לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תרדמת המרמיטה


בין שני העָברים שוכנת לה הגברת מרמיטה. במיטתה שטה לה בעולם החלומות ורגליה על הקרקע והיא- עוד לא החליטה. בין קצה לקצה- אני.

Avatarכינוי:  ללה לנד

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

The road not taken או 'שמיכה חשמלית ושמה אללה'


 

הרבה זמן אני חושבת איך לנסח את זה. כותבת מוחקת כותבת שומרת בטיוטות ושוב כותבת ומוחקת.

איך מנסחים חלל רֵיק?

פעם, לפני שנים. לא היה וואקום.

הייתה אריזה עטופה היטב, נעימה וחמימה של אבינו שבשמיים צוּר ישראל וגואלו, השגחה פרטית, המשולש הנצחי- עמישראל, תורתישראל, ארץישראל.

צלילים שמדברים ישר לתוך הנשמה.

וודאות, ספקות חלקיים בתוך שלֵם הרמטי וברור, אינטרקציה סלקטיבית עם הזולת והעולם. הכל היה.

מגודר, ברור, תָחוּם, מבוֹאר ומחמם את הלב.

השלם הגדול מסכום חלקיו.

 

כל פעם שאני מנסה לברר לעצמי תועלות מול חסרונות של המהלך ההוא (חזרה בשאלה אם עדיין נדרשת כותרת)

זה מסתכם בדפיציט-

היה הרבה. נשאר בּוֹר גדול.

אבל אי אפשר אחרת.

אני לא יכולתי אחרת.

אני לא יכולה אחרת.

 

לא הסתפקתי. לא רציתי להיות 'חוליה בשרשרת'. לא רוצה שרשרות, אמרתי, ולא חוּלִיוֹת. אני אני. ותו לא.

וכל מי שמכריח אותי להיות חלֶק, יקבל בעיטה בישבנו.

לפעמים אני חושבת שאם הייתה דמות דומיננטית, באותה תקופה, מישהו חכם או אפילו סתם מעמיד-פני-כזה, שהיה מבין לנפש הנערה המתבגרת, משיב לי על שאלותי ומרגיע את החששות והספקות-

עוד הייתי שם.

כישלון של מערכת? כישלון חינוכי? כישלון הוֹרִי? ככה הם הרגישו. שנים רבות. ואולי עדיין. אני כבר לא שואלת.

 

היום, זה כבר לא יכול להיות אחרת. אבל הבּוֹלְעָנִים, בפנים, ממשיכים להיפער, והגעגוע הולך ומתגבר עם השנים.

רק שמסתמן שזה לא הפיתרון. ואולי כן, באמת מי יודע. לאלוהים הפיתרונים. אני יודעת שזה דיסוננס סמנטי. אז מה.

 

לתפיסת ה'Zeitgeist' (רוח הזמן) אני מצרפת כמה קטעים שכתבתי אז, לפני יותר מעשור.

את הקטע הראשון כתבתי ביום הכיפורים(!), נדמה לי בגיל 16 או 17 ואת השני- חילול השבת הראשון שלי (לצורך כתיבה) גם באותן שנים.

 

 

אין שלוות אלוהים בליבי המלוח

רק אוֹדֶה לו:

לא כמו פעם

במועדון הישן הזנוח

וליבי- עסיסי

וחריף, ומהיר מהרוח

בחצר יוותר לבד

יתנדנד לקולותיו של מלל

דָלוּח.

 

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ

לנרות הדולקים שלי

בא להם לבכות.

גוש כחול כהה של עפר.

מחככים בו גרונם

באבק התינוקות

בָּניגוד הצורם והמר.

זעמם המיתולוגי בְּפי

כאילו נ ג מ ר...

דמעות רחוקות

שעולות ובוכות עימם בכי חבוי

שהולך ונרגע וזר.

הכל כבר רשוּם כעת

פותחת שרשרת בדלת

אני כבר שקטה,

באמת.


 

אם נתעלם מסגנון הכתיבה קשה לי, נו הילדותי, משהו, אני רואה ילדה, שלאט לאט מתפשטת מהנארטיבים המוכרים לה. תהליך התפשטות כואב ובודד ומפוחד. כמעט כוֹרח.

ככה הרגשתי אז, כמעט כאילו מכריחים אותי. שזה גדול ממני. שאני לא יכולה אחרת.

הייתי יושבת שם, בּשָבּת, עם שירי השבת הקסומים של סעודה שלישית, באוירה של כמעט קדוּשה, גם עם המילה הזאת לא פשוט לי, ושומעת את השירה הצלוּלה בקולות של הבנות וההרמוניה הווקלית הכמעט מיסטית. ומגרדת את השולחן בציפורניים מלמטה.

-לא להצטרף. אסור לָך. זה לא שלך. אל תהיי חלק מזה. זה זר, מתעתע, משַקר.

זה תעתוע. צריך להילחם בתעתוע. גם אם זה קשה. אל תישברי.

ככה הייתי אומרת לעצמי במין מדיטציה שקטה. שעות של חזרה על המוטו.

ועצמי עונה לי בהגיענו, לְמה? לְמה לעזאזל כל המאמץ הזה?

 

ובחזרה לעתיד,

שנים שאני נושאת על גבי את שק האמביוולנטיות הזה, נוגעת-לא נוגעת, מתקרבת מתרחקת, נמשכת דוחה, ובעיקר- כמהה.

צמאה. רעבה. מחפשת. צריכה.Suit Yourselfes

 

ואף על פי כן ולמרות הכל- לא. זה לא מה שישביע את רעבוני.

it's a cold and it's a broken hallelujah

עוד שיר שבוּר וקר של הללויה. די כבר.

 

  בהתחלה שמתי את 'השוֹטֶה' ואז החלטתי, בפרץ של עידוד עצמי, להחליף.

נכתב על ידי ללה לנד , 20/1/2009 18:44   בקטגוריות בין קודש לחול  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



10,348
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללה לנד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללה לנד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)