האסקפיזם הפוסט- מודרני

ביום ראשון נסעתי לתל- אביב, למפגש שנקבע בעזריאלי. המפגש היה נהדר, אבל ההגעה לשם? השאירה אותי עם מספר תובנות לגבי התפוח הגדול של ישראל.

את עזריאלי רואים מכל מקום, אבל לא כשצריכים להגיע אליו

בפעם האחרונה שהייתי בעזריאלי, הייתי בת עשר, והגעתי לשם עם ההורים. ולכן, תוכלו להבין שלא בדיוק ידעתי באיזו תחנה לרדת. ביקשתי מנהג האוטובוס (הנחמד להפליא) להגיד לי כשאני צריכה לרדת. הייתי שאננה למדי במחשבה שגם אם הנהג לא יזכור אותי,  אני אדע, כי- עזריאלי! רואים אותו מכל מקום.

אז, לא. הנהג הנחמד אמר לי איפה אני צריכה לרדת לשמחתי הרבה, וירדתי למדרכה מלאה באנשים ותחנות אוטובוס, מביטה סביבי ותוהה איפה לעזאזל בנייני עזריאלי? הם היו ממש מולי, אבל היו גבוהים כל כך שלא שמתי לב, ועד מהרה מצאתי את הבניין המעוגל הנכסף. כעשרים דקות לאחר מכן, הבנתי גם איך נכנסים לקניון.

כשמצאתי לבסוף את מגדלי עזריאלי, נאלצתי לחצות שני כבישים (בעלי פאקינג ארבע נתיבים. פחדתי לגמרי שהרמזור יתחלף באמצע), שבשניהם היו רמזורים. אני חשבתי שרק הרמזורים בקרית שמונה דפוקים כל כך, שאחרי שעברת כביש אחד, הרמזור בכביש השני אדום, ואתה צריך לחכות על מדרכת ההפרדה.

מסתבר שלא. חיכיתי לרמזור הראשון, והוריי, הגעתי בדיוק בזמן לחכות לרמזור השני.

בתל אביב יש הרבה דלתות. הן נעולות 

הגעתי בשמחה לכניסה לקניון עזריאלי, ודחפתי את דלת הזכוכית (כפי שהיה כתוב במדבקה- "דחוף") בביטחון. הדלת לא נפתחה. ניסיתי למשוך אותה, במחשבה שאולי אני מתבלבלת, והמשמעות של "דחוף" היא "משוך". החדשות הטובות הן- אני לא עד כדי כך טיפשה. החדשות הרעות- הדלת הייתה נעולה.

אז איך כן נכנסים לקניון? אני גיליתי שרק אם יש שומר בדלת היא תהיה פתוחה, ובמהרה הצלחתי להכנס לקניון מבלי להביך את עצמי עוד יותר.  

הגג בעזריאלי- הוא לא באמת הגג של הבניין העגול

כשנקבע להפגש על הגג של עזריאלי, קצת נבהלתי מהמחשבה שנעלה עד שם. אבל, לשמחתי, הקניון הוא הרבה פחות גבוה, והגג שלו מגודר ומוצל, ומלא בבני שלוש-עשרה קשוחים שהפוני מסתיר להם את העיניים. גם בכניסה לגג, כמובן, נאלצתי להלחם בדלת היציאה השקופה, עד שהבנתי שכל היציאות נעולות, ורק אחת פתוחה.

הסיור הלימודי בתל-אביב הוכתר כהצלחה, ואני נשארתי תוהה למה נחוצות כל כך הרבה דלתות.

עריכה: האדס האדס האדס האדס האדס האדס האדס.

בסימן קריאה- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=578157

לפעמים אני מרגישה מזוייפת וזה בערך הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. חוץ ממוות אולי. אבל גם מוות, זה דבר שיגיע בסופו של דבר ואין מה לעשות נגדו- אז אין גם סיבה לפחד ממנו. זה חלק מהחיים.

לפעמים נראה לי שאני סתם מתפלספת הרבה ועושה קצת.

תוכלו לראות שרשימת הספרים שלי ריקה כמעט. אני זקוקה נואשות להמלצה על ספרים טובים. לא שזה יעזור הרבה כי אין לי כסף לקנות יותר מידי כרגע, ואני לא בטוחה אם אפשר להשאיל מהספריה בבית הספר כש... אתה כבר לא לומד בבית הספר.

ואוו.

אמרתי לעצמי (ולכולם) שזה לא מפחיד אותי ואני לא אתגעגע. ובמובן מסויים זה נכון. כי זה נהדר להשתחרר מהסטיגמות שנדבקו אליך בכיתה ז', כשהיית בן אדם שונה לגמרי, וזה כיף לצאת מההווי הכיתתי הדפוק שלנו. זה גם מרגש, להתחיל לטוות את המסלול שלי בחיים, כשדברים שמוחלטים עבורי הופכים פחות ופחות משמעותיים (אוקי, בואו נתעלם מהצבא לכמה רגעים).

