרו באנגלית, והצרפתים הגדילו לעשות ושרו חלק באנגלית (במבטא צרפתי כבד) וחלק בצרפתית (במבטא אנגלי מעושה ונלעג). לאטביה שרה, כמובן, באיטלקית.

·        אחוז גדול מהמשתתפים היו הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, טרנסווסטיטים ועוד מגוון מגדרים מעורבים, לא מפה ולא משם. הזמר השוודי, שהגיע עם ז'קט מחריד, הוריד אותו בשלב מסוים, הפגין לעיני-כל גוף לבן ודק כשל נחש פשוט-עור, ואז, להשלמת הלוק, נשכב על הרצפה והחל להתפתל בשידור חי מול מיליארד צופים. ואילו הזוכה, לסבית בוצ'ית מסרביה, דווקא שרה בלדה מלודית בסגנון שיכון-ותיקים, ואף הגדילה לעשות ושרה אותה בלשונה מרובת העיצורים והחריקות. ולמרות זאת זכתה בתחרות.

·        שוויץ, מסתבר, מרשה לעצמה להעניק נקודות למדינות שונות במקום לשמור על ניטראליות כמקובל בתחומים אחרים. בושה וחרפה.

·        אפקט השואה: זוכרים איך גרמניה תמיד נתנה לנו נקודות? והולנד שבעתיים? ובכן הפעם העניקו הטורקים דוז פואה לארמנים!!! וכל מדינות יוגוסלביה לשעבר (שהיוו יחדיו בערך חצי מהמשתתפות) העניקו המוני נקודות זו לזו, אחרי שרק לפני כמה שנים טבחו אחת באזרחי השנייה ללא רחם. לדעתי חייבים להכניס לתחרות בשנה הבאה גם את רואנדה, קמבודיה וסודאן. יהיה שוס. אגב, גם הרשות הפלסטינית מנסה להתקבל. באמת שרק זה עוד חסר לנו, אחרי הגירוש מגוש קטיף. אבא, תרחם!

ובכן – לשנה הבאה בבלגרד השסועה, ובזאת תם מבזק הקצרצושים. מקווה שלא סבלתם יתר על המידה.

הודעה מנהלתית:

בשבוע הבא, עם פרוס חג מתן-תורה, אני נוסע לאירופה הקלאסית: כמה ימים בז'נבה וכמה ימים בפריז. שנאמר, אם לא תרצו אותי אני עוזב מיד, תופס רכבת בורח להרים, אל תחפשו אותי אני חוזר לבד, וכל זה.

שיהיה לכם הרבה סלינו על כתפינו, ולהתראות בקרוב!

שלכם,

נושך ומושך,

ר.