הדוקטורט תם אך המחקר נמשך, הבלוג שב להתעדכן מדי פעם

אם נתבונן על הגדרות נפוצות לפרטיות נגלה שכולן מנסות להגדיר אותה על דרך השלילה ובאופן הגנתי, כניסיון מידור במרחב הציבורי: הזכות לשלוט במידע שאחרים יודעים עלינו, הגבלה של מוסדות מלהתערב בענייננו האישיים וכדומה. ב-1890 השופט העליון האמריקני לואי ברנדיס הגדיר זאת כ"זכות להיעזב לנפשנו". מיעוט ההגדרות לחיוב עמומות וכלליות מדי, אך הן מתמקדות בחירויות של היחיד. פרופ' רות גביזון מסתפקת בזיהוי מאפייניה של הפרטיות: סודיות, אנונימיות והיותנו לבד. 

מאפייניה הבסיסיים של רשת האינטרנט הולמים באופן מפתיע הגדרות של מרחב פרטי: האנונימיות, שמאפשרת גם את הסודיות, היא מהתכונות האינהרנטיות של טכנולוגיות הרשת, כמו גם העדר כפיפותה של הרשת למוסד, מדינה או חוק כלשהו; מצב המקנה ליחיד חירויות רבות. למעשה, בעת שאנחנו פועלים באינטרנט, גופנו מצוי לבד בבית, ספון בד' אמותיו. עם זאת, המילים המשוגרות לחלל הקיברנטי מצויות ברשות הרבים ודינן כתכתובת דואר. ובאופן פרדוכסלי, באמצעות אותן פעולות מבוססות-פרטיות, כולנו מוצאים עצמנו מחוברים לחלל קיבוצי.

ותיקי ישרא זוכרים את הפרשייה המפורסמת מיוני 2004, כשהבלוגרים זעמו על כך שעיתונאים ממליצים על הבלוגים שלהם בערוץ המחשבים של ווינט. העיתונאים מצדם, לא הבינו איך אדם שכותב לקהל מבקש להתחבא מאותו קהל, וסרבו להודות בהפרה אתית כלשהי. בלוגים הם  היישום האינטרנטי המטעה ביותר, שכן הם נראים כמו ז'אנר של פרסום לקהל הרחב ויש פחות מודעות לשימוש בהם כשיחה וכמרחב התכנסות. בזמנו נגררתי בשבע בבוקר לתוכנית של אברי גלעד ולינוי בר גפן כדי לנסות להסביר את זה לעיתונאים ולציבור, ללא הצלחה מיוחדת. נדמה לי שהשתכללתי מאז. בואו נבדוק את זה, כי זה הבסיס לאחד הפרקים בדוקטורט שלי, שיעסוק בתפיסת הפרטי והציבורי בבלוגים של הנערות בישרא.

הצפנת סוד בפומבי

גם במדיה המסורתיים, ההבדל בין ידיעה שולית שרובנו מפספסים לבין סקנדל שכולם ידברו עליו, אינו קשור לתוכן הידיעה אלא למסגור שלה. הבלוגרים בארה"ב אוהבים לזקוף לזכותם את התפטרותו של הסנטור טרנט לוט אך למעשה הם לא חשפו את השערוריות המיוחסות ללוט. המידע הזה הופיע בתקשורת ומוסגר בצורה שחלפה כמעט ללא התייחסות. כמה בלוגרים שמתעמקים בפרטים התעכבו על המידע, טחנו את הסיפור והתסיסו אותו בבלוגוספירה עד כי התקשורת נאלצה למסגר זאת מחדש כבעל חשיבות גבוהה יותר וכשערוריה שהביאה להתפטרותו של לוט. מסגור כולל בתוכו שינוי הקשר, מתן הדגש באמצעות עימוד ומיקום שונה, פרשנות וכיו"ב. בגלל זה, כשמישהו נותן לינק בווינט לבלוג שלך, הוא יוצר לך מסגור חדש לגמרי שגורר תשומת לב וזרימת קהלים רבים מסוג שונה. השינוי מורגש בחדות במישור הסובייקטיבי, כך שהוא נחווה באופן דומה לחדירה לפרטיות.

