אנחנו נוסעות במכונית שלי. אני נוהגת.
אנחנו ארבע בנות- אני, מוגס, דפי ומישהי שלא לגמרי ברורה לי- נדמה לי מישהי שדומה לתלמידה הלחוצה שלי . מה שאני כן זוכרת לגבי הבחורה הרביעית, שהיא הייתה שמאית או אקטוארית במקצועה.
(אנחנו בכביש שבדרך כלל אני נוסעת בו אל הפסיכולוגית.)
כבר בתחילת הנסיעה אני מבחינה שמשהו לא בסדר, שמשהו נתפס בכסא, ידית הכיוונון של המרחק של הכסא מההגה או משהו כזה. אני מחפשת אותה ברגל, וזה לא שם.
אנחנו מגיעים לגשר שבמחלף ואני מנסה לבלום בסיבוב של המחלף ולא מצליחה.
אין דוושת בלמים, גם אין דוושת גז בעצם. אין כלום.
אני מותחת את הרגל ככל האפשר, ו-אין.
הדוושות נעלמו.
דפי צועקת לי "מה קורה"? ואני אומרת לה, ולכולן שאין בלמים. שזהו.
אנחנו נוסעים במדרון, בסיבוב, במהירות של 200 קמ"ש בערך. אני זוכרת שהרגשתי- אה, זה הכל? ככה מרגיש לנסוע במהירות של 200 קמ"ש? זה סביר, אפשר לשלוט ברכב ככה ברמה מסויימת. ואני תוהה מתי יגיע הרמזור הראשון באדום, שיחסל אותנו.
במקביל, אני לא מפסיקה לנסות למצוא פתרונות.
אני אומרת לעצמי, אולי יש כאן עליה כלשהי שנוכל להאט את הרכב באופן טבעי, אבל לא. הסיבוב מתארך והוא בירידה.
במהלך הנסיעה במדרון יש תחושה מטורפת של- זה הסוף? זה לא הסוף? כמו סרט מתח שאני בו הגיבורה הראשית.
במחשבה שניה, זה לא מרגיש כמו סרט. אני מרגישה מאוד בפנים. שאני שם.
אני לא מפסיקה לנסות, עם הרגל, להמשיך לנסות במקביל למצוא את דוושת הבלם, וגם את זו של הגז.
המהירות מואצת, וכולם חושבים לעצמם כל מיני דברים של סוף, אני עוד לא מתייאשת.
פתאום הרגל שלי נמתחת ונוגעת בדוושה, אני לוחצת, וזה הגז.
נרגעתי. אם זה הגז, אז הברקס מימינו (לא זוכרת אם זה מימין או משמאל). מנסה. הצד הלא נכון, אחר כך הצד הנכון, בולמת, תחושת רווחה, שלי ושל כולם.
אחר כך אנחנו שואלים כל אחת איך היא הרגישה כשזה קרה. אני באדרנלין גבוה, אבל לא היסטרית.
כאילו ידעתי שזה לא יגמר בזה, שיהיה לזה פתרון, שאני לא אמות. סמכתי על היכולות שלי.
דפי אומרת שהיא שמחה שלא יהיה לה מבחן בהיסטוריה אם היא תמות.
והתלמידה, או מי שזאת לא תהיה, אמרה שזו התעסקות בטפל טבעית של אדם שנמצא בסכנת חיים.
והיא, כמי שמתעסקת בסיכונים כל הזמן, בעבודתה, מבינה את זה, והיא לא ככה.
מוגס, כמדומני לא אמרה כלום.
עוד חלום- (בסמוך)
לאמא שלי יש גינה שהיא מטפחת על הדשא של הבנין. בחצר.
גינה של קקטוסים בעיקר.
אני משום מה מרגישה אחריות להשקות את הגינה, למרות שזכור לי שאמא עשתה זאת קודם בקפדנות רבה.
אני משקה ומטפלת ומשקה עוד (למרות שזה קקטוסים, בעצם, ולא צריך להשקות),
ופתאום-
האדמה כאילו מתמוטטת, ונוצר אגם טבעי, ביצה כזאת, שהתחברה עם אגמונצ'יק קטן שהיה גם ככה בדשא וייבשו אותו.
איך אני מגלה את האגם?-
תוך כדי ההשקייה והטיפול שלי, פתאום נוצרת שלולית, שהולכת וגדלה ונראית כמו ביצה, ואז אני רואה דגים שוחים בה, שני דגים גדולים כתומים/אדומים ומבינה שיש כאן מקור-מים טבעי שפרץ החוצה.
אמא באה ואני מספרת לה. פחדתי שתכעס שהרסתי את הדשא של הבניין (עכשיו כמעט הכל אגם מים, די ירקרק ולא צלול) אבל היא כבר יודעת. כאילו חיכתה שזה יקרה, שאני אעשה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללה לנד
