תרדמת המרמיטה

קשה לי עם ההתגייסות הגורפת למען חד"ש.

זה מרגיש לי עֵדְרִי, כמעט כמו קולקטיב-העבר שלי .

יש תחושה של נהייה, עיוורת קצת, מסיונרית קצת, שאני מכירה מפעם-

לא אהבתי אז ואני לא אוהבת היום.

ובמה נבדלנו? מה לקונפורמיזם הזה?

אני מבינה את הצורך להיתמך, לשכנע, לדסקס ולהגות- דווקא בפורומים פנימיים מעין זה עקב העדר-הקבלה האבסולוטי בציבור היהודי הקופיפי הממוצע (היידה היידה)

אבל לָמה אני מרגישה כמו הילדה הלא-מקובלת בכיתה אם אני לא מסכימה?

איך נוצר הלך-רוח כזה?

ההגדרה ’ציונית’ עם ההבנה הפחות נעימה של יסודותיה הגזעניים (עקב החיבור המורכב והחריג של דת-לאום.) חלה עלי-

ואני לא מתביישת בזה.

ביום שאחרי-

מעדיפה עדָרים ממין זה.

ולמי שעוד הצליח, איכשהוא, לפספס את הפורנוגרפיה של המוות.

בשידור חי עם שלומי אלדר, ד"ר אזלדין אבו אל-עיש מעזה.

אין מילים.