בשבוע שעבר נתקלתי במקרה ביוטיוב בסדרת סרטוני וידיאו של בחור ישראלי צעיר, בהם הוא מגולל את פרטי מעשי האונס שבוצעו בו בילדותו, תוך שהוא יושב במקום שבו הכל התרחש. מדובר בעדות חשובה, מטלטלת, אפשר לראות את הערך הטיפולי שלה עבור הבחור ולשער את ערכה של העדות עבור אחרים במצב דומה. ראיתי לא מעט סיפורים כאלו שנחשפו בבלוגים אבל זו פעם ראשונה שאני רואה עדות מצולמת. האם אני רשאית לתת לזה לינק? מצד אחד, הבחור פאקינג צילם את עצמו בחשיפה מלאה. הוא משדר אל העולם ואין דבר טבעי יותר מלתת לזה לינק. מצד שני, מבין מליוני הסרטונים ביוטיוב מה הסיכוי שתדעו בכלל לחפש אותו? על סמך מה אני רשאית להניח שהוא אינו רוצה להסתתר? שהוא ישמח אם יתנו לזה לינק ב"הארץ"? תחושת הבטן שלי היא שהוא ייפגע ויכעס מאד אם זה יקרה.

ייתכן שהוא לא ייכעס עלי אם אתן לזה לינק בבלוג שלי. כי גם אני בלוגרית וזה כולה בלוג, זה עדיין במסגרת מה שהוא מדמיין שיכול לקרות, במסגרת קבוצת השווים/עוברי אורח אקראיים. זה טבעי שבלוגרים מלנקקים אלה לאלה על תקן "לדבר על משהו ששמענו". אבל זה גם בלוג קצת פופולארי שכל מני עיתונאים קוראים בו ואולי מישהו ירצה לתת לינק לפוסט הזה כי הוא עוסק בסוגיה מעניינת בתרבות הרשת, ולכן אתאפק בכל זאת. יש היגיון רב בהנחה, שהיא לכאורה פרדוכסלית, שהבחור ששידר את עצמו ביוטיוב ראוי לפרטיות ואפילו מניח אותה. אני אסביר.

אנחנו מניחים שסודיות ניתנת להשגה רק באמצעות שיטת תיחום ומניעת גישה, כגון מסך ססמא, אבל ברשת, רבים מאיתנו מנצלים, במודע או שלא במודע, אסטרטגיית סודיות אחרת שאין בה כרגע הכרה משפטית/לגיטימית. טכניקה קבלית ידועה גורסת כי המקום הטוב ביותר להסתיר סוד זה בפומבי, במובן מאליו, בשגרה, בקיטש, בקלישאות, בכל מה שנדמה כשקוף, בלתי נראה לנברני המסגור. בגלל זה הפוסט-מודרניסטים הרגיזו הרבה אנשים, שהרי עם הדה-קונסטרוקציות שלהם הם פירקו כמה סודות גדולים כאלו מנשקם.

בהקבלה, כשכותבים בלוג בין עשרות אלפי בלוגים אחרים בקרב מליוני דפי רשת, זו דרך נהדרת להתחבא. זה רק נראה פתוח, אבל זה לא. זה צועק רק בגלל שהצעקה נבלעת בין אלף צעקות אחרות, ורק מי שרגיל לחשיבה של מדיה מסורתיים יניח בטעות שהנער שואף להתגלות בתחרות "קורבן נולד".  לאינטרנט הזה אין חיים יבין שצץ לך על המסך ואומר לך בדיוק לאן ללכת בשביל כל דבר, והדור שהתרגל להנחיה ומסגור עיתונאי, לא באמת יודע לנווט כאן, גם אם לכאורה הוא מצטיין בחיפוש מזג האוויר בגוגל.  

