תרדמת המרמיטה

כמה שנמאס לי כבר.

אני מנסה לחשוב נכון, להפריד בין עיקר לטפל, להשקיע את המשאבים שלי בפנים, כאן, בבית.

כבר חשבתי שאני בכיוון הנכון,

איך לילה אחד של חלומות יכול להוציא אותי לגמרי מאיזון, קיבינימט.

איך אפשר לשלוט על פנטזיה?

פנטזיה משתוללת, שהיא גדולה ממך, שמגדלת זרועות ורגליים ומגוון גירסאות מתאימות לכל זמן ועת.

פנטזיה שבנויה לפי מיטב התסריטים שלי.

הלא ברור שהמציאות לא מתחרה עם זה.

אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות.

לא מתכוונת לעשות שטויות, אלוקים שבשמיים יודע שלא. אני קוראת עכשיו עגנון, נתקע לי.

יודעת מה נכון וטוב לי, להישאר כאן. לשנות את המציאות שלי מבפנים ולא ע"י מציאת תחליפים.

אני אוהבת אותו מספיק כדי לעשות את זה.

כדי לא לברוח.

אבל בלילה, בחלומות, כּמה שאני בורחת. ואיך שהבריחוֹת שלי מכוֹערות.

ואיך שהן קסומות. מה יפים הלילות הקסומים.

ואיך אני מתעוררת ככה, מרוּגשת, מנסה להחזיק עוד כמה דקות את החלום, שלא ייגמר לי הלילה.

הגוף שלי מרוגש והנפש שלי מרוגשת

ושניהם כאחד- כמֵהים.

וליבי הנמרץ מידַי נמרט ונסחט ונמחץ. שוב ושוב ושוב ושוב.

אני יודעת מה יהיה בסוף. הכל כתוב.

בסוף אני אשאר ובסוף הכל יעבור ובסוף אני אלמד להפיק את המיטב מהריקמה האנושית שהיקום מגיש לי.

-אין לי לב לכל החומר הזה. שאתה מגיש. שהוא מגיש. לא יודעת כלום.

-זה יעבור לי. בטוח.

-אוֹטוֹסוגסטיה?

שנים שהוא מהדהד לי בראש בעוצמוֹת משתנות. שנים.

שנים שהוא משפיע על ההחלטות שלי.

מתערב סמוי בצעדים רבים.

נוכח-נפקד.

-זה יעבור לי.

ואז הקטן, בבוקר, בוֹכה, בא לשכב לידי במיטה, מבקש נחמה.

אני מלטפת את תלתליו הרכים וחושבת מחשבות אסורות.

שלא ייגמר לי הלילה.

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה

וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי

וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק

וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ

וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי

וְהָיְתָה שָׁרָהּ  לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת.

...

מפלצת האיילה/יונה וולך