תרדמת המרמיטה

הרבה זמן אני חושבת איך לנסח את זה. כותבת מוחקת כותבת שומרת בטיוטות ושוב כותבת ומוחקת.

איך מנסחים חלל רֵיק?

פעם, לפני שנים. לא היה וואקום.

הייתה אריזה עטופה היטב, נעימה וחמימה של אבינו שבשמיים צוּר ישראל וגואלו, השגחה פרטית, המשולש הנצחי- עמישראל, תורתישראל, ארץישראל.

צלילים שמדברים ישר לתוך הנשמה.

וודאות, ספקות חלקיים בתוך שלֵם הרמטי וברור, אינטרקציה סלקטיבית עם הזולת והעולם. הכל היה.

מגודר, ברור, תָחוּם, מבוֹאר ומחמם את הלב.

השלם הגדול מסכום חלקיו.

כל פעם שאני מנסה לברר לעצמי תועלות מול חסרונות של המהלך ההוא (חזרה בשאלה אם עדיין נדרשת כותרת)

זה מסתכם בדפיציט-

היה הרבה. נשאר בּוֹר גדול.

אבל אי אפשר אחרת.

אני לא יכולתי אחרת.

אני לא יכולה אחרת.

לא הסתפקתי. לא רציתי להיות 'חוליה בשרשרת'. לא רוצה שרשרות, אמרתי, ולא חוּלִיוֹת. אני אני. ותו לא.

וכל מי שמכריח אותי להיות חלֶק, יקבל בעיטה בישבנו.

לפעמים אני חושבת שאם הייתה דמות דומיננטית, באותה תקופה, מישהו חכם או אפילו סתם מעמיד-פני-כזה, שהיה מבין לנפש הנערה המתבגרת, משיב לי על שאלותי ומרגיע את החששות והספקות-

עוד הייתי שם.

כישלון של מערכת? כישלון חינוכי? כישלון הוֹרִי? ככה הם הרגישו. שנים רבות. ואולי עדיין. אני כבר לא שואלת.

היום, זה כבר לא יכול להיות אחרת. אבל הבּוֹלְעָנִים, בפנים, ממשיכים להיפער, והגעגוע הולך ומתגבר עם השנים.

רק שמסתמן שזה לא הפיתרון. ואולי כן, באמת מי יודע. לאלוהים הפיתרונים. אני יודעת שזה דיסוננס סמנטי. אז מה.

לתפיסת ה'Zeitgeist' (רוח הזמן) אני מצרפת כמה קטעים שכתבתי אז, לפני יותר מעשור.

את הקטע הראשון כתבתי ביום הכיפורים(!), נדמה לי בגיל 16 או 17 ואת השני- חילול השבת הראשון שלי (לצורך כתיבה) גם באותן שנים.