מי שידע למחול- ימחל לי על אהבותַי.
הרביתי לחלום- החלומות טרפו אותי.
רציתי לנחם- אבל אבדה בי תשוקתי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי.
האישי והלאומי מתערבבים פה בדמעותי.
אני נוהגת ובוכה (ומקבלת סמס מהטרוֹל- תזהרי שלא למות באיזו תואנה מגוחכת של תאונת-דמעות.)
כמה שהעצבים שלי חשופים, היום. בכלל.
כמה קל להתגעגע. כמה קל להתמכר לכאב (חבוי או גלוי).
יש עכשיו צפירה, צריכה להיות. לא שומעת אותה. לא רוצה לשמוע אותה. תמיד צפירות הפחידו אותי (ילדת מלחמת המפרץ.)
פעם ראשונה אני מרגישה כאב קולקטיבי.
-יש דבר כזה בכלל, כאב קולקטיבי?
אולי כשיש ילדים, ויש פוטנציאל לחיילוּת, יום אחד, עוד שנים רבות.
אולי כשהילד שלי חוזר מהגן ומראה לי איך צועדים חיילים. 
שני האנשים היקרים והחשובים לי מכל אמרו לי, כל אחד בנפרד, שהבלוג הוא סוג של אלטר-אגו בשבילי.
הבלוג האנונימי הפרטי שלי. איש אינו קורא בו ממכּרַי. אף אחד.
ככה אני רוצה לשמוע את הצפירה- לכתוב אותה. הנה היא כעת. =====================
אז אם הבלוג הוא אלטר-אגו, וכך אמרו שני האנשים שמכירים כל נים בנפשי, ואם שתי פסיכולוגיות אמרו שאני לא יודעת להכיל את עצמי, אולי זה הזמן ללכת לשטוף פנים, כמאמר בדיחת השיכור הידועה.
ולעניין סופר-הירו'ז, מעניין שגיבורי-העל תמיד חיים בכפילות. פקיד זוטר ביום, גיבור-על בלילה, תמיד הם בעלי חולשות אנושיות ותחושות אומניפוטציה מוחלטוֹת. הדואליוּת של גיבורי-העל. יש בזה משהו שמדבר אלי. רגעים מכושפים של כל-יכולוּת. אני חוטאת בזה הרבה.
הוא תמיד קונה לי תער
כי הוא בטוח שאני שונאת פרחים.
אני רוצה שיכתבו לי שיר
לא רק בעירום ובעזובה ובחולשה.
אני רוצה שיגידו לי מילים על עצמי ועל השאר. מילים טובות, מילים מנחמות. מילים שמרגיעות את הגעגוע.
קתרזיס אמרתי כבר?
-לא באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללה לנד