האסקפיזם הפוסט- מודרני

ביום ראשון נסעתי לתל- אביב, למפגש שנקבע בעזריאלי. המפגש היה נהדר, אבל ההגעה לשם? השאירה אותי עם מספר תובנות לגבי התפוח הגדול של ישראל.

את עזריאלי רואים מכל מקום, אבל לא כשצריכים להגיע אליו

בפעם האחרונה שהייתי בעזריאלי, הייתי בת עשר, והגעתי לשם עם ההורים. ולכן, תוכלו להבין שלא בדיוק ידעתי באיזו תחנה לרדת. ביקשתי מנהג האוטובוס (הנחמד להפליא) להגיד לי כשאני צריכה לרדת. הייתי שאננה למדי במחשבה שגם אם הנהג לא יזכור אותי,  אני אדע, כי- עזריאלי! רואים אותו מכל מקום.

אז, לא. הנהג הנחמד אמר לי איפה אני צריכה לרדת לשמחתי הרבה, וירדתי למדרכה מלאה באנשים ותחנות אוטובוס, מביטה סביבי ותוהה איפה לעזאזל בנייני עזריאלי? הם היו ממש מולי, אבל היו גבוהים כל כך שלא שמתי לב, ועד מהרה מצאתי את הבניין המעוגל הנכסף. כעשרים דקות לאחר מכן, הבנתי גם איך נכנסים לקניון.

כשמצאתי לבסוף את מגדלי עזריאלי, נאלצתי לחצות שני כבישים (בעלי פאקינג ארבע נתיבים. פחדתי לגמרי שהרמזור יתחלף באמצע), שבשניהם היו רמזורים. אני חשבתי שרק הרמזורים בקרית שמונה דפוקים כל כך, שאחרי שעברת כביש אחד, הרמזור בכביש השני אדום, ואתה צריך לחכות על מדרכת ההפרדה.

מסתבר שלא. חיכיתי לרמזור הראשון, והוריי, הגעתי בדיוק בזמן לחכות לרמזור השני.

בתל אביב יש הרבה דלתות. הן נעולות 

הגעתי בשמחה לכניסה לקניון עזריאלי, ודחפתי את דלת הזכוכית (כפי שהיה כתוב במדבקה- "דחוף") בביטחון. הדלת לא נפתחה. ניסיתי למשוך אותה, במחשבה שאולי אני מתבלבלת, והמשמעות של "דחוף" היא "משוך". החדשות הטובות הן- אני לא עד כדי כך טיפשה. החדשות הרעות- הדלת הייתה נעולה.

אז איך כן נכנסים לקניון? אני גיליתי שרק אם יש שומר בדלת היא תהיה פתוחה, ובמהרה הצלחתי להכנס לקניון מבלי להביך את עצמי עוד יותר.  

הגג בעזריאלי- הוא לא באמת הגג של הבניין העגול

כשנקבע להפגש על הגג של עזריאלי, קצת נבהלתי מהמחשבה שנעלה עד שם. אבל, לשמחתי, הקניון הוא הרבה פחות גבוה, והגג שלו מגודר ומוצל, ומלא בבני שלוש-עשרה קשוחים שהפוני מסתיר להם את העיניים. גם בכניסה לגג, כמובן, נאלצתי להלחם בדלת היציאה השקופה, עד שהבנתי שכל היציאות נעולות, ורק אחת פתוחה.

הסיור הלימודי בתל-אביב הוכתר כהצלחה, ואני נשארתי תוהה למה נחוצות כל כך הרבה דלתות.

עריכה: האדס האדס האדס האדס האדס האדס האדס.

בסימן קריאה- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=578157

אז כנראה שהגורל שמע כמה אני אומללה, והחליט לשפר את מצבי באנרגיות חיוביות (או שסתם התלוננתי יותר מידי, אבל הי, מה הסבירות של זה?) כי כמה דקות לאחר כתיבת הפוסט הקודם, הייתי צריכה לצאת לעבודה (חונכות של ילדה מהמושב) וממש לא רציתי לעשות את זה עם מצב הרוח העגום שנפל עלי.

אז יצאתי לדרכי, ממורמרת, כשפגשתי ילדה אחרת מהמושב, שאני מדריכה במסגרת שונה. היא קפצה עליי וחיבקה אותי, ואמא שלה אפילו רצתה לדעת אם אהיה במושב בחצי השנה הקרובה, כדי שאוכל לחנוך גם אותה. אומנם אני לא יכולה, אבל העובדה שהמליצו לה עליי הייתה אולי הדבר המעודד הראשון שקרה היום (וגם מאוד מחמיאה, כמובן).

יתרה מזאת, המפגש עם הילדה שאני חונכת היה מאוד מוצלח היום, ואני רוצה לציין שבהתחלה כיניתי אותה בשמות כמו הקרציה, הדבר המעצבן הזה שאני חייבת להיות בסביבתו, המפונקת, ועוד. כיום, לעומת זאת, אמרתי שהיא חמודה. והתכוונתי לזה! אמא שלה והיא נתנו לי מתנה לכבוד הרשיון- דבר שהן ממש לא חייבות לעשות... ובקיצור, חזרתי הבייתה בחיוך.

