תרדמת המרמיטה

אינני אוהבת את יוֹם-דממה-דקה.

אני מאחלת לי, לשנה החדשה,

שאוכל לשאול את עצמי, לפני שאני מתכננת לעשות משהו-

"האם אני בטוחה שאני עושה את הדבר הלא-נכון?"

ובכך תהיה לי נחמה.

מה שהיה הוא שיהיה

אין חדש תחת השמש

דור הולך ודור בא

והארץ לעולם עומדת.

גם זו נחמה.

חשבון נפש:

לפעמים ניעורה בי תחושה-

תלחץ כבר על הכפתור האדום

נו,

תלחץ.

סליחה.

על עלבונות

יהירות

אי רגישויות

והעדר-חסד,

קטנים כגדולים.

-מה עושים בעונת המלפפונים? מזיעים על הספה מול המרקע.

יצא לי לצפות (פה שם, לא באופן קבוע) ב"מחובּרוֹת". באופן כללי לא התרגשתי.

מי שעניינה אותי שם בעיקר הייתה הגברת ספקטור שאת הטור שלה בעיתון נהגתי לקרוא בביקורַי אצל אנשים שאשכרה קונים עיתון לשבת.

התרשמתי שמדובר בבחורה אינטליגנטית, חדה וצינית, בעלת מודעות עצמית מפותחת ועודף נוירוזות מבית אבא (כלומר, מתפוצת פּולָניה).

אבל לא בזה עסקינן. ולא בעובדה שהגברת איכזבה אותי ב"מחוברוֹת".

עיין ערך אהבה, על זה אני רוצה לדבר.

היו שם כמה משפטים, לקראת סיום התוכנית, שהיכו אותי בתדהמה, והשאירו אותי מבולבלת ותוהה.

היא מתארת את יחסיה עם בני-זוגה בעבר, בן זוגה (ואב ילדתה) הנוכחי ובעיקר- את חוסר היכולת שלה להרפּוֹת.

אני לא מצטטת במדוייק אבל זה היה משהו בסגנון: "אני אף פעם לא יכולה להשעין את הראש אחורה ולהרגע. גם איתו.

תמיד אשמור פינה של מסתורין, של משהו שהוא לא יודע עלי, אף פעם לא אסתובב בבית עם בגדים באמת מכוערים, אף פעם לא אניח ולא אשקוט ותמיד אחפש את התשומת לב הבלתי-פוסקת שלו. ברגע שארגיש שהפוקוס ירד ממני- אלבש מדי מלחמה ואצא לקרב. וזה סוג של מילכוד, אני שואלת את עצמי: האם הוא היה אוהב אותי אם היה מכיר אותי באמת, לא את עצמי האסטרטגית?

האם אי פעם ארגיש ראויה לאהבה?"

וכל זאת, דנה מתארת, ממורשתה של סבתה הפולניה שלימדה אותה שגברים חייבים להסתקרן מהאישה שאיתם ולעולם לעולם לא להוריד שערות ליד הגבר שלךְ.

ואני נשארתי הלומה, יצאתי למרפסת לעשן סיגריה עם ג'ורג'י.

הוא אמר לי- תדעי לך, שרוב הנשים ככה, האמת היא שרוב האנשים ככה. לא פותחים עד הסוף. נזהרים. שומרים פינות.

אמרתי לו: בין כה וכה יש פינות וחללים. אי אפשר להכיר אדם עד הסוף. (כמובן, אמרה הללה)

הוא: את האדם שאני הכי פתוח איתו בעולם. יותר מאמאבא שלי. איתך זה הכי הרבה שאני יכול.

אני: לא יודעת, אני, מאז שעברתי איזשהוא גיל ופאזה, מחפשת את המקום הזה, שיהיה לי נוח בו עד הסוף.

אם אני לא יכולה להשעין את הראש אחורה ולהרגע- אני מסיקה שמשהו לא בסדר בדינמיקה עם אותו אדם- והולכת.

ככה בחרתי בני-זוג.

הוא: אבל את לא מבינה, לגבי דנה, זה בכלל לא קשור לבני-הזוג שלה, זה קשור אליה.

אני: אני מכירה את זה כסוג של מדד. מדד נוחות. לָמה צריך להתאמץ כל כך ליצור סקרנות, אם גם ככה, בהגדרה, אדם אחד תמיד יישאר תוהה לגבי זולתו, ותמיד יש את ההפתעות האלה שמזכירות לנו שלמעשה הזוגי הוא יצור א ח ר. ואנחנו לא מכירים אותו עד הסוף.

הוא: את גם ככה לא יכולה אחרת. גם אם היית רוצה. זו את.

קאט דיאלוג.

הקונספט הפחיד אותי. האם הגישה הזו מהווה בעיה או דווקא יתרון?

אולי העדר המסתורין גורם לשחיקה במשוואה מרובת-המשתנים הזו שנקראת ""זוגיות רומנטית"".

האם אפשר ליצור את זה באופן מלאכותי? והאם זה נדרש, בכלל?

נהגתי לתפוס כיתרון את ההסתערות הזאת שלי, למרות כאבי-העבר, על כל קשר חדש, כאילו הוא הראשון.

נהגתי לחשוב שהטוטאליות וההתמסרות הראשונית הזאת (לא תלות, בניגוד לתלות) נתפסים כאטרקטיביים או לפחות חינניים.

-ואולי לא?

אני מרגישה כל כך ההיפך. כל כך ראויה לאהבה.

לא מבינה בכלל איך אפשר שלא.

באג הפוך יש לי.

Ah, the moon's too bright

The chain's too tight

The beast wont go to sleep

כל כך חם לי, שהדבר היחיד שמצנן את הזיעה זו הסידרה החתרנית והמבריקה שאתמול הציגה פרק אחרון (בתקווה לעונה נוספת)- "פולישוק".

איך הצליח להשתרבב דבר כל כך איכותי לפאקינג ערוץ 2? לא ייאמן.

קיץ משוגע.