אן היקרה

פרק חמישי

"אדוארד!" שמע אדוארד את קול אימו מהסלון.

-"אני תכף בא" אמר בזמן שבהה באחותו הקטנה בת השלוש.

"נו אדי! זה תו'ך לזאוק את הקוביה!" אמרה אחותו בייבבות.

"חכי לוסי, אמא קוראת לי" אמר אדוארד כתירוץ ומיהר לצאת מהחדר לעבר אימו.

"כן?" שאל.

-"אתה יכול ללכת לקנות חלב?"

"בטח, בטח אמא אני כבר יוצא" אמר ולקח את מעילו מין הקולב ומהר לצאת מן הבית.

הדרך אל המכולת הייתה מאוד ארוכה מכיוון שאדוארד הייה חי בשכונת עוני, כמו רוב התלמידים אשר למדו בפנימייה בדרום העיר.

האוויר בחוץ הייה חנוק, וקר במיוחד. טיפות הגשם הפסיקו לטפטף כאשר אדוארד הייה בחצי מין הדרך.

'מתי תחזרי אן שלי' לחש לעצמו אדוארד והכניס את ידיו הקפואות לכיסים.

"כמה זה?" שאל אדוארד את המוכר השמן והשעיר אף יותר, אשר ישב בכיסא פלסטיק קטנטן בפינת המכולת הצרה.

המוכר הביט בו וירק אל תוך פח שחור ועלוב, ולאחר מכן לקח שאיפה נוספת מין הסיגר הענק שהחזיק. "עשרה שקלים" אמר בחיוך והביט בציפייה לעבר כיסו של אדוארד.

"עשרה שקלים?!" התקומם אדוארד.

-"טוב טוב! שמונה" אמר המוכר שכמעט וקם מן הכיסא - דבר שלדעתו של אדוארד הייה בלתי אפשרי - על מנת לא לאבד לקוח.

אדוארד הגיש למוכר המסריח מבירה את הכסף ומיהר לצאת מין החנות ולשאוף קצת אוויר נקי.

'הריח בחנות הזאת הייה פשוט אסון' חשב לעצמו.

עברו כמה דקות שאדוארד הילך ברחוב במהירות ולפתע שמע קול צווחני מאחוריו.

"אדוארד! אדי!"

אדוארד הסתובב וראה את קריסטין רצה אליו במהירות, סמוקה ומחייכת.

"היי!" אמרה בחיוך.

-"היי" אמר לה בקול יבש והמשיך ללכת במהירות, כאשר קריסטין עוקבת אחריו בצעדיה הקטנטנים - מנסה להשיג אותו.

"לאן אתה ממהר? חכה שנייה!"

-"מה את רוצה?" שאל אותה בכעס. הוא ידע שבאשמתה הוא לא יראה את אהובתו אן במשך שבוע שלם ובגללה אן תקועה במוסד לעבריינים, רחוקה ממנו.

"שמע, אדי, אני יודעת שאתה כועס עליי בגלל שבאשמתי אן נמצאת במוסד הזה.." אמרה וניסתה להסתיר את העובדה שנראתה כאילו היא הולכת להקיא בגלל שביטאה את שמה.

-"יופי לך, באשמתך היא במקום הזה, את בטח מרוצה לא קריסטין?"

"אני זוכרת כשהיינו חברים, היית קורא לי קריס..." אמרה וחייכה אליו, מלטפת את שערו.

-"קריסטין, עכשיו אנחנו לא חברים, אז תעזבי אותי בשקט, לכי מכאן" אמר בקול יבש והסיט את ידה משערו. הוא נזכר בזמנים בהם הם היו חברים, זה הייה לפני שנה וחצי, כאשר אדוארד לא ממש הכיר את אן. הוא וקריסטין היו חברים במשך כמה חודשים, והיא נפרדה ממנו ושברה את ליבו. הוא אהב אותה מאוד ושנא אותה על מה שעשתה. מאז שהכיר את אן, התאהב בה והם נהיו חברים - קריסטין חזרה לרדוף אחריו ולבקש ממנו שיחזור אלייה בטענה ש'עשתה טעות'. הרגשות הציפו אותו בכל פעם כאשר הביט בה, הוא יותר לא אהב אותה אך לעולם לא שכח כמה היא הייתה חשובה לו ואת הכאב שגרמה לו.

"שמע" אמרה קריסטין בחיוך שובה לב ואדוארד לא יכל להכחיש את העובדה שכמה רעה שהיא תהייה - כך היא גם יפה. "אני רוצה לבקש ממך סליחה, הבנתי את הטעות שעשיתי היום ואני מבינה שבגללי אן במוסד לעבריינים, ואני רוצה לפצות אותך על כך.."

