בלתי מרוסנת

קוראים לזה התקפי חרדה.

זה מגיע כך סתם, בלי שום סיבה מיוחדת. פתאום הלב מתחיל לדפוק בהיסטריה, זיעה קרה ניגרת אל מורד הגב, הידיים קצת רועדות, בחילה חונקת את הגרון ואת מתחילה לחשוב שאת נורא צעירה. נורא צעירה מכדי למות. אבל התקפת הלב שלך כבר בפתח, גם כתף שמאל כבר נקרעת מכאב ויש לך תחושת נימול ביד השמאלית. כל הסימנים מראים שאת תיכף מתפגרת, עוזבת את העולם הנחמד הזה לטובת הלא ידוע של העולם הבא. ובשעה שתיים בלילה זה נורא נורא עצוב.

פתאום כל החושים מתחדדים: את שומעת זמזום של יתוש טורדני בחדר השני, שומעת יללות חתול רחוקות, שומעת את הדם הזורם בעורקייך. גם הראייה נעשית חדה כל כך, וכל קור עכביש על תקרת הסלון נראה לך בבירור. הכל חד וקיים באותה השניה הזו לפני שאת מתפגרת. רחשי העשב נשמעים לך כמו קינה על מותך, הרוח הנושבת בין עלי עץ הרימון כמו נשלחה מהשמיים ללטף אותך ולהכין אותך למסעך האחרון. אבל את לא מוכנה.

את חושבת על הילדים הקטנים הישנים בחדר לידך. קול נשימותיהם העמוק נשמע לך כעת בבירור מקפיא והעצב הנורא ממלא לך את הראש. מה יהא על הילדים? מי יאהב אותם כמו שאת אוהבת? מי ידאג להם כמו שאת דואגת? מי יחבק אותם כמו שאת מחבקת?

והבדידות של שעה שתיים בלילה, בזמן התקף החרדה, היא החושך הגדול שבולע אותך אל תוך פיו. ואין למי לצעוק ואין למי לבכות ואין במי להינחם. את לא רוצה להעיר אותם, גם לא את בעלך שישן לו במיטה, לא מודע לדבר. את מנסה להסדיר את הנשימה. הלב פועם בפראות בלתי נתפסת. כתף שמאל כמעט יוצאת ממקומה. זהו. זה הסוף.

אחרי כמה דקות את מוצאת את עצמך רוכנת מעל האסלה, מקיאה לתוכה את כל הפחדים שלך, את כל החששות, את המחשבות שרודפות אותך ללא מנוח. מקיאה לתוכה את כל החרטות. מקיאה אותך לתוכה. במים קרים את שוטפת את הפנים, מנגבת, הולכת לשבת רגע בסלון.

לנשום עמוק, זה כל מה שאת צריכה להתרכז בו. לנשום ולנשוף. והבדידות הזאת, רק אותה את לא מסוגלת להקיא. היא צרובה לך על העור. חרוטה על מעטפת הלב.

שלוש ועשרים. לאט לאט העיניים נעצמות. הלב פועם מהר אך איכשהו את חושבת שגם הוא מתחיל להירגע. אל תדאג, לב שלי, אני כאן בשבילך. אתה ואני נצליח לנצח את זה הלילה.

ארבע בבוקר. את חוזרת למיטה בשקט בשקט, שאף אחד לא יתעורר. את מתיישבת, שעונה על הכר. כשהעיניים נעצמות הגוף נותן קפיצה מפחידה, רעדת בהלה,  והלב שוב מתחיל לרוץ. המטרה: לא לעצום את העיניים. לא לעצום את העיניים. לא לעצום את העיניים.

שש וחצי. הבן שלך נכנס אלייך למיטה, מעיר אותך, נצמד, מתעטף בשמיכה. את מודה לאלוהים על התחושה הנפלאה הזו של הבל פיו של הילד על פנייך.

עוד לילה עבר. עוד יום מתחיל. את אוספת את מה שנשאר ממך, מתלבשת ויוצאת לעבודה.

מאז היווצרה של הבלוגוספירה, גדשו קולותיהן של נשים רבות את השיח הרבוני ברשת, באמצעות בלוגים מכל סוג שהוא: בלוגים מקצועיים, בלוגים אינפורמטיביים, בלוגים פמיניסטיים, בלוגים של הגיגים, סיפורים, מחשבות, וידויים. יהיה תכנם אשר יהיה, בלוגים הנכתבים על ידי נשים מושכים אליהם אלפי קוראים וקוראות וחלקם אף הפכו לנכס תרבותי בבלוגוספירה הרחבה.

מנתונים שפרסם "ישראבלוג" באוגוסט 2009 – הכח הנשי שולט ביד רמה במערכת הבלוגים, כאשר 76% (מתוך כ 700,000 הבלוגים שם) נכתבים ע"י נשים.

