תרדמת המרמיטה

אתמול הייתה לי התגלות שעד עכשיו אני נהנית להתבשם בה ולרחרח אותה מכל הכיוונים.

בין ארוחת ערב בבית של חבר לבין יציאה עם חברים אחרים-

אני רובצת על הספה בדירה תלאביבית, ליאונרד כהן ברקע, טלוויזיה במיוּט,

לא יכולה לזוז מעישוּנים שלווּ בערק תפוזים ושנאפסים (איזה כיף אלכוהול של קיץ).

זה מושך אותי למטה, לשקוֹע, המחשבות מתחילות לשנות גוון, בּוֹרוֹת אפלים נפערים לי, בולענים, ואני קופצת ראש לתוכם.

ועוד יותר עמוק, חולות טובעניים ואפילה וזה ממשיך להפתח- בשכבוֹת אינסופיות ולוּלָאוֹת

והכל כבד והעיניים כבדות והגוף כבד וסטטי ו-די. לא טוב.

הידיד רובץ על הספה השניה, פיטר על הספה לידי. רובצים סרוחים.

אף אחד לא קם לשנות את המוסיקה שרצה שוב ושוב מההתחלה. אף אחד לא קם לשום דבר.

אני מחכה לטלפון מחברה שהן יצאו כבר מהבית ולהגיע כבר למקום כלשהו ולזוז משם כבר, לצאת משם, לא נעים לי.

קמה. לא מבינה מאיפה הכוח. קמה, אומרת שלום ויוצאת.

שדירות רוטשילד נראות כמו מחזה ראווה-תאווה לעיני המסטולות. האורות האלה עם הפנסים הקטנים (איזה חג זה עכשיו, קיבינימט), הקיוסקים-קפה הקטנים ואנשים ואופניים וכלבים ואני הולכת באמצע בין האורות ונעים נעים נעים.

כל כך נעים שהאדם היחיד שאני רוצה לראות עכשיו זה גורגי.

רוצה הביתה.

לא רוצה לצאת לרקוד ולא רוצה לשתות ולא רוצה לראות אף אחד. רק אותו. ולהביא לו קצת מהנעים נעים הזה הביתה.

אפילו שמוקדם. אפילו שמחכים לי. אפילו שאני מתודלקת כהלכה לכל סוג של בילוי שלא יהיה.

אפילו שפיטר שם על הספה.

מתקשרת לגורגי. עונה לי מתוך שינה. אני אומרת לו מה שיש עכשיו והוא אומר "תבואי".

באה. לא סקס ולא כלום. לא רוצה כלום. רק לשים את הראש שם, להריח את הריח שלו, לפשוט עליו איברים ולהתכסות בו.

זה בית. (לא רוצה לשרוף לו את הגג יותר.)

 -בואי הביתה.

-ואולי, היה זה רק חלום?

אולי.

חידה- מה הקשר בין הפוסט האחרון לפוסט הנוכחי?

שני חיפושים בגוגל שהגיעו אלי, זהירות אוקסימורון-

1. מה לעשות כדי לא להיות שיכור

2 צריך להיות שיכור תמיד

Let's drink a toast to never

And if you close the door

the night could last forever

Leave the sunshine out

and say hello to never

קצת ירדה לי האנרגיה ביחס לכאן. אני מנסה להבין את פשר העניין. blame it on time, blame it on the moonlight

איך אפשר לנצח בזה את הלילות שלי? האמיתיים והמתוסרטים.

מתי שנוח אני פה וכשלא- אני שם. זה הכי חשוב.

i wish the nights coulg last forever

בימים אני הולכת לאיבוד בים האוֹר. בים האנשים. בים המטלוֹת. בים הדיפלומטיה הזו, שנדרשת ממני כל זמן.

לתמרן, לשחק בחוטים, לקפץ על חבלים וביניהם. יש לי עבודה מורכבת ועדינה. ואת כל משאבי-שעות-האור אני משקיעה בה. בבית אני משחררת את המאמץ הזה, מרפה את הגוף המהודק. מחבקת את עצמי קצת, להירגע.

קצת הולכת לאיבוד בזמן האחרון. מתאמצת להחזיק בקצוות, לסדר הכל, כל הזמן. כי זה מרגיש על הסף, הצצה קטנה ו-

מפחיד להתבונן אל תוך התהום ולראות כיצד היא מיישירה מבט לכיווני. (כן, כן, זה פרידריך הדגול, כמובן.)

מבט, אמרתי? היא כמעט קורצת אלי, מעשה משוּבָה.

but people look well in the dark

so am i

לזכור תמיד שיש מפתח לדלת, והוא אצלי.