-"איך בדיוק?" שאל אדוארד בלי להביט בה, וראה שכבר הגיע לביתו.

"חכה, אל תעלה" אמרה כשהבחינה שהוא מביט במדרגות. "אולי ניפגש היום ונלך לסרט, כידידים! מה אתה אומר?"

"ידידים?" שאל בבלבול.

-"כן, אני רוצה להיות ידידה שלך, בבקשה, אני מבטיחה שזה לא יותר מזה, קדימה תן לי הזדמנות לפצות אותך!" אמרה וחייכה שוב את חיוכה, וליטפה את כתפו.

"בסדר" פלט אדוארד.

-"יופי!" צעקה קריסטין בשמחה, "ניפגש בקולנוע בשבע וחצי!" אמרה ורצה משם במהירות לפני שישנה את דעתו. 

'היום אתה תהייה שלי אדוארד, תשכח מאן המטומטמת' חשבה לעצמה בנבזיות.

"אן... אן?" שמעה אן קול מעומעם. היא ניסתה לפתוח את עינייה ולפתע הרגישה כאב רב מפלח את ראשה. "אייה" לחשה. היא ניסתה לזוז ולפתע גל של כאבים עטף גם את גבה.

"אן.." שמעה לפתע אן את קולו של דניאל, והרגישה אושר רב.

-"דניאל.." לחשה והרגישה חוסר שליטה בשרירי לחייה.

"את מחייכת" הוא אמר ואן הצליחה לשמוע קול צחקוק.

היא פתחה את עינייה אט - אט והביטה בעיניים היפות שנישאו אלייה. מסביב הכל הייה לבן. "איפה אני?" שאלה.

-"את בבית החולים" אמר דניאל. "אני מצטער, זאת אשמתי שנפלת ככה מהגג..." אמר וידיו עטפו את ראשו בכעס.

"אני בסדר" אן אמרה בחיוך. "זאת לא אשמתך, אתה צדקת באותו היום - אני ממש מגושמת לידך..."

-"ששש, תשתקי, אסור לך לדבר, אני הולך לקרוא לאחות שתבדוק מה שלומך" השתיק אותה דניאל ואן הרגישה שלצערה היא מתחילה להתרגל.

"שלום חמודונת!" שמעה אן קול צייצני, היא הביטה קדימה וראתה אחות לבושה בלבן.

-"שלום" פלטה אן בקול נבוך.

"אני אעשה לך כמה בדיקות שגרתיות ולאחר מכן נוכל לשחרר אותך." אמרה האחות בקולה המעצבן ורכנה לעבר תיק העזרה הראשונה שלה. "הילדים של היום.. מי מטפס על גג?! נו באמת!" מילמלה לעצמה האחות בכעס.

הבדיקות השגרתיות נערכו לא יותר מכמה דקות, בדקו את דופק ליבה של אן, את ראייתה, הכרתה ושמיעתה, ולאחר מכן החליפו לה תחבושות.

"שלום מיס אן קולינס, אני הרופא שלך, אני טיפלתי ברגלך" אמר דוקטור בעל שער אפור שנכנס אל תוך החדר.

-"שלום דוקטור.. אהה.." היססה אן ולפתע הבחינה בדודתה טינה מחוץ לדלת. על פניה הייה מבט מבוהל מהול באנחת רווחה חלושה שנשמעה מפיה של טינה כאשר הביטה באן, חייה ונושמת.

"היכנסי גברת טינה, הבת שלך בסדר גמור, חוץ מפציעות קלות בגב, בראש ובידיים - יש לה רגל נקועה. בעזרת הטיפול שנתנו לה כאן היא תחלים תוך שבוע" אמר הדוקטור בחיוך ויצא מין החדר. "הו כן!" נזכר ונכנס בחזרה, "היא משתחררת עוד חצי שעה" הוסיף בחיוך ויצא במהירות.

טינה ניגשה אל עבר אן בעדינות. "נבהלתי מאוד כאשר סיפרו לי" אמרה טינה וחייכה לעבר אן. "חשבתי שתלכי לי, בלי.." דמעות עלו בעיניה. "העיקר שאת בסדר".

-"טינה אני ממש מצטערת" אמרה אן.