בחיתוך לפי גילאים ניתן לראות כי הכתיבה הנשית ברשת מתחילה בגיל צעיר מאוד: כבר בגיל 12 נערות פותחות ומנהלות בלוגים פעילים, שוטחות את הגיגיהן בפני הקורא האלמוני ומגיבות בעירנות לכותבים אחרים. זה מה שקורה כשההמיספרה השמאלית מנהלת אותך, יש לך המון מה לומר ואת אוהבת להתבטא. עובדה.

יצאתי למשימת ליקוט הבלוגים הטובים והמשפיעים ביותר של נשים ברשת. משימה לא פשוטה בכלל. הקיטריונים שעמדו לנגד עיניי היו התכנים המובאים בבלוג, לצד מספר המבקרים בו. הכישרון של הכותבת לצד יכולתה לעורר עניין, "נשיות" התכנים לצד היותם רלוונטיים לכמה שיותר קוראים וקוראות.

הפכתי ברשת שבועות רבים. סימנתי, מחקתי, בחרתי והתחרטתי. בסופו של דבר אני מביאה לכן אסופה של בלוגים שהם, לדעתי, תמצית הכתיבה הנשית ברשת. יש כאן בלוגים מסוגים שונים, בתחומי עניין שונים, עם מטרות שונות וקהלי יעד שונים. המשותף לכולם הוא היותם כתובים על ידי נשים שיש להן מה לומר.

כח נשי:

אורית קמיר מעידה על עצמה שהיא אידאליסטית בלתי נלאית, משפטנית, פמיניסטית, מרצה, אוהבת מסעות, חתולים, סרטים, חברות וחברים.

בחינה מדוקדקת אודותיה מגלה שהיא דוקטור למשפטים, בעלת תואר שני גם בפילוסופיה וספרות, ובתפקידיה הקודמים ניתן למצוא קריירה מפוארת של יעוץ משפטי: ברשות למלחמה בסמים ובשדולת הנשים בישראל.

מאז שנת 2005 מנהלת אורית קמיר במשותף עם רבקה אלישע את המרכז הישראלי לכבוד האדם.

בבלוג שלה ניתן למצוא מאמרים מרתקים במגוון סוגיות, המנוסחים באומץ ותבונה. היא אכן פמיניסטית חסרת תקנה ובעלת רגישות חברתית יוצאת דופן. אבל מעל הכל – כתביה מעידים שהיא, בעיקר, בן אדם.

בלוגים שווים נוספים בנושא:

"יוצאת מארון הקודש" - פמיניסטית לוחמנית מבית ישראבלוג.

אמהות:

לורי שם טוב מנהלת כבר שנים מאבק עיקש להשבת שני ילדיה לחזקתה, זאת לאחר שנלקחו ממנה, לטענתה, מסיבות לא מוצדקות. במרוצת הזמן היא לקחה על עצמה את תפקיד הדוברת של ילדים ובני נוער רבים, שנלקחו מהוריהם מסיבות שונות ונמסרו למשפחות לא ראויות, למוסדות, או לידיים לא מקצועיות. בלוג יוצא דופן ברמת העיקשות שלו להוציא לאור עוולות ממשלתיות, ציבוריות וחברתיות, היא מביאה מקרים קשים של טיפול לא הולם בילדים ובני נוער ומנסה לעורר סביבם את דעת הקהל ולהביא לתיקונם. על מאבקה של אמא למען מי שלא יכול להיאבק בעצמו, בבלוג קשה, חשוב ונוגע.

בלוגים שווים נוספים בנושא:

לשאוף ולנשוף – אריאלה רביב ביומנה של חד הורית.

הגיגים נשיים על החברה הישראלית:

שלי יחימוביץ' היא דמות מוכרת בנוף הארצישראלי: אשת התקשורת המאופיינת שלא מתירה לך לגלות אדישות כלפיה. עם טון הדיבור וההגייה האופיניים שהפכו אותה לדמות קבועה באחת העונות של "ארץ נהדרת", ועם המהפך בסידור השיער (ממוזר לחלק) ובקריירה (מעיתונאית לאושיה פוליטית), שתוקשרו שניהם ללא לאות בעיתונות המקומית. לצד כל אלה, אין ספק לגבי היותה עיתונאית מבריקה, כותבת בחסד ובעלת השקפת עולם חברתית ופוליטית מנוסחת בבהירות. בבלוג שלה היא מתייחסת לתופעות חברתיות ופוליטיות בישראל, מצדדת בהן או תוקפת אותן במצח נחושה, בעברית רהוטה ובכתיבה קולחת ומעניינת.

