תרדמת המרמיטה

לפתוח את ערב החג בהאזנה רצופה ל"ונתנה תוקף" במנגינה של רוזנבלום+ עיונים בליאונרד כהן.

לשמוע בלופ את "געגוע" של אתי אנקרי. לרקוד עם המתולתל הקטן שלי.

להכין מראש-

שאכטה טובה לפתיחת הנשמה.

מאגרי מזון (שלא אתחיל להרגיש את הקלאסטרופוביה הזו, שמשהו חסר ולא נגיש)

מקומות לינה- לאורחים שבורחים מבתיהם. במקרה הזה, בתיהן.

ואז לישון.

אז ישנתי וישנתי וישנתי וישנתי. מערב החג עד ארבע וחצי לפנות בוקר בערך. ורק אז, אזרתי אומץ לצאת החוצה. בשמיים, באופן מפתיע- היו כוכבים. כן, בעיר.

ואני עישנתי לי בשקט וחשבתי על אלוהים אימננטי למציאות וכזה נפרד ממנה ושזה כמו ההבדל בין הקתולים לפרוטסטנטים. במובן מסויים, כמובן.

ואז נמאס לי לחשוב.

איך מכבים את הנבירה האינסופית הזאת, אין לי מושג. נברנית מצוייה שכמוני. קשה.

ואיך יוצרים בלוג פרובוקטיבי ומסעיר ופעיל, גם את זה אני לא יודעת.

-צריך לכתוב פוסטים על סקס וסמים. זה תמיד עובד. וואלה. בפעם הבאה יהיה פוסט חזק על מין אנאלי. תבואו.

ועכשיו, אם ביום הכיפורים עסקינן, אולי קצת על סליחה.

השנה לא באמת הרגשתי צורך לבקש סליחה מאיש. למעט החברה ההיא שלי שפגעתי בה, ביודעין, וגם מיזערתי את זה כמיטב יכולתי, אך לא באמת הייתה אפשרות אחרת.

איתה דיברתי, והתנצלתי על הפגיעה אבל לא על האקט עצמו.

וככל שהשיחה התארכה והיא הוסיפה לדבר- הבנתי למה ברחתי ממנה. האובססיביות הזאת. הרגישות הבלתי-נסבלת הזו הנעדרת טיפת ציניות והתבוננות עצמית ומודעוּת, שאני כל כך אוהבת ומעריכה. איכס.

כמו קלישאה של בחורה רווקה בטוקבקים של וואי-נט יחסים.

לא היה לי נעים אז, וגם לא עכשיו. ולכן חתכתי בזמנו- שלא כהרגלי. באופן ישיר וברור ולא אפּוֹלוֹגֶטִי.

אז היא נפגעה. אוקי. אבל אני, מה, עֵז? ולי לא מגיע איכות חיים חברתיים נאותה?

ועוד על סליחה, גם ציפיתי לכזוּ. ובעיקר ממישהו אחד. שלא.

אבל איתו, זה מסובך, ועל כך בפוסט אחר. בָּל נלאה את הקוראים.

סולחת לכם על כל הגרעונות והחסרונות ושאר מרעין בישין

וזה רק היום

בגלל הפרמיירה.