חזרתי מבית קפה,מיום ההולדת של סבא שלי.

כל ה8 אחים שלו היו איתנו,הרגשתי מועקה.

הם מציקים וממש לא נוח לי לידם,

יש לו שתי אחיות,ואחת מהן עיוורת והשניה חירשת עילמת.

את האחות העיוורת הייתי מבקרת את אמא שלי כל פסח,יש לה כלבת לברדור גדולה ועוזרת רוסיה.

כ"כ אהבתי אותה פעם,עד שאני התבגרתי והיא הזדקנה - היא הפכה להיות אישה זקנה,עיוורת,בתולה וממורמרת,

ואני הפכתי להיות ילדה מרדנית.

אני כבר לא אומרת לה שלום,היא לא רואה אותי,ואני לא טורחת.

כל פעם שהייתי באה לומר לה שלום ולתת לה נשיקה ב8 שנים האחרונות היא הייתה מרחיקה את הראש

ואומרת לה שהשיער שלי מציק לה על הפנים.

האחות האילמת נשמעת נורא,ומשמיעה קולות מעצבנים.

כשהייתי קטנה הייתי מבינה אותה,היום אני בכלל לא,ואפילו לא טורחת.

על כל מקרה בדרך כלל זה אותם דברים ; "כמה גדלת","כמה שאת יפה","את עדיין מציירת?","את עדיין מדברת צרפתית?".

זה מעצבן,כי לא דיברתי צרפתית מאז גיל 6,ואני בת 17 היום.

לא יאמן כמה האישה לא מעודכנת לגבי,היא רואה אותי לפחות 5 פעמים בשנה ושואלת אותי אם אני עדיין מדברת צרפתית.

היא מתנהגת בכזאת וולגריות. כשהיא רוצה לומר לי משהו היא דופקת על גבי בחוזקה,ואני נבהלת מהמכה ומסתובבת אליה בבהלה,

שכל מה שהיא רוצה להראות לי זה תמונה של הבת שלה,

הם עושים כ"כ הרבה רעש,בכל המובנים..

אני רואה אנשים כאלה בעבודה שלי.

הם נראים לי כמו זומבים מהלכים.

זקנים,שעדיין צוחקים מבדיחות שהם המציאו לעצמם מלפני 20 שנה.

ישבתי בצד,בלי מצברוח,מעורערת,בוהה בצלחת ריקה משאריות (שלחשוב שלפני דקות ספורות היה בה ספגטי ברוטב שמנת).

לפתע באה המלצרית עם מגש ועליה פרוסה נדיבה של עוגת שוקולד עם קרם,3 זיקוקים וקישוט של מטריה.

ריסנתי את עצמי,לא נגעתי בעוגה.

בעיקר כי זה הגעיל אותי לראות את אמא שלי אוכלת מהפרוסת עוגה כאילו הייתה זהב טהור,

לאחר מכן באה בת דודה שלה ואכלה גם היא ממנה,

פשוט כל אחד כמעט אכל קצת מהעוגה,אמא שלי אמרהלי לבוא לטעום ואמרתי לה שאני לא רוצה.

"היום אין דיאטה",היא אמרה לי,

היא ראתה שנשארתי במקומי והרפתה.

אני גאה בעצמי שלא נגעתי בעוגה,

תחושת סיפוק.

אם הייתי נוגעת בה הייתי שונאת את עצמי,הייתי מקיאה,הייתי הולכת לרוץ ולעשן.

אחרי שלא נגעתי בעוגה אני מרגישה טהורה.

הטקטיקה שלי עובדת על תיאוריה ביולוגית פשוטה -

למה אנחנו רוצים לאכול שוקולד?למה יש לנו חשק לזה?כי המוח שלנו זוכר את הטעם של זהף

והוא רוצה אותו שוב.

אם אני אשכח את הטעם של שוקולד אני לא ארצה אותו יותר.

ככה שכחתי את האקס שלי..

לא עידכנתי המון זמן..

בכן,בזמן האחרון אני לא סופרת קלוריות וכבר לא עם היד על הדופק,

אני פשוט לא צריכה לספור קלוריות (אם אני אוכלת רק ירקות,פרי אחד ביום,אולי יוגורט 0% אחד ומקסימום פרוסת לחם,

מה הסיכויים שעברתי את ה500 קלוריות?)