חנה בית הלחמי מעידה על עצמה שהיא פמיניסטית, שמאלנית, אשת מקצוע, בת, שותפה, אם ואחות. במקצועה היא יועצת אסטרטגית-שיווקית, מנחה ומאמנת ובנוסף - כותבת קבע ב "במחשבה שניה". בבלוג של חנה בית הלחמי, "האישי הוא הפוליטי", ניתן למצוא בחינה של סוגיות פוליטיות – חברתיות מן הפן האישי ולהיפך. היא בקיאה, קולחת ומעניינת. ויותר מכל - היא מביטה לקוראים שלה ישר אל תוך העיניים ולא חוששת לגעת בשום נושא או לשחוט פרות קדושות.

שולמית ליר היא דוקטורנטית בתחום מדעי התרבות, אשת מחשבים, עורכת ספרותית ומרצה בנושאי מגדר וחברה. פעילה פמיניסטית וחברתית, ומובילת פרויקט "אקופמיניזם" המחבר בין פמיניזם לאקולוגיה. בבלוג שלה היא מרבה לעסוק בהנצחתן התרבותית של אידאולוגיות גזעניות ושוביניסטיות, בביטויו התרבותיים והתקשורתיים של השד העדתי ובמעמדה של האישה כפי שמשתקף בתקשורת העכשווית. היא מתייחסת לפרסומות, כתבות, וענייני היום, מנתחת אותם וחושפת באומץ את האמת החברתית העגומה העומדת מאחוריהם.

הגיגים נשיים על החיים:

הדודה מלכה בבלוג הגיגים על הכל, מכל וכל.

"זו ש..." – בלוג וותיק ומיוחד, ובעיקר - שווה קריאה. 

הבלתי מרוסנת – אני במלוא תפארתי, במגוון הגיגיה של נמרה מבוייתת. 

תאומים זהים – פוטו בלוג של תאומה זהה, שמתעד תאומים זהים וחוקר את התופעה הזו מההיבט הויזואלי והפסיכולוגי.

אופנה:

יערה קידר היא מעצבת אופנה והוגה. הבלוג שלה, נקודות, רחוק מהליות בלוג אופנה מהמצויים ברשת. להגיגי האופנה שלה ישנם שורשים עמוקים באמנות, פילוסופיה, קולנוע, פרוזה ומה לא. היא טווה את חוטי העלילה מחומרים הגותה המרתקים ומכניסה אותנו לעולמה העשיר, המקורי והיצירתי.

הידע הרב, הסקרנות והעולם האסוציאטיבי המרתק שלה, כולם חברו להם יחדיו לטובת כתיבת הבלוג הזה, שהוא חוויה אחרת, מעשירה ובסופו של דבר – גם אופנתית. גם התמונות שהיא אוספת אל תוך הבלוג נבחרות בקפידה מתוך מאגרים מקוריים, והיא מביאה להן ביאורים ופרשנויות מדוייקים וחכמים.

בלוגים שווים נוספים בנושא:

"הסודות" – בלוג האופנה של ויקטוריה בישראבלוג.

בלוג האופנה "אפונה".

Hand made – מוכשרות ומספרות על זה:

בלוג התפירה והיצירה, עולם שלם למכורות לחוט ומחט. 

פיית העוגיות, שיצאה לפגרה בחודש מרץ האחרון, השאירה אותנו עם בלוג אפייה הורס ועם טעם של עוד.  

בלוג הסריגה של כלנית - עולם הסריגה מא ועד ת'.  

עבודת יד – הבלוג של ז'ניה . מכינה, תופרת, חותכת, מדביקה, לקטנים, לגדולים, הכל מכל וכל.

צילום – הפוטו בלוג של פרג . אחד הפוטו בלוגים היפים והמעניינים.

עיצובים:

הבלוג של עידה, בלוג מקסים לעיניי עיצוב למיניהם.  

אורלי אביטל בבלוג עיצוב פנים: "הבלוג של המעצבות" .

התמודדות:

החיים שלי עם ענת – מופלא, קסום, קשה ומעניין.

יעלי, עם שני הבלוגים שלה על ההתמודדות עם סכיזופרניה ופראנויה. הבלוג הראשון שלה והשני - הממשיך אותו. 

"אנהלה" בבלוג על התמודדות עם הפרעות אכילה.

ספרים:

חמוטל ילין בבלוג "בלי ניקוד" – ביקורת ספרים בלתי משוייכת.

נוריתה בבלוג "ספרים ללא ירקות".

קריאה מהנה!!!

חברה סיפרה לי שהבת שלה, בת חמש עשרה, גילתה לה השבוע שהיא כבר לא בתולה. החברה שלי כמעט התעלפה על המקום ואיבדה את הכרתה, אבל גייסה את מלוא כוחותיה הנפשיים לטובת שמירה על ארשת פנים קז'ואלית, ובנשימתה האחרונה טרם השבץ המוחי התוקף אותה השיבה לילדתה "יופי. מתי זה קרה?".

