תרדמת המרמיטה

היום הפסיכו אמרה, שתי דקות לסיום המפגש שאנחנו לא זוג וגם לא משפחה. יותר כמו זוג שותפים, לדירה, לניהול הבית, להורוּת.

קודם מחיתי ואחר כך דמעתי ואחר כך, ועד עכשיו, אני מהרהרת.

אולי סוג של טיפול-בהלם כזה, או שבאמת זה מה שאנחנו משדרים לה.

המקום הזה אינו חממה, ללה יקירתי, יש מאחורי כל כינוי וסיפור- אנשים. תפנימי.

נעלבתי מאוד.

עלבון חמוץ-מריר תקוע בגרון.

לפעמים נדמה לי שאני כמעט נהנית מטעמו של עלבון. יש לו טעם, זה ברור.

-כבר לא עוטף לי כאן.

-כל כך קל לערער אותָך, הוא אומר לי.

-נכון, זה נכון. אבל אני מתעשתת מהר. ואני הרבה יותר סלחנית כלפי עצמי ממך ומכולם.

-גם זה נכון. ואולי זה עושה אותָך הכי בריאה מכולנו. שאת מרגישה בסדר. שאת בסדר. דפוקה כדבעי אבל ב ס ד ר.

מתפורר לי בידיים. אוי.