תרדמת המרמיטה

אָייךָּ אהוד? אָייךָּ?

טרום ימי "בין כסה לעשור" אהוד בנאי מתגעגע. הוא מספר, בלשונו המיוחדת, על מסעותיו בעבר ובהווה.

היינו מצפים להיסחף ולעוף איתו על גלי הכמיהות והעֶרגונות (=מילה של מאיר) אל הנשגב והעוטף.

אבל הגעגועים של אהוד לא ממריאים את הנשמה שלי לשם, כמו שבדרך כלל.

בין ריח ההרינג של סעודה שלישית וטישים חסידיים, בין בתי-כנסת של זקנים, צעירים, תימנים ואשכנזים

בין מזמורים עתיקים לבין קהילות חדשות-

ליבי התכּנס וזָר.

תחת השמיכה הזאת, של שרשרת הדורות, אני מסרבת להתחמם.

ריח היין הזול וההרינג מדגדג , לא בנעימוּת, את נחירי.

אהוד רוצה להיות חוליה בשרשרת הדורות. הוא רוצה להרגיש חלק מעִם-

הדיסוננס שקיים לכל אורך הדרך. אצל אהוד, ובכלל.

"...עכשיו לילה, הטלוויזיה סגורה, בנותיי ישנות, אשתי יצאה, וביד רועדת אני כותב שאלה: האם הנשמה חובשת כיפה, מגדלת זקן, מסתגרת, קוראת בספרים, מתפללת בזמן? או שמא היא משוטטת עד קצה גבול הפחד, חולת אהבה, צועקת אל הרוח וממשיכה הלאה מבלי לחכות לתשובה?..." (מתוך "זוכר כמעט הכל")

קשה שלא להרגיש את הכניעה, הוויתור, השלכת הדבר יקר הערך המתקרא "ספק".

איפה אתה? איפה הנשמה חולת האהבה?

קטונתי מלשפוט. אני בעיקר עצובה.

ומתגעגעת. כרגיל.