כשטקסט=מרחב, הוצאה מהקשר=פעולה אלימה

לא בכדי מוערכים שחקני תיאטרון הרבה יותר משחקני קולנוע, שכן דרוש אומץ רב להיות נוכח מול קהל חי. שחקן קולנוע, כמו בלוגר, מופיע מול צוות בייתי מצומצם ומכשור טכני שמייצג קהל תיאורטי באופן עמום. בדומה לשחקן הקולנוע, הבלוגר כותב לבד מול המסך ולעיתים נפלטות לו מילים שהיה אומר רק לעצמו. בפעמים אחרות הוא מכוון לקהל מאד ספציפי, שוכח לרגע שקהל אחר לגמרי נחשף לזה בדיוק באותה המידה. ולפעמים הוא מדמיין מכר מרוחק קורא את הדברים ומוחק חצי פוסט. בלוגר אמיץ יכול לריב אתכם בתגובות ולהרגיש קרוב, אבל אל תבלבלו את זה עם אינטימיות. לא הייתם מעיזים לומר לו חצי מזה בפניו ואולי זה הוא שהיה מסמיק אם היייתם מגיבים על פוסט אישי בפניו במקום בבלוג.

אנחנו חיים בעידן שלוויני המעצמות רואים לך כתם בתחתונים, ככה שזה מגוחך להמשיך להגדיר פרטיות על פי מאפייני ניראות או גישה תיאורטיים. באינטרנט אנחנו מעשיים, אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש במרחב פרטי כשאנחנו בחברת פעילים קבועים וקומץ עוברי אורח זרים. כל שינוי במאזן הכוחות הזה הוא מעבר דרמטי וטראומטי מהפרטי לציבורי. אנחנו מרגישים בנוח להתוודות מבעד לפרוכת הוירטואלית בפני זרים למחצה או בפני קבוצת השווים שלנו, אך אין דבר מביך יותר מדוד רחוק שממתיק לך חיוך יודע סוד, פנים אל מול פנים.

הטרדה מינית, מקרה פרטי של חדירה לפרטיות, היא למיטב ידיעתי העבירה הפלילית היחידה שמוגדרת על פי תחושתה הסובייקטיבית של המתלוננת. גם הפרטיות ברשת צועדת בעיני למקום הזה ומכיוון שלא נמצא קריטריון אובייקטיבי מניח את הדעת להגדירה, ייתכן שיש למדוד כל מקרה לגופו על פי הכוונה והתחושה הסובייקטיבית של הגולש. כשאמרתי משהו על זה בכנס משפטנים במכללה למנהל לפני חצי שנה, ראיתי שם הרבה הנהוני הסכמה.  עובדה היא כי גולש מיומן יכול לבצע הערכה מדוייקת למדי, בהתאם לנתוני התעבורה והקישוריות בכל מרחבון ברשת, של נטיית "המקומיים" לראות את המקום/התכתובת כפרטיים או ציבוריים.

לכן, אני לא יודעת למי ולמה כיוון הבחור שגולל את סיפור האונס המזעזע, כשישב עם מצלמה בזירת הפשע, אבל אני מרגישה שאני חייבת לבקש ממנו רשות לפני שאתן אליו לינק כלשהו. דווקא בגלל עוצמת החשיפה שהוא נקט בה כאשר צילם את עצמו, הוצאתה מהקשר תהיה טראומטית פי כמה מסיפור כתוב בבלוג. ההיגיון כאן צריך להיות הפוך מההיגיון של העיתונאי המצוי, כשהדגש הוא לא על תוכן אלא על הקשר. אצל עיתונאים זה דבר של מה בכך להוציא מהקשר ובכן תכניסו לעצמכם לראש: ברשת שבה טקסט=מרחב, הוצאה מהקשר משולה לתנועה במרחב, לסטייה חדה. זו היא פעולה אלימה. אתם מצליחים לראות את זה?

במהלך השנים שאני עוקבת אחר הנחקרות שלי בישרא, תפסתי אותן לא פעם מאיימות בפוסטים על האימהות או המורות שלהן: "תעופי לי מהבלוג ותפסיקי לקרוא כאן".  אני מקווה שהצלחתי להבהיר במעט את העובדה כי הבקשה הזו - שנמצאת כרגע רק במישור האתי-נורמטיבי אבל יום אחד אולי תיאכף בדומה לחוק ההטרדה המינית - אינה מגוכחת כמו "אל תקראו בבקשה את מוסף 7 לילות של ידיעות"; כי האינטרנט הוא לא רק מדיום תקשורת המונים ואולי, במובן המסורתי, הוא אינו אמה"ת כלל. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

לפני כמה ימים קיבלתי מאילנה את הנתונים השנתיים הטריים שנהגתי לקבל מיריב באופן מסורתי לגבי מגדר והתפלגות גילאים בישרא. רוצים לנחש את המגמות?