ומצד שני זה מפחיד. כי אני צריכה להחליט את ההחלטות בעצמי, ופתאום הידיעה הכבדה הזאת נופלת עליך שכל צעד שתעשה עכשיו ישפיע על הכיוון שחייך ייקחו.  

ואני אתגעגע. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. אחרי שקיטרתי שנה שלמה שזהו, נמאס לי, ואני לא רואה את הטעם בלימודים יותר, אני הולכת להתגעגע למסגרת הזאת. אנחנו כל כך מוגנים בבית הספר, בלי לדעת את זה בכלל.

אני באמת כותבת על כל נושא סיום הלימודים הרבה וכבר מתחילה לחזור על עצמי, אבל זה סיומו של עידן ואני לא יכולה למנוע מעצמי להיות קצת נוסטליגת. וזה מה שקורה כשאתה תקוע בתוך עצמך ולא שם לב מה קורה מסביב.

משהו טוב קורא פה- אז תקראו. .Empty.Words.

כשהייתי קטנה, נהגתי לצפות בטלנובלות ארגנטינאיות- אתם יודעים, קטנטנות, המורדים, פינת אור... תצחקו, תצחקו, אבל עד היום יש לי פינה רכה בלב בשבילן.

הבעיה בטלנובלות האלה, היא שהן מציירות תמונה מלאת שיאים והתרגשות של אהבה. אני לא אעמיד פנים שיש לי הרבה ניסיון בעניין אהבה ומערכות יחסים, אבל, ובכן, זה מתסכל. הרבה יותר מתסכל ממה שזה אמור להיות. זה גם מאכזב. ומבלבל. והכול בצורה כל כך יותר... מציאותית וחסרת דרמות, שזה, כפי שאמרתי, פשוט מאכזב.

הייתי רוצה למצוא את הבחור המושלם הזה, שאני יודעת שלא קיים, ולהיות מאוהבת כל כך שלא אצליח להפסיק לחשוב עליו ובלה בלה בלה... אבל זה לא ככה, והגבול בין ידידות לקשר רומנטי הוא כל כך דק שלפעמים אני לא בטוחה איפה אני עומדת. ולפעמים אני כל כך בטוחה שזה מייאש.

ובכל זאת, אין בי שום רצון לחתוך את הוורידים, לבכות על מר גורלי או למצוא בחור רנדומלי ולעשות איתו סקס מטורף רק כדי לגרום לו לקנא (טוב, אולי זה כן, אבל שיהיה). לאן נעלמו הדרמות?

אם אתם תוהים לאן נעלמתי, הייתי קצת... עסוקה ומסוגרת בעולם שלי בזמן האחרון. זה מה שכל השינויים המפחידים האלה עושים לך. אני חלודה לגמרי בעניין הכתיבה. אני באמת צריכה להפסיק להתעצל.

ובנושא אחר- גיליתי טבעת ממש נחמדה, בשם משהו טוב קורא פה. הרעיון הוא להמליץ על בלוג ששווה קריאה בסוף כל פוסט. ובכן, אני אנסה להתמיד בעניין.  

אז ההמלצה הראשונה שלי- סילי- גבר אמיתי. בלוג נהדר ומשעשע לגמרי, שלצערי לא ביקרתי בו זמן רב, כי... טוב, לא הייתי פה, אתם יודעים.

אז כנראה שהגורל שמע כמה אני אומללה, והחליט לשפר את מצבי באנרגיות חיוביות (או שסתם התלוננתי יותר מידי, אבל הי, מה הסבירות של זה?) כי כמה דקות לאחר כתיבת הפוסט הקודם, הייתי צריכה לצאת לעבודה (חונכות של ילדה מהמושב) וממש לא רציתי לעשות את זה עם מצב הרוח העגום שנפל עלי.

אז יצאתי לדרכי, ממורמרת, כשפגשתי ילדה אחרת מהמושב, שאני מדריכה במסגרת שונה. היא קפצה עליי וחיבקה אותי, ואמא שלה אפילו רצתה לדעת אם אהיה במושב בחצי השנה הקרובה, כדי שאוכל לחנוך גם אותה. אומנם אני לא יכולה, אבל העובדה שהמליצו לה עליי הייתה אולי הדבר המעודד הראשון שקרה היום (וגם מאוד מחמיאה, כמובן).

יתרה מזאת, המפגש עם הילדה שאני חונכת היה מאוד מוצלח היום, ואני רוצה לציין שבהתחלה כיניתי אותה בשמות כמו הקרציה, הדבר המעצבן הזה שאני חייבת להיות בסביבתו, המפונקת, ועוד. כיום, לעומת זאת, אמרתי שהיא חמודה. והתכוונתי לזה! אמא שלה והיא נתנו לי מתנה לכבוד הרשיון- דבר שהן ממש לא חייבות לעשות... ובקיצור, חזרתי הבייתה בחיוך.

העבודה שלא רציתי ללכת אליה, עודדה אותי. החיים מצחיקים.