הרבה דברים עוברים וקורים בחיי לאחרונה. התמודדות עם המצב הבריאותי הלא פשוט, שדים מהעבר שאני נחושה לא לתת להם יותר לאכול את נפשי מבפנים ואני מתמודדת איתם, מצב כלכלי שחונק וחונק ואין מספיק כסף לכל התרופות והטיפולים ואין לי מושג מה יהיה, והדאגה לנסיך הקטן שלי שצריך גם הוא להתמודד עם המחלה שלי וזה לא תמיד קל לו, ועוד כמה וכמה דברים אחרים.
למזלי הכתיבה והציור הם הדרך שלי לפרוק, לדבר ולהוציא את הכאב החוצה. וכן, אני יודעת שלא נולדתי ציירת או משוררת מוכשרת אבל זו הדרך שלי לדבר והיא עוזרת לי. בזמן האחרון באמת מצאתי את עצמי כותבת הרבה, מוציאה החוצה דרך הכתיבה ערמות של כאב וחרדה. אז הנה הם, אוסף השירים מהזמן האחרון שמספרים את מה שעובר עלי בראשי, בליבי, בנפשי.
לעקור אותך מתוכי
לעקור אותך מתוכי
עכשיו, השעון מתקתק,
זה דחוף.
לעקור אותך מנבכי הנפש שכיסית
בבורקה שחורה של אמת יחידית.
איך?
אבודה, זקוקה לעזרה
היום כבר מקבלת עזרה
שכן זהו הקו הדק החוצץ ביני לבין הטירוף.
זהו ניתוח מורכב, מסובך
דרושה אנליזה של כל תא ותא בליבי ומוחי,
עם זוג מלקחיים משובח ויקר
נדרש תהליך ונדרש לו הזמן
שאין לקצר
כל רגע, ולו קט, הוא בלתי מוחלף.
והעתיד לא ברור
אותם מלקחיים דרושים הם משאב
שאיכותו ומחירו היינו הך, שוויים כזהב
והנה האבסורד
אותו קונפליקט אכזרי, מטורף.
על מנת להמשיך בהסרתך מתוכי
עלי לעטות על נפשי את אותה גלימה אכזרית
שבהסרתה מושקעת אני.
אז איך?
ואותו אבסורד אכזרי שוב גורם למחול השדים בתוכי.
והיום פשט הטירוף בגופי
והייתי חייבת לעקור אותך מגופי
עכשיו ומיד ללא המתנה.
כל הפצעים קולפו ללא יוצא מן הכלל
אך את עדיין בפנים, לא נעקרת
והטירוף פושט והרעד מתחיל
והייתי חייבת לעקור אותך מגופי
עכשיו ומיד ללא המתנה.
אז ניקיתי כל תא וחור בגופי
כל אמצעי אפשרי
כלי ניקוי נתחבו, לא משנה הסיכון
העיקר נקיון, אך ורק מירבי.
אך את עדיין בפנים, לא נעקרת
והטירוף פושט והרעד שולט
והייתי חייבת לעקור אותך מגופי
עכשיו ומיד ללא המתנה.
ובלית ברירה נשלף הפתרון הסופי
זה שתמיד משקיט את הטירוף
מלקחיים, עכשיו של אמת, ננעצים באחת
בית המטבחיים חזר לפעול במלוא הקיטור
הדם זורם,ניגר לו בשטף, לא ניתן לעצור.
ועד כה, תמיד זה כאן נעצר.
הדם ניגר אך אני שוב בשליטה במצב,
והפעם
פשוט לא
ואת עדיין בפנים, לא נעקרת
והטירוף פושט והרעד שולט
והייתי חייבת לעקור אותך מגופי
עכשיו ומיד ללא המתנה.
והטירוף שולט בגופי, בנפשי
כאילו פסיכוטית אך עם מודעות טוטאלית לכל תא בעצמי
ועולות מחשבות על סכין שתינעץ בגופי
ותחפש ותעקור סופית אותך מגופי
תינעץ בבטן ותגשש את דרכה אל הלב.
מחשבות של ממש, לא דמיונות
והגוף רועד בעוד רגליי אדומות מהדם הניגר
והצעד הבא מרגיש אמיתי,
זה הולך לקרות עכשיו ומיד
כי את בתוכי לא נסבל עוד דקה
ובכוחות עילאיים ובכוחם של כדורים
הגוף רועד
אך הרעיונות נשלטים
צונחת לישון, אין הרבה זמן
לנסות לאסוף את שברי נפשי
שברי תולדות הזמן.