מזה שנתיים ברציפות נשמר סטטוס קוו מוטה לטובת נשים בישרא, ששיעורן עמד על 73% מכלל הבלוגרים. לפי הנתונים החדשים מתוך 90% מהבלוגרים המציינים את מינם בבלוג, 75% נשים. מגמת הירידה במצבת הבלוגרים הזכרים נמשכת.

בהתפלגות הגילאים, לעומת זאת, ישנה הפתעה. בשנים האחרונות הגיל הממוצע הלך וירד, להזכירכם בשנה שעברה 74% מהבלוגרים (בלוגריות, למעשה) היו מתחת לגיל 19 וקבוצת הגיל הגדולה ביותר, למעלה ממחצית, היו בין 14ל17. שימו לב להתפלגות העדכנית של 70% מהבלוגרים אשר ציינו את גילם (תוך סינון של החכמולוגים שכותבים שנים מתחת ל-8 או מעל 80):

עד 13 :         5.40%

עד 17 :         19.30%

עד 21 :         23.80%

עד 29 :         14.50%

עד 39 :        25.60%

מעל 40 :       0.50%

הנתונים המפתיעים מראים על התפלגות הרבה יותר "נורמלית" מהשנה שעברה, עם גידול מפתיע בבלוגרים בני 30 פלוס, אבל עדיין חצי מהבלוגרים כמעט מתחת לגיל 21. מה גורם לשינוי משמעותי כל כך תוך שנה בלבד? אני יכולה רק לנסות להעריך.

הרבה מאד אנשים גדלים עם ישרא, כותבים בלוג מספר שנים ופשוט גדלים בתוך המערכת. הפקצות שכבשו אותנו ב-2004 כבר הולכות לצבא, הרי. עד לפני שנה היה נראה שכל מי שמלאו לה עשר שנים חייבת לפתוח בלוג, אבל מהנתונים החדשים ניכרת ירידה חדה בגילאים הצעירים. ההערכה שלי היא שהילדות הקטנות מאד שחיפשו בעיקר לעצב ולבנות ערים וירטואליות כבר לא פותחות בלוגים בישרא, אלא יוצרות כרטיסים באתרי קהילות של ילדים כמו שין או באתרים ייעודיים לערים וירטואליות כמו טיפו. ייתכן שילדים פונים ישירות לאתרי יצירת סרטוני וידיאו ואפיקים יצירתיים אחרים ומגיעים בגיל מאוחר יותר (או כלל לא) לבלוג ולכתיבה.

לעומת זאת, לאחר שש שנים של אווירת "בלוגים זה עניין של ילדים בכלל ופקצות בפרט", משהו קורה בבלוגוספרה העברית. השנה אני מתחילה לראות כמה ניצנים של עליית מדרגה ביכולת ההשפעה של הבלוגים העבריים על אף שהיחסים המוסדיים שונים אצלנו מאד מארה"ב. בכוונתי להקדיש את אחד הפוסטים הבאים לניתוח קצר של יחסי בלוגים-תקשורת בארץ, אשר מהווה נדבך אחד במאמר שלי על הבלוגוספירה הפוליטית שיתפרסם בקרוב בעברית בגיליון מיוחד של "מגמות" המוקדש לתקשורת בישראל, ואז יובא גם אליכם. בינתיים אומר רק שנראה כי יש לישרא מדיניות ברורה לאזן את בלוגי העיצובים של הילדות עם בלוגים של עיתונאים ומטרות חברתיות חשובות ומערכת נענע מציעה בית חם ותומך לכל מני יוזמות שעושות את ישרא לביתן. כשאדבר על בלוגים ותקשורת יהיו לי כמה דברים מעניינים להגיד על השלכות האיחוד של נענע עם ערוץ 10 אבל בינתיים נראה שגם פתיחת בלוגים לכתבי הערוץ היא דרך לאזן את גילאי הבלוגרים (ואם עוד לא ראיתם את הבלוגים המושקעים של צ'יקו מנשה, רביב דרוקר ושרון גל - רוצו להציץ, כדי שתבינו על מה אני מדברת כשאתייחס לכך).