אז סיפרה לה הבת על יום שישי שעבר, בו בילתה במסיבת יומולדת של מישהו מהכיתה. בסוף המסיבה היא נשארה לעזור למישהו מהכיתה הזה לפנות ולסדר את הבלגן הגדול. והמישהו מהכיתה הזה, שחגג את יום הולדתו השישה עשר באותו ערב ממש, הפך לפעם הראשונה של ביתה הבכורה של חברתי הנסערת. הילדה המאושרת, אשר מאוהבת כל כולה במר יומולדת, הפכה את החברה שלי מבחורה מאושרת לאמא מעורערת. ועל אף שהיא באמת נאורה, פתוחה, זורמת ומה לא, המחשבה שמישהו חודר באופן קבוע את פתחיה הכמוסים של ביתה בכורתה, מצליחה להעביר אותה כליל על דעתה.

בקפה בשישי היא ממש התייפחה. ישבתי מולה ולא הבנתי מה הבעיה. הילדה מאוהבת, הוא החבר שלה, היא בת חמש עשרה, הוא ילד נחמד מהכיתה. מה בדיוק הבעיה? אבל המתייפחת לא הצליחה למקד את יכולתה הקוגנטיבית בהמצאת תשובה הולמת, רק מלמלה משפטים לא סדורים ומידי פעם הנידה בראשה מצד לצד. אחרי כמה דקות היא שאלה אותי "מה את זוכרת מהפעם הראשונה שלך? כי אני" היא הוסיפה "זוכרת ילד בן שבע עשרה וחצי עם חצ'קונים מנשק אותי לשניה וחצי, דוחף לי את הזין וגומר אחרי דקה". שתקתי. היא המשיכה "אני זוכרת איך קמתי מהמיטה ונזל לי משהו בין הרגליים, ולא ידעתי איך לנקות את זה ואיך להגיע לחדר השירותים אצלו בבית מבלי שאמא שלו תשים לב שיש לי רטיבות בתחתונים".

הבנתי את הטראומה הזו של הפעם הראשונה עם בתול, למרות שמעולם לא הייתי בסיטואציה דומה. "אל תחשבי על זה היום, כאישה בת ארבעים וחמש" עניתי לה "תחשבי על עצמך בת השבע עשרה, מאוהבת בילד עם החצ'קונים, מנסה משהו חדש ומרגש, נותנת ללב שלך לדפוק הכי מהר שרק אפשר ומרגישה שאת נכנסת לעולם חדש. אני חושבת שאז לא ראית את זה בצורה כל כך נוראית וטראומטית". אבל היא ביטלה את דבריי בהינף ידה. "איום ונורא" היא המשיכה למלמל, "פשוט איום ונורא".

כשחזרתי הביתה חשבתי על הפעם הראשונה שלי. עם בחור יפיפה וכובש ומנוסה, שחור שיער ורחב כתפיים. לא היו חצ'קונים ולא היתה דירה של ההורים. עור הפנים היה חלק חלק והדירה השכורה ברמת גן היתה מקום מפלט שלי. והיו הוראות והסברים והיתה פתיחות וקבלה והבנה.  אני חקרתי בסקרנות והוא היה קרקע מצוינת לנסיונות. אני הייתי חסרת עכבות והוא היה מספיק מרושע כדי לדרוש בחיוך,  כדי להציע ולבקש. אני הייתי מאוהבת והיה לי נעים ונחמד. איזה מזל. וזה לא שהוא לא הפך, בסופו של דבר, לטראומה קטנה. בגיל שש עשרה כל אהבה הופכת לטראומה קטנה. היכולת לאהוב מלוא הלב ומלוא ההורמונים, לצד חוסר היכולת לשפוט נכון ובתוספת הזהות העצמית הלא מגובשת, מביאים בדרך כלל לאיזו אהבה מעוותת, שבמרוצת השנים הופכת מדרמה טראגית קורעת לב למעשייה משעשעת שמצחיק להיזכר בה. ולראייה, גם אחרי שחטפתי שתי חבטות ממש חזקות בקודקודי, אני עדיין זוכרת את האירוע הזה. וזוכרת לטובה.

כשהבת שעוד לא נולדה לי תספר לי על הפעם הראשונה שלה, אני בוודאי אתרגש מאוד. זה לא משהו שיכול לעבור לי מעל הראש. אבל במקום לייבב על הילד עם החצ'קונים שמתנה אהבים עם ביתי היקרה, אני חושבת שארים טלפון לבחור ההוא שאהבתי בדירה השכורה ברמת גן ואבדוק מה שלומו.