תרדמת המרמיטה

הידעתם?

האגדה מספרת, או ליתר דיוק יוסף בן מתתיהו המתקרא גם "יוספוס פלביוס", שבשנת 68 לספירה פשטו על היישוב היהודי בעין גדי חבורת קנאים שהתגוררו, איך לא, בשכנות- מצדה.

החברה לקחו ציוד חקלאי, בזזו והרגו כ-700 איש, נשים וטף. (זאת מתוך עלון רשות הגנים והטבע שחולק לנו בכניסה לשמורה.)

מעניין, לא?

מיתוס הגבורה היהודית האולטימטיבית נשמע קצת אחר מזוית כזו.

בכלל, באותן השנים, בסביבות ה-0 לספירה, הסתובבו טיפוסים משונים רבים במדבר יהודה. כתות, קבוצות ובודדים.

מה חיפשו החברים במדבר הצחיח הזה?

כל פעם שאני מגיעה למדבר יהודה, ולו לטעימה קצרה (בצורת טיול משפחות לנחל דוד תחתון. כן, אני יודעת, קצת מביך, אבל זה מה יש.) אני חושבת שאני מבינה למה. וברור לי שאם רק היה מתאפשר- שם הייתי גרה.

יש בו, במדבר, איכויות של צלילות כזו, כמעט כמו סשן טוב בטיפול פסיכולוגי ואפילו יותר.

הצוקים עירומים, חסרי יומרות, לא מעידים על דבר מלבד עצמם, אותי אישית זה מאוד מאוד מרגיע.

מין שלווה בראשיתית שותקת ולא משלה.

פעם הייתי קוראת הרבה שיר של יעקב אורלנד שנקרא "שקר" ואומר כך:

"לפעמים ניעור בי יצר

לברוח יחידי אל המדבר,

אל מכתשי-הסלע הגדולים במרחבי הערבה,

מול הצוקים הנשאים בשמש-יום וסהר לילה,

ולצעוק אל ההרים אשר נולדו אמת:

שקר, שקר, שקר!

אני יודע כי הד לא יענה

ונשר לא ירום מראש הצוק

ואדוני לא יופיע מהר פּארן."

אז פעם חששתי מהשקר.

היום אני חוששת מדוברי אמת. נמאס לי מכל הנביאים והידענים. הלא הם אינם מחדשים לי דבר. וגם המדבר לא.

הוא סתם מרגיע.

תפוס לך חתיכת שלווה, אני אומרת, אין מה לדבר.

בשאנטי

אני