לונג טיים, חברים. אני יודעת שהשתיקות שלי ארוכות במיוחד לאחרונה, זה בגלל שאני עובדת קשה ומתכוונת לסיים את הדוקטורט השנה ובקרוב אפרסם דברים שאני מבטיחה לכם כבר המון זמן ברגע שהם יקבלו אישור לפרסום. בינתיים הוצאתי את האף מהבית לכבוד יוזמה נפלאה של בלוגרים להרים את כנס הוורדקאמפ הראשון בארץ. וורדפרס היא טכנולוגיית בלוג עצמאי שמאפשרת לא רק יצירה של בלוג אלא גם יצירה של אתר משלך בקלות יחסית. למעשה, וורדפרס היא הטכנולוגיה שמאתגרת ומבלבלת הכי הרבה כרגע את הגדרות הבלוג הקלאסיות הצמודות לפורמט טכנולוגי שכן בלוג ואתר אישי לא היו מעולם דומים יותר. תראו למשל את "עבודה שחורה" שהיו בלוג בישראבלוג והחליטו להפוך לאתר. לאחר מאמצים וחיפושים רבים הם מצאו שוורדפרס היא הדרך הטובה ביותר עבורם להקים אתר אישי והתוצאה היא שכרגע לדעתם הם אתר ולדעת רבים הם פשוט בלוג שעבר מישרא לוורדפרס...

מהפכת הוורדפרס חדשה יחסית בארץ. מיעוט מהבלוגרים כותבים על וורדפרס אנגלי, אבל הפופולריזציה האמיתית של זה בארץ החלה כשרן יניב הרטשטיין תרגם את התבנית לעברית. כרגע פועלים בארץ כמה אלפי בלוגי וורדפרס בעברית ובשנה וחצי האחרונות הם גם מגלים סימני קהילה, שזה להריץ פרוייקטים ומשחקים, ופגישות אופליין רשמיות ובלתי רשמיות (שסובבות תמיד איכשהוא סביב אלכוהול). למעשה, יש כאן סוג של אבולוציה טבעית: אתרי הבלוגים ובייחוד ישרא קיבלו תדמית של עניין לילדים, או יותר נכון ילדות. אז אנה יפנו כל אותם חלוצי אינטרנט וחובבי טכנולוגיה שתמיד רוצים להיות צעד אחד קדימה? כרגע התשובה היא וורדפרס. הדרך לשמור צעד אחד קדימה היא גם לסבך את הדברים טיפה מבחינה טכנולוגית. כל הדיוט יכול להסתדר עם המנגנון הבסיסי של ישרא אבל לא בהכרח עם התקנת וורדפרס. לדעתי המרחק הזה לא תמיד מודע, שכן במודע מעריצי וורדפרס מעוניינים שהטכנולוגיה תהיה נפוצה יותר. כבר הרהרתי לעצמי בפרדוכס הזה, שגיקים רוצים שטכנולוגיה תהיה פופולרית אבל כשהיא הופכת לכזו הם מאבדים עניין ועוברים לפיצ'ר הלוהט הבא שהוא קצת יותר מסובך ומומחיותם עדיין נחוצה בו, וחוזר חלילה.

אז הכנס שאני יושבת בו כרגע מיועד בדיוק לזה: להפוך את הוורדפרס לפופלארי יותר ולהראות לנו שכל אחד יכול וראוי לו שיכתוב בלוג וורדפרס. הם רוצים לעודד אותנו לעזוב את החממות של ישרא או תפוז ולעבור לגור לבד. אחד היתרונות של חממת בלוגים בעיני הוא הקהילה. מסתובבים כאן הרבה אנשים בדף הראשי שנכנסים כשיש פוסט חדש, גם אם תהיה הכי לא מקושר איכשהוא מגיעים אליך. בבלוג עצמאי אתה כמו כוכב עזוב בשמיים ואתה בהחלט יכול למצוא את עצמך כותב לעצמך בלבד. בקהילה המתגבשת של הבלוגים העצמאיים בארץ מנסים לכפר על כך וצריך רק להסתפח אליהם כדי להרגיש בסוג של חממה, קהילה של עצמאיים. שרון גפן עשתה מיפוי של הבלוגים העצמאיים לפי הקישוריות בינהם על מנת להראות את הקהילה הזו ואיפה בדיוק נמצא המרכז שלה. היא עצמה מרכז לא קטן אבל נראה שהגלוב הוא סוג של מרכז עבור הקהילה הזו. הבלוגים החשובים בבלוגוספרה הטכנולוגית והפוליטית בארה"ב הם תמיד בלוגים עצמאיים וייתכן שהתפתחות של מגזר כזה בבלוגוספרה היא צעד הכרחי באבולוציה שלנו.