העבודה שלא רציתי ללכת אליה, עודדה אותי. החיים מצחיקים. 

השעה שלוש בלילה (בוקר?), אני זומבית מעייפות, ביום ראשון יש לי מבחן מתכונת שלא התחלתי עדיין להתכונן אליו, ואני לא מצליחה להירדם. ולכן, תנו לי לספר לכם למה הצד הימיני של הראש שלי כואב מספיק כדי שאוכל לישון רק על צד שמאל.

אתמול היה כנס של מכנית רבין, והיה פשוט נהדר. העניין הוא, שזה היה לילה לבן, מה שאומר שבשלב מסויים כולנו היינו קצת עייפים. כן, גם אני. וכשאני עייפה, אני גם... איך לומר, מגושמת. אז בעודי יורדת במדרגות בהליכה המהירה הזו, ספק קפיצה, שמאופיינת רק לירידה במדרגות, גיליתי שהכפכפים שלי לא מחזיקים את רגלי ביעילות, ונפלתי.

הנפילה הפתיעה אותי, לא מעצם הנפילה (שכן אני, החיננית, רגילה ליפול), אלא מעוצמתה. כפי שציינתי, אני רגילה ליפול, ויודעת כיצד לבלום את עצמי, כך שראשי (או כל איבר חיוני אחר) לא ייפגע. ולכן, בלמתי את עצמי בעזרת המרפקים, ואז הרגשתי את המהלומה החזקה במותן. לכמה שניות, הייתי בטוחה שזו נפילה רגילה, אך כואבת, והצלחתי לעצור את עצמי בהצלחה. אך טעות הייתה בידי, לאחר כמה שניות הרגשתי את הפגישה בין ראשי למדרגות שמעליי.

זו הייתה נפילה מבהילה מאוד, והייתי צריכה לעמוד במקום במשך דקה וחצי עד שהפסקתי להרגיש את הדם פועם בראשי, וגם אז, התחלתי להרגיש את הנפיחות בצד הימיני של הראש (מזל שאין לי שיער קצר, אה?) ואת הכאב.

ועכשיו, המותן הימני והראש שלי כואבים, ואני מנסה למצוא תנוחה נוחה לישון בה, כשלבסוף אני מחליטה שהמתכונת בהיסטוריה יכולה ללכת להזדיין, אני ארדם בשעה כלשהי היום, אתעורר בשעה כלשהי מחר, ואולי אצליח ללמוד קצת בין לבין.

והפוסט הזה, חברים, הוא הסיבה שאסור לי להיות ערה בשעות שכאלה.

אוקיי, במחשבה שנייה, יש לי פוסט הרבה יותר חשוב מהקודם. לקחתי מהספריה את הספר "השתנות", הראשון בטרילוגיית הראי קירא, לקריאה שנייה, ואני פשוט מתמוגגת עליו. היום אני וחברה (שגם היא מכורה) הגענו למסקנה שלא מספיק אנשים מכירים את הספרים המדהימים האלה, אז הנה כמה סיבות שבגללן עליכם לקרוא את הטרילוגייה האלוהית הזו.

הסיבה הראשונה היא שקרול ברג, המחברת, היא פשוט אדם גאון. היא בונה דמויות פשוט מדהימות ועולם מרתק. אני חייבת להודות שכשראיתי את הכריכות המכוערות של הספרים במהדורה העברית נרתעתי קצת, ואני יודעת שלהרבה אנשים קשה לקרוא פנטסיה, הם חושבים מייד על דראקונים ועלילות מופרכות, ומוותרים על הקריאה. ובכן, בראי קירא אין אף דרקון אחד! ומעבר לזה, הספרים האלה, אם תחפש בהם משמעות שמעבר ליחסים בין הדמויות ומה שקורה להן, הם ממש ראי לחברה שלנו כיום, הם מרתקים ויפיפיים, ויש בהם כל כך הרבה יותר מפנטזיה.

קרול ברג מצליחה לא להיכנס לקלישאות של עולמות הפנטזיה, היא יוצרת עולם מקורי ועלילה מפתיאה ומרתקת. אני פשוט התאהבתי בדמויות, וכל טרגדיה שלהן הפכה לטרגדיה בשבילי. למרות המלחמות עקובות הדם שלוקחות חלק בעלילה, לא הייתה דמות אחת שמתה ולא הצטערתי עליה (או להפך, שמחתי במותה). ובתור נקבה, שאוהבת סרטי וספרי נקבות, לא הרגשתי שהעלילה הולכת לאיבוד בין כל הדם.

בקיצור, אני יכולה לדבר על הספרים האלה שעות, אבל זה לא יהיה מספיק, בבקשה, תקראו. אני צריכה שאנשים יכתבו לי בתגובות: ואוו זה ספר מדהים! בואי נערוך שיחות אינסופיות על כמה אלקסנדר סקסי וכמה סייאון מדהים!

סדר הספריםה וא כזה: השתנות, התגלות והתחדשות. כל אחד טוב יותר מהשני.

זוהי בקשתה של אישה נואשת, תקראו. העולם צריך להיחשף לפלא הזה.