ואיך
וימלאו גשמי זעם
וישטפו את האדמה
אך גופי נשאר סאוב
שטוף סחי וזוהמה
ואיך עם אנשים מביט, מתבונן
אך התנהגותו איך לאמר, כמו לאונן
להגיע לסיפוק מיידי
להפסיק את האש
כל אמצעי פה כשר
גם לחץ מכבש
אך ללא פתרון של אמת
שבא מבפנים
לא תמצא אהבה שתייצר הסיפוק
גם לזה הרגע ואף לטווח הרחוק
לימים של שלווה
ליובלות של איפוק
וימלאו גשמי זעם
וישטפו את האדמה
אך גופי נשאר סאוב
שטוף סחי וזוהמה
ואיך עם אנשים עומד מסתכל
אך לא מתבונן
ואיננו שואל.
אם יש ענן בשמיים
אם יש ענן בשמיים
העומד להמטיר גשם עכשיו
אנא, שיעמוד מעלי
וירטיב את עיני
שלא אראה את האור ולא את החשכה
שלא אראה לא חיים ולא מציאות
שלא אראה את לכתך
שלא אראה את מבטה של אימי.
בין כאב לכאב
בין כאב לכאב
ועוד רגע חולף
תרה אחר קמצוץ של שלווה
מייחלת לקיומה של תקווה.
ובלילה ארוך של כאב מתפשט
עוד מכאוב סורק את הגוף,
לא נוטש מקום לביקור.
ואין כל שלווה,
מאבדת חלומות לתקווה.
והנה השחר אט מבצבץ מבינות סורגי הכאב,
וברור ומוחלט כי אבד לו עוד לילה עם ערגה לשינה
ונותר רק כאב מטושטש
עת מפציע לו בחלוני שחר של יום חדש.
לבד בין אנשים
לבד בין אנשים
לבד בתוך עצמי
קול הבדידות מתכנס אל תוך תוכי
עוצרת נשימה
מנסה להאמין
להפיג את הבדידות,
אך שוב לבד בתוך עצמי.
אתה
אתה שוב שובר לי את הלב
אינני יכולה כשכל כך כואב.
אתה חוזר מן העבודה
לפעמים אוכל
ובכל מקרה אחר כך למיטה
לא שואל לא מחבק
ושוב את הלב לי מרסק
התחלנו מחדש ואהבה פרחה
מצאנו את הדרך ועכשיו היא שוב אבדה
אני מדברת ומדברת
אתה אפילו לא מקשיב
חוזר לישון
נרדם באופן מעליב
לא התייאשתי וניסיתי לדבר
ללמוד מטעויות עבר, לא לוותר
דיברנו וא' הסבירה גם
אבל אתה חוזר וישר נרדם
אין חיבוק
אין נשיקה
אין מילת עניין
אני אויר
ואין לי שום קיום כאן לידך
גרמת לי שוב להתאהב
אבל עכשיו אתה נעלם ומתעלם
מדי פעם מבקש סליחה
אבל מיד חוזר שוב לסורך
וזה כואב כל כך
איה קולך?
נומה בני
שן, נומה בני הרך
שן בלי מכאוב
הן אני אוהבת אותך כל כך
נכשלתי היום במשימתי, לך כאם
עת ברחתי לשינה בלי כאב
והשארתי אותך בודד בזעקתך
גלמוד בצעקותיך וביללתך
לאימך שתהא עימך
תלשת שמיכתי בבכי זועק
וראיתי במבטך את אותו כאב חונק,
כאב של ילד המשווע לאם
וגופי הרפוס לא היה מסוגל להתעלם
אך שנת התרופות שהכריעה
עת הייתי זקוקה לקצת מנוח מכאביי
ריסקה את ליבך שלך
עת שיוועת לאימך
צר לי בני
בן יקר לי מכל
צר לי על החולי
ועל שלא תוכל למחול
צר לי על דמעותייך הממלאות את נשמתך
צר לי על כאבך
עת כאבי במנוחה
זיכרונות מגיל 15
אני
שוכבת על מיטה, בחדרך המוגן והחם
אך נפשי
מוטלת על הבטון הקר, במקום הארור ההוא, שם.
אני כאן
ואת לידי שומרת עלי מכל משמר
עת אני נזכרת
בגופו הבוער הגוהר מעלי
והכל לי כה זר ואכזר.
קולך מנחם
עת אני שומעת בלי שאת את גניחותיו בעודו חומס את חיי
ידיו פולשות אל שלי, הפרטי
ופיו טורף את חזי ואיתו את כל ילדותי
והכל לי כה זר ואכזר
מגלה באחת דברים שלא ידעתי כלל כי אפשר.
אני
שוכבת על מיטה, בחדרך המוגן והחם
מרגישה אהבה ושייכת ולא עוד לבד
זוכרת
איך אז הבדידות והמחסור
מיסכו את הרוע ואת האכזר
ואני הלכתי חזרתי
חזרתי, אני,
חזרתי
לא ברחתי
לא צעקתי
חזרתי
ועל כך אשא תמיד את אשמתי
אני
שוכבת על מיטה, בחדרך המוגן והחם
מרגישה אהבה ושייכת ולא עוד לבד
וחושבת
איך ילד הולך לאיבוד
איך ילד נותר בדד במרחב
איך ילד נשלח לאיבוד
ומה סופו של ילד שחסרים לו הוריו.