הרעיון לעשות וורדקאמפ ישראלי התחיל במקרה באחד הבלוגים והפך עד מהרה לכנס עם למעלה מ-400 נרשמים. כרגע מרצה כאן האורחת מחו"ל אחת הבלוגריות הראשונות בארה"ב, לורל וונפוסן, והיא מדברת באופן כללי על טיפים של איך להיות בלוגר. זה לא כזה מובן מאליו, במיוחד לא למבוגרים שבינינו. היא אומרת משהו שיצא לי כבר להגיד לאנשים - שבלוג הוא לא רק כתיבה אלא גם שיחה וכדאי לכתוב כמו שמדברים למישהו. היא טיפוס הלוריל הזו, ג'ינג'ית קופצנית עם אנרגיה שבין גורו ניו אייג' לסטנד אפיסטית. לוריל שאלה כרגע כמה אנשים כאן כותבים בלוג אנונימי וממש הורמו לא יותר מחמש אצבעות. לורל טענה שאם אנחנו כותבים בשמנו יש לזה יותר פופולריות, אמינות ואחריות ושוב הסכימה עם המגמה שאני רואה פה בשנתיים האחרונות שהאנונימיות היא כבר לא "אין" ביישומים של פעילות מתמשכת ברשת, זה פשוט לא פונקציונאלי. לורל חיה חמש שנים בישראל והמילים היחידות שהיא למדה לטענתה הן "בלגאן" ו"בסדר" ובארץ המצב הוא ממילא כך או כך אז היא מסתדרת.

על מנת להתעדכן בכנס אפשר לבדוק את הבלוג החי שלו. וגם הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן עד לצהריים.

הערות שוליים:

לא מוציאים אנשים להפסקה של דקה, זה תמיד עשר.

למה הטי שירטים שמחלקים באירועים הם תמיד בגזרה גברית שנשים יכולות רק לעשות מהן פיג'אמה ולהרגיש טוב בגלל שמידה S עולה עליהן (אבל נראית מגעיל)? לזכותו של אורי עידן מעמותת "המקור" ייאמר שהם שקלו את עניין הגזרה הנשית ויעשו כמה בפעם הבאה. חבל שאי אפשר לעשות גזרת קוד פתוח.

אם כבר מביאים ספונסרים מסחריים לכנס, תביאו אחד שמעמיד מכונת קפה טובה בחינם.

כרגע יש על הבמה פאנל בהנחיית מרים שוואב שקשור בבלוגים לעסקים. אני בהחלט מבינה את זה שהוורדפרס מיועד יותר למגזר העסקי ול"מבוגרים עם האינטרסים" מאשר לפקצות, וכן את העובדה שכמה ממארגני הכנס הביאו כספונסרים וכמרצים את החברות שהם עובדים בהם. בכל זאת כרגע משעמם לי מאד ואני מצרה על כך שגם בכנס שהבלוגרים המובילים ארגנו בעצמם וקיבלו חסות וכסף מאיגוד האינטרנט, צריך לדחוף פאנל עם כל מני מקדמי אתרים שעושים יח"צ לעצמם. אני מתנצלת מראש על העוינות הפתאומית שלי כלפי העניין של בלוגים עסקיים, פשוט נתקלתי יותר מדי השנה באנשים שקוראים לעצמם מומחים ובלוגרים ומומחי מדיה חברתית אבל הם לא באמת חלק מהח'ברה במישורים שאינם מעניינים אותם עסקית. זה בסדר לדבר על- כשאתה חלק מ-, אבל אם הדרך שלך להיות חלק מ- מסתכמת בלדבר על-, זה פשוט לא זה בעיני.

