תרדמת המרמיטה

למה הם כל כך מפחדים מדמעות?

מה יש בדמעות הנשיוֹת שגורם לגברים להתקפד, להירתע, להתכדר, ובעיקר- להתרגז?

בני האדם הם בעלי החיים היחידים שמזילים דמעות מסיבות ריגשיות.

על-פי המשוער, כל אדם מפריש כ-60 ליטר(!) דמעות במהלך חייו. כל מיני סוגים של דמעות.

רובן, יש להן פונקציה שאינה קשורה למצבים רגשיים.

לדמעות הנגרמות מרגשות יש מבנה כימי שונה מדמעות הסיכוך.

ישנה השערה שדמעות אלה, שיש בהן ריכוז גבוה של הורמוני מתח, משמשות כאמצעי להוצאת הורמונים אלו מהגוף.

נראה לי שהמשפט "עשרה קָבִּין של דמעות ירדו לעולם- תשעה נטלו נשים" יכול להתאים כאן.

פעם היה לי מעין מבחן דמע כזה, שהתגבש בעקבות 'התאהבות בכי' שהייתה לי. מפגש עם גבר קסום (הלא הוא הטרוֹל) בסינַי.

היה שם עלבון כלשהו שבעקבותיו התחלתי לדמוע. ניסיתי, בגבורה ילדותית להתעלם ולהמשיך ללכת לצידו לכיוון ארוחת הדגים המעלה ניחוחות גנעדניים. אחרי הארוחה הוא העביר לי פתק שבו היה כתוב "ברגע שראיתי את הדמעות האלה- התאהבתי". משהו כזה.

(רוב סליחות על הקיטש.)

ואז נוצרה מעין אבן בֹּחן כזו- מי שיכול להכיל את הבכי והצער שלי, עשוי לעמוד במשימה הכבדה של לצעוד עימי בדרכים העקלקלות.

היו לי כמה אכזבות בהקשר הזה וגם הצלחות משמעותיות.

-ולאן אני חותרת כאן בכל ההקדמה הזו?

לפיטר. שהיווה את אחת האכזבות הרציניות בהקשר הזה. ולא צלח את המבחנים (הלא יזומים).

מבחני העצב, הצער, הבכי, המצוקה, הדיכאון.

אני, חשוב לי לציין, במקביל לבכי, גם מדברת אותו. לא משתתקת. יכולה להמשיך לנהל שיחה קוהרנטית

ולהסביר את עצמי לצד הדמעות ואיתן. לא הולכת לאיבוד בדמעות.

הטרוֹל אמר לי פעם, כשבכיתי, בעקבות התנהגות מנוכרת מצידו "אף אחד לא צריך לבכות לבד".

גם כשהוא לא הבין הוא חיבק אותי. ומאז אני חושבת שבאמת, אף אחד לא צריך לבכות לבד.

וככה אני משתדלת לנהוג עם אחרים.

ג'ורג'י, לעומת קודמיו, כמעט העריץ את הדיכאון שלי בזמנו. הוא מצא בו יופי ופואטיקה.

והדמעות שלי רגשו אותו. לעיתים סוג של פוֹר-פליי כזה. כמו ילדים שבוכים מעייפות באמתלות שונות ואז נרדמים.

הבכי היה אפרודיזיאק. משחק מקדים. והדברים היו ידועים.

היום אני בוכה הרבה פחות. וגם מובנת, לעצמי ולאחרים, מילולית ומחשבתית, יותר, כמדומני. הרבה פסיקים יש כאן.

אני רוצה שהוא ישתכּר מדמעותי. מהצער שלי. ילקק אותן והן יהיו לו מלוחות וטעימות וללָ-אִ-יוֹת.

איך אפשר לאהוב אותי ולהירתע מהדמעות שלי? צער העולם הזה, הצער שלי- ראוי שיהיה מתוֹק לאוהבי.

לא אכפת לי שאתה מרגיש חרֵד. לא אכפת לי שזה מפחיד אותך. שזה גורם לך לתחושת חוסר-אונים, פסיביות.

שזה גורם לך להרגיש חלש. או גורם לך לסלוד מנשים. לא אכפת לי. אתה לא הולך לקבל ממני עצות סטייל מדורי נשים.

לסיום, פינת האירוניה- אני סובלת מיובש עז בעיניים מאז הניתוח, כבר כמה שנים,

וצמודה לטיפות מלאכותיות המייצרות לחוּת בעיניים.

אני. עיניים יבשות. אני. כל כולי לחוּת, נוזלים וטיפות.

מחשבותי נוזליות, רגשותי נוזליים, ליבי לח ונוזל- ועיני בשלהן, יבשות.

לחבק לי את הדמעות. ככה צריך.

אני מביאה הכל לידי דמעות.

לוּ רק יכולתָ להביא לי פתרונות.

לוּ רק יכולתָ.