ילדה קטנה גדולה
ילדה קטנה גדולה קמה בבוקר לבד, חייבת לקום, אין מי שיעיר אותה
ילדה קטנה גדולה מתכוננת לבית ספר לבד, חולמת על סנדביץ גדול ועשיר עם גבינה צהובה והרבה זיתים ואם אפשר גם למרוח חמאה, כדי שכל ביס ימלא את הקיבה בתאווה גדולה.
ילדה קטנה גדולה ונמאס לה כבר מזמן להכין כריך לבדה, הולכת לבית ספר בלי כריך, משכנעת את עצמה שהיא לא ממש רעבה אז לא צריך.
ילדה קטנה גדולה מסתובבת בדד בהפסקה ומרגישה את הקיבה הריקה
בוכה בפנים על הכריך שלא עשתה
בוכה בפנים על עצלותה.
ילדה קטנה גדולה לא מפשפשת בכיסים ובודקת בארנק, הרי היא יודעת שאין שם כסף לקנות משהוא להשביע את הרעב.
ילדה קטנה גדולה מגיעה להפסקה שניה והרעב פושט בכל גופה,
ילדה קטנה גדולה והיא עצלנית גדולה
לא דאגה למאכל ועכשיו בטנה כה רעבה.
ילדה קטנה גדולה חוזרת הביתה בשעת צהריים מאוחרת וכל גופה כמה למזון,
ילדה קטנה גדולה רואה את אחיותיה מגיעות גם הן, יודעת כי הרעב מכה גם בהן.
ילדה קטנה גדולה לא פותחת מקרר. היא כבר יודעת שסירים, אפילו סיר אחד, שם אין.
ילדה קטנה גדולה מבשלת ארוחה בשארית כוחה, מזל שדאגה לסיים את רב השיעורים כבר בכיתה, כדי שתוכל לחזור הביתה ולדאוג לה ולאחיות.
ילדה קטנה גדולה קוראים לה חרשנית. "חרישה" זהו השם במדויק שמצחיק את המקובלים. ואף אחד לא מבין שהבדיחה לא מצחיקה ושילדה קטנה גדולה בוכה בפנים כמו ילדה קטנה.
ילדה קטנה גדולה חיה את חייה בעצמה
מפחדת מהכל אך אסור לחשוש משום דבר
ילדה קטנה גדולה צריכה לשרוד ולככב
שניהם בו זמנית כי אין פתרון אחר.
ילדה קטנה גדולה רוצה לצרוח ולברוח מהכל
אבל מפחדת, כי מי ישמור שלא תיפול?
ילדה קטנה גדולה צריכה להיות גדולה,
אבל אולי מישהוא יסביר כבר לאמה שהיא רק ילדה קטנה?!?
ילדה קטנה גדולה משוועת לקצת תשומת לב
חיבוק, ליטוף, קצת אהבה וחום של באמת
ילדה קטנה גדולה חיה בבועת אויר גדולה
שדואגת להסתירה מפני אמה.
קצת אחרי שנולדה אמה בנתה את הבועה
ואטמה אותה סופית כשאביה של אותה ילדה הלך
כי שלוש להחזיק זה יותר מדי ואחת חייבת להיעלם אל הבועה.
ילדה קטנה גדולה חיה בבועת אויר ובחוץ שתי אחיותיה ואמה
הן ממלאות את החלל והילדה נספגת בבועה.
והבועה נאטמה לעולמים
ילדה קטנה גדולה כבר לא תזכה עוד לחיים
לא תזכה לחום או לחיבוק
כי בועת אויר גדולה מסתירה את קיומה,
ילדה קטנה גדולה משוועת לאמה.
אך הביני כבר ילדה, את כלואה בתוך בועה שמסתירה את קיומך
את לא קיימת, את אינך
ואם מדי פעם נפתחת הבועה
זה לא כדי לדעת מה איתך ומה שלומך
זה רק בשביל שתמלאי את ייעודך ותוכיחי את זכות קיומך,
כשהבועה נפתחת עליך להראות את יכולתך
כי את ה"גאונה" וזו הצדקה שבהווייתך,
ואם תסרבי למלא אחר הגאונות, אזי הבועה תאטם, הפעם לצמיתות.
וילדה קטנה גדולה רוצה רק להבין
מדוע אמה דאגה להביאה אל העולם
אם תכף ומיד דאגה לה לבועה להעלימה.
הרי הורים לא אמורים לבנות בועות אויר לילדיהם,
כי אנשים בונים בועות רק למי שהם שונאים ושקיומו אסור בעבורם
כי הוא מסוכן והרע להם בעברