תרדמת המרמיטה

איך להתחיל? ממסיבת הרחוב ההדוֹניסטית ("סדום והמורה, סדום והמורה") והאדירה בה פיזזתי עד כלות?

מהטיפול הזוגי שמתקדם קשה קשה?

מהזוגי שלא מתקדם בכלל?

מהפנטזיות שמאדירות ומשתלטוֹת על המציאות?

רקדתי ורקדתי ורקדתי ושתיתי ורקדתי. עד כלות הנשימה והנשמה.

מושחת, מגרה, מסעיר, מרגש, מעורר חושים. (והכל ב-מ')

אני יכולה הכל בלילות אני.

אוֹמְנִיפּוֹטֵנְטִית. לא, אני לא במאניה. אני אני.

אני מנסה. באמת שמנסה. לטפל בהכל ולנתב אנרגיות למקומות הנכונים.

יש בכלל דבר כזה- 'מקומות נכונים'?

עם הכלבה השתפרתי מאוד. אני ממזמזת אותה כהלכה, והיא מרוצה מאוד ונותנת פידבקים טובים.

עם הילד גם כן. הרבה מגע. הרבה חוֹם. וגם הוא מגיב לזה. וזה דו-כיווני.

אני פשוט מתאהבת בו מיום ליום, בקטן המופלא הזה.

עם הפרצוף הזה של העלבון שהוא בדיוק בדיוק כמו שלי, איך שהוא משרבב את השפה התחתונה וממצמץ בעיניים

ומתאפק לא לחייך.

ואז מתחיל הפיצול. ממלכת היום וממלכת הלילה. ללה של הבית (יש חיה כזאת?) ושל ג'ורג'י (אין חיה כזאת) VS ללה של הלילה ושל הסערה ושל ארץ-לעולם-לא (הייתי אומרת "ושל פיטר" אבל אני חוששת מהתנפלות המונית).

-ג'יזס.

אני אוהבת את העיר הזאת. אני אוהבת את החג הזה. אני אוהבת מוסיקה ואלכוהול ומיניות מושפרצת וראשים שמתכופפים להקיא בצדדים נוגעים לליבי. וגברים מלאי טסטוסטרון וחרמנות. ונשים שרוצות שיסתכלו עליהן וכאלה שלא רוצות.

ולזוז, אני אוהבת לזוז.

להזיז את הגוף שלי. לבדוק את כל מִנעד התנועות הקיימות. עם האגן ועם החלק העליון והזרועות מתנופפות והרגליים מקובעות חזק לבסיס האדמה.

ג'ורג'י קורא לזה "מאניה-דיפרסיה לאומית" או "הלך רוח אסקפיסטי". יש בזה משהו.

-אז מה?

-אז מה? בחצור-הגלילית אנשים בוזזים סוּפֶּר נטוש ולידי מתמוטטים מרוב אלכוהול וסמים אנשים שמחים ועייפים.

-ומה בכך?

אני אוהבת את החג הזה ואת העיר הזאת, למרות ובגלל.

"ויעש אלוהים, את-שני המאורות הגדולים: את-המאור הגדול, לממשלת היום, ואת-המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים."

(בראשית א טז')