תרדמת המרמיטה

אתמול בעשר וחצי בערך, בהיכל התרבות בתל אביב, הלב שלי פירפּר למשמע אחת ג'ינג'ית מתוקה, עם גיטרה ביד וכובע סטייל פרנק סינטרה.

ככה כתבתי היום בהקיצי (כעת!) בשוּרת נושא-

Suzanne vega was singing yesterday straight into my heart and its still trembling

הוא עדיין פגיע, מהורהר, מהוסס.

איזה חלומות שהיו לי בלילה. על החמצות עם אנשים, על אהבות שהיו ולא היו ולא יהיו.

על לבבות שלא נשברו ממני, על לבבות שאולי ישברו, על אנשים שחשבו (וחושבים) שהם אלוהים, על אנשים שנעלמו ואינם, על אנשים שנמצאים היום.

מצעד האהבות שלי צעד לפני כפלוגה מיומנת היטב.

ג'ורג'י היה נבוך ודחף לי אצבעות לנחיריים, מחווה מוכרת, בנסיון לעודד את רוחי הנכאה (כך סבר).

גם הוא הכזיב, אבוד בדמעותי.

אני הרגשתי לרגע כמו סוזנה רבין, של אלונה קמחי שמייבבת ללא מעצורים בהצגה, עד שנאלצת לצאת החוצה.

זה מה שעצר את הדמעות מלהפוך להתייפחות, האמת. גם אני הייתי נבוכה.

אני כל כך מתגעגעת. עדיין. אין מנוחה ואין נחלה.

וככל שחולף הזמן אני גם מאמינה שלא תהיה.

וג'ורג'י דווקא לאחרונה בוקע מביצתו, מתעורר מתרדמת-החורף שלו, מקיץ מנשיקת הנסיכה, ומסתובב בעולם- כטווס גאה.

הוא יותר טוב ככה, לכאורה. גברי, מסוקס, אסרטיבי, דורש ומקבל.

אבל אני לא מכירה את זה. הוא זר לי. אמנם זה מדליק אותי (מינית) אבל פרט לזה אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם הגבר החדש הזה, שצמח לי בבית, שמסתובב ומסמן טריטוריה, שמתַקשר ומתחבב על זולתו. אישחדש.

אני מתגעגעת לארץ-לעולם-לא שלי. יותר מידי זמן הייתי נוכחת.

מתחילים לרקוע לי ברגליים כל מיני יצורים קטנים שיושבים לי על כתף שמאל, ולזעוק את מבוקשם.

אני לא יודעת אם הם אחיתופל או חוּשַי הארכִּי, היצורים.

Blood makes noise and its ringing in my ears

a very loud noise

lyrics

את לא בכוונה מתמהמהת, לואיז? -אני לא מרוכזת ברנרד.

גם אני, כמו לואיז, לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. יותר משאינני אוהבת, אני מוחה.

אני אדם חופשי, לכאורה לכאורה לכאורה, אך כמו לואיז, נאמר לי שוב ושוב כמה החופש מועט מצומצם ותחוּם.

החופש לבחור מאלץ לא לבחור בכל האפשרויות האחרות. חלופות מצמצמות.

-אני יכולה להסתדר בלעדיך ברנרד.

-שמח בשבילך.

-שמחה שאתה שמח.

האם אני באמת יכולה להסתדר בלי ברנרד?

-הו ברנרד.

הנה ימים באים, נאום לואיז, וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ושלום על ישראל.

עכשיו שלום בביתי, אומרת לואיז. שלום, האמנם?

כשיש שלום, לואיז מתקשחת ובורחת אל האכזר. ומורדת. אישה מרדנית לואיז.

-הו לואיז.

הנה ימים באים נאום לואיז, והחום המתעתע יפזר את פרודותיו לכל עבר, ובתינו, שקירותיהם מפיצים את הפרודות, יתמרדו ויתקצפו כנגד עול החום הזה המוחץ את קירותינו.

סימובליקה בגרוש, מחווה לרבקא שנתנה לי השראה, פוסט קיץ חם ודביק, מה זה בדיוק, לא ברור.