הבעיה אצלי זה בעבודה..

כמה שאני משתגעת שאני רואה את הפרצל או את העוגות שלהם,

אני פשוט מתעוורת בשניה,שוכחת מהדיאטה,שוכחת כמה שאני רוצה להיות רזה,

שוכחת הכל.

פעם אחרונה שעבדתי ואכלתי הרבה הלכתי לרוץ בשבילל שרוף את זה..לא יודעת אם שרפתי הכל.

אולי אני חושבת על זה הרבה פחות בגלל שכבר התרגלתי.

הרבה אוצרים לי שיש לי גוף יפה ואני לא מבינה את הטעם שלהם.

אני יודעת שאני לא שמנה,או מכוערת,אבל רזה?גוף יפה?

במקרה שלי זה לא ראוי לציון.

בנות,

תגידו,זה נורמאלי להדלק על ילד בן 14 (כשאת בת 17)?

יופי,

אני לא רק פרה אני גם סוטה!:)

אוהבת אתכן

ואני לא גאה בעצמי.

אני דוחה את עצמי פשוט,

אח שלי בישל היום לפני שיצאתי עם חבר שלי למקס ברנר (שתיתי מילקשייק מיוגורט ועם פירות,

בלי סוכר,רק טיפה דבש..),זה בקטנה..

לפני שיצאתי הוא בישל ספגטי ברוטב חלב קוקוס עם חזה עוף,אננס ופטריות...

אוף וכשחבר שלי בא אליי אחרי שישבנו בבית קפה,ראינו סרט,שניה אחרי שהוא הלך התנפלתי על הספגטי.

פשוט ככה אכלתי אותו,ישר מהסיר,אפילו לא חם.

אין לי מושג כמה אכלתי,לא רציתי לדעת,אבל ליתר ביטחון,הלכתי והקאתי את זה.

זה לא היה נראה הרבה,אולי לא הקאתי את הכל...

אולי כי הנפח של ספגטי לא גדול.

וואו,מילא והשעה הייתה מוקדמת,אבל 11 וחצי!מילא זה היה ביום,יכולתי לשרף את זה,יכולתי לצום עד מחר בצהריים..

פשוט שניה אחרי שסיימתי להתנפל על הספגטירצתי להקיא את זה.

גועל נפש איך שאני משתוקקת לאכול את כל מה שאני מונעת מעצמי לאכול כל הזמן...

פשוט מוצאת את עצמי עומדת מול המקרר,נותת ביס בוופל,

עוזבת.

נותת ביס בלחמניה,

עוזבת.

פשוט ממה שאני מתנזרת,אני מוצאת את עצמי מתנפלת,בלי שליטה..

\=

הדבר היחידי שיש זה אתכן..

אני שיכורה,אני מכוערת,אני רעה...

אני רוצה לישון ולהתעורר עוד שנה..לא יודעת מה יש עוד שנה,אבל המה שבטוח

מה יכולהיות גרוע יותר מעכשיו?

לחבר שלי בכלל לא מגיע מישהי כמוני. מגיע לו מישהי שפויה,יפה,רזה..

מישהי בלי חרדות נטישה,הפרעות אכילה,דיכאון...

אני ליצנית.

אני אוהבת את כולכן,ואתן בנות מדהימות,

אבל מעין אובייקטיבית,זה לא קצת עגום כשמישהי עם חיי חברה נורמאלים ועם חברים,

בסוף מוצאת את האנשים האמיתיים מאחורי מסך?

שבסוף האנשים שבאמת יודעים עליה הכל,שבאמת מכירים אותה והיא באמת אוהבת,

אלה שבחיים לא יעצבנו או יאכזבו אותה,הם אנשים שהיא בחיים לא ראתה ובחיים לא שמעה את הקול שלהם?

אין בי כלום.

אני לא אותה גולדי העמוקה שרצתה להגשים חלום,אני סתם חלק מסטטיסטיקה.

אני גולדי השאננה,הריקה...

פעם הייתי בוכה כשחבר שלי היה זורק אותי,או כשהיו מעליבים אותי..

היום אני בוכה כשאני עולה במשקל.

לילה טוב.