אנחנו בפיגור של כשעה בתוכניית הכנס וזה אומר שאני אפסיד את הפאנל של כל הח'ברה על הבמה שמספרים איך הם הסתגלו לוורדפרס. אם חס וחלילה לא יצליחו להציל את פרוייקט רשימות אולי אאלץ לעבור לגור לבד בוורדפרס ככה שדווקא רציתי להקשיב אבל אאלץ ללכת. ההרצאה השלישית והאחרונה שאני רואה היא של זיו קיטרו על פודקאסטים. זה אכן מאד פשוט לעשות זאת ויש לי 2 פנטזיות סודיות על זה: האחת היא לעשות תוכנית רדיו בהמשכים של פסקול חיי עם שירים (בעיית זכויות יוצרים) והשניה היא ללמוד ערבית ולשדר לאויבנו מסרים חתרניים סטייל טוקיו רוז של המזה"ת. על זה חשבתי אחרי שידידי הבלוגר הלבנוני שביקר כאן השנה אמר לי שמרבית האוכלוסיה לא קוראת באנגלית וזה אחרת לפנות אליהם בקול ובערבית. בינתיים עברתי דווקא לוידיאו. אחת הבעיות של פודקאסט היא שזה רק קול וזה מפתה אותנו לעשות בינתיים המון דברים אחרים במקביל כי קשה להקשיב בלבד.

שמתם לב שזה נהיה קשה רק להקשיב בעידן הזה? אפילו שיחות טלפון מאתגרות אותי לפעמים ואני צריכה תוך כדי גם להקליד או להסתכל על משהו. פשוט מצאתי שפוסטי וידיאו מעסיקים את כל החושים וזה הרבה יותר קל לתפוס את הריכוז של הקהל שלך. עוד החלטה שקשה לי לקבל לגבי החצי שעה שנותרה לי כאן היא האם להשאר בפנים בהרצאה הזו או לצאת החוצה. בחוץ יש מינגלינג מטורף ולא פחות מעניין. חברה שלי יעל מעמותת "המקור" שגם מפעילה את "זולו" - אתר נוער חדש על וויקי וקוד פתוח - הביאה איתה את פקצת הלינוקס החמודה והן ריאינו אותי בקצרה בפוסט וידיאו לזולו. בהתחלה זה עמד להיות פודקאסט אבל המיקרוסופון לא עבד. עוז רמז לכיוון הוידיאו.

הדיון שמתרחש כרגע נוגע בדיוק בזה והרבה אנשים בקהל טוענים שהקשב לפודקאסטים מאתגר. זה מעניין שלמרות הקשר ההיסטורי בין הרדיו לבלוג, הרדיו מתקשה לחזור ברשת והטלוויזיה מצליחה כאן יותר. קיטרו ממש נאלץ להגן על הפודקאסט כפתרון לפקקים ולעיוורים ומישהו אפילו זרק כאן בדיחה שהפילה את כל הקהל כשצעק בכעס: "אבל עיוורים לא יכולים לנהוג, אבא'לה!" (את הבדיחות אני מכניסה בשביל צמח בר ואחרים שלא הגיעו לפה ולטעמי הם מפסידים בעיקר בדיחות ומינגלינג, אל תשלו את עצמכם שנאמרים דברים חדשים בכנסים, נהפוך הוא בדרך כלל).

אני ממש זזה עכשיו ולכן זהו העדכון האחרון של הפוסט הזה. בינתיים הפאנל האחרון של החלק הראשון עלה לבמה, אז אולי אספיק לשמוע כמה מהתובנות של תומר ליכטש, ניב קלדרון וחברים אחרים, על שימושם בבלוג שלהם. אני מאד רוצה לשמוע דווקא את יאיר רוה אבל הוא כנראה יהיה אחרון ואאלץ ללכת בטרם עת. אתם מוזמנים להשאר בכנס וירטואלית באמצעות הבלוג שלו.

טיפ לוורדקאמפ הבא (וזה כבר נכתב מהבית):

לאשר הרשמה ל-10% מתוך רשימת ההמתנה. גם בחתונות קטנות שהמוזמנים מאשרים הגעה יום לפני באופן אישי יש אי התייצבות בשיעור קבוע של 5%-10%. חבל מאד שאנשים מסויימים חיכו בבית לאות, בעוד שתגיות שם רבות כל כך המתינו לבעליהן בחרפה למשך חצי יום ועד בכלל.