"המנהלת שלך התקשרה, היא אמרה שאת חייבת לחזור אל המוסד, ניסיתי לשכנע אותה שתחזרי הבייתה אך היא דיברה עם הרופא והבינה שמצבך לא ממש חמור ושאת יכולה לחזור לשם, או כן- היא מסרה החלמה מהירה" אמרה טינה ולקחה נשימה עמוקה. "אני צריכה ללכת לעבודה, כבר דאגתי לכל הדברים כאן ולכן אני.. אני אזוז עכשיו. העובדת הסוציאלית נמצאת כאן מחוץ לחדר".

עברו 20 דקות בהן האחות הצייצנית עזרה לאן להתלבש ולימדה אותה להשתמש בקביים. בדרך חזרה למוסד יחד עם העובדת הסוציאלית, מנהלת המוסד, דניאל ומריה - הם עצרו במסעדת "טייק אוואי" וקנו לילדים קצת אוכל.

"אוכל אמיתי" אמרה מריה בתאווה והביטה אל עבר ההמבורגר שלה.

-"אף פעם לא אכלת המבורגר?" צחקה אן.

"הו כן, בטח שאכלתי, אבל במוסד אנחנו לא אוכלים דברים כאלה... ואני שם כבר.." היססה מריה, "נראה לי שתשעה חודשים" אמרה בחיוך חולמני ולקחה ביס גדול מההמבורגר.

אן חשבה לנצל את הזמן של השיחה עם מריה, ולנסות לגלות יותר פרטים על דניאל - שמול כולם תמיד הלך בשקט ובהבעת פנים אטומה.

"ואתה?" שאלה אן, פונה לדניאל, "כמה זמן אתה במוסד?"

-"מה זה משנ.." -"שנתיים ושלושה חודשים וחצי!" ענתה מריה במהרה. דניאל הביט בה ונאנח בבוז, חזר להביט בחלון של הרכב בעודם נוסעים.

"מריה, אם הוא לא רוצה לדבר על זה אז תשתקי" לחשה אן למריה בעצבנות.

-"טוב אני אשתוק" אמרה מריה בקול רם ודניאל נענע בראשו ולקח נשימה עמוקה. על מבטו הייה נראה כאילו הוא רצה למעוך את מריה כמו ג'וק מעצבן.

השעה הייתה תשע בערב. היילי הלכה ברחוב יחד עם אחיה בן ה-12 ואחותה בת ה-4. הרחוב הייה חשוך מאוד והם היו בדרכם חזרה הבייתה מגן השעשועים. היילי הייתה נוהגת לקחת את אחיה לטיולים בחוץ מכיוון שביתה הייה קטסטרופה אחת גדולה. אביה הייה חוזר עצבני מן העבודה ולא הייה מתייחס אל הילדים כראוי, ואימה עבדה בעבודות ניקיון עד השעות המאוחרות של הלילה, ולכן היילי השתדלה לדאוג לאחיה ולעשות להם ילדות רגילה עד כמה שאפשר.

"בן! אל תקפץ על המדרכה הרטובה אתה יכול להחליק!" העירה לו בדיוק לפני שרעש מנוע חזק נשמע מתקרב. אור צהוב התגלה מקצה השביל, והוא התקרב אליהם יותר ויותר.

"אופנוע!" קיפצה אחותה הקטנה של היילי בחיוך, ובן - אחיה השני, החל לחכות קול אופנוע.

-"ששש תירגעו כבר, תפנו לכאן" אמרה היילי וניסתה לסחוב אותם בשקט אל עבר סמטה, אך היא לא הספיקה והאופנוע כבר נעצר לידם.

"לאן את ממהרת היילי?" שמעה היילי את קולו הנוקב של אלכס.

-"אלכס, אני מחזירה אותם הבייתה אני לא יכולה לדבר עכשיו" אמרה היילי בקול לחוץ ומתנדנד.

אלכס חייך וירד מן האופנוע, מניח את הקסדה על המושב. "בן!" צחק, "אתה כבר ילד גדול! בן 10 לא?"

-"12" אמר בן בגאווה.

"עוד יותר טוב!" פער אלכס את עיניו בשמחה. "אז אתה יכול לדאוג לקטרינה הקטנה לבד עד הבית נכון? הרי יש לכם רק עוד.. חמישה בניינים להגיע הבייתה!" אמר אלכס ותפס בידה של היילי. "אני והיילי צריכים לדאוג לעניין קטן" אמר בחיוך והביט לעבר היילי.

היילי הרגישה לחוצה מאוד והפכה סמוקה, היא הודתה לאלוהים שהייה חושך ואחיה הקטנים לא יכלו להבחין בהרגשתה.

בן הביט לעבר היילי במבט שואל. "אני באמת יכול לקחת אותה לבד?" שאל בחיוך. "נמאס לי שאת תמיד איתנו, באמת, אני יכול לדאוג לה, את יכולה ללכת עם חבר שלך" חייך.

-"הוא לא חבר שלי" שיקרה היילי. היא לא רצתה שהם יציקו לה לגבי זה.

"בטח" אמר אחיה בן ולקח את ידה של קטרינה, "אני אכין לך צ'יפס קטרינה?" שאל, -"כן!" קפצה קטרינה אל תוך ידיו והם התקדמו בשביל לעבר הבית.

דמעות התמלאו בעיניה של היילי וליבה פעם בקצב רב. "אלכס.. בבקשה" לחשה.

-"ששש יפה שלי, תהיי בשקט, אל תהרסי את הרגע" אמר אלכס וליטף את פניה של היילי במבט מחייך אך מאיים. היילי הייתה בטוחה בכך שהוא פסיכופת.

"אלכס.. אני צריכה לל-"

-"בן יודע לדאוג לאחותו, ואני יודע לדאוג למתוקה שלי" אמר אלכס בחיוכו הנבזי וליטף את ישבנה של היילי בחוצפה. "תעלי לאופנוע" אמר. היילי חבשה את הקסדה שלו ועלתה, אלכס הפעיל את המנוע והם נסעו משם - כשידיה מחבקות את גופו של אלכס, רועדות, פוחדות, והיא בוכה.

עברו 10 דקות ואלכס עצר במקום שבו היו בתים ריקים, הרוסים. אלכס תפס את ידה של היילי בחזקה והם הלכו בין הבתים אל עבר ה"זולה", המקום של אלכס וחבריו. מדי פעם ראתה היילי חבורות נערים, חלקם מעשנים (היא לא הייתה בטוחה אם אלו רק סיגריות...), חלקם שותים, מקשיבים למוזיקה, או סתם צוחקים ועושים שטויות.

לבסוף הגיעו היילי ואלכס אל עבר ה'זולה' של אלכס, היא הייתה ריקה. היו בה כל מיני ספות קצת בלויות, ומיטה בעלת מצעים לא מתואמים, ומזרן שאפשר להגיד שהרבה "עברו" עליו.

"אוי את לא יודעת כמה התגעגעתי אלייך" לחש אלכס באוזנה של היילי ודחף אותה אל הקיר בחזקה. היילי החלה לבכות.

"אני לא מבינה מה קרה לך, למה אתה כזה פתאום.." לחשה.

-"אני אוהב כשאת בוכה" אמר במבט מוטרף. "זה.. זה עושה לי את זה" לחש וליטף את שערה החום החלק. "הלחיים שלך נהיות סמוקות כאלה, והשפתיים שלך הופכות להיות אדמדמות כאלה" הוא לחש בשנית והעביר את אצבעו על שפתיה.

"אלכס, תפסיק, אל תעשה את זה שוב" אמרה היילי. "אני.. אני פוחדת" לחשה.

-"אני אשמור עלייך בין זרועותיי" לחש לה.

"אלכס.. לא!"

השתדלתי לעשות פרק ארוך, אז, איך יצא?

מקווה שאהבתם:)

השרביט

הבלוג שהעביר לי:

מהלב לנייר - סיפור ט"ה

כללי הפרויקט:

1. לתת קישור למי שהפנה אתכם.

 2. לציין 7 דברים שקוראי הבלוג לא יודעים עליכם.

3. לתת 7 קישורים לבלוגים אחרים.

 4. להודיע ל-7 הבלוגרים/ות על הקישור שעשיתם אליהם ע"י תגובה בבלוג שלהם.

 5. לכתוב פוסט בנושא ולציין בו את הכללים הנ"ל אצלכם.

7 עובדות עליי:

1. אני אנונימית

2. ההורים שלי גרושים

3. יש לי עוד 4 בלוגים ב"ישראבלוג", ורק אחד מהם הוא לא אנונימי

4. אני ממש אוהבת לכתוב

5. אני חולת אירופה (בריטניה, ווילס, סקטולנד, אירלנד, צרפת וכל השאר)

6. מספר המזל שלי הוא 5

7. אני שונאת חצילים

הבלוגים שהעברתי להם את השרביט:

1. מילנו עזרה ועיצובים

2. Personal Graphic

3. רסיסים של זכרונות - סיפור בהמשכים

4. נ.ב אני ערפד - סיפור בהמשכים

5. עלילות אמה ניקולסון - סיפור בהמשכים

6. Art in my heart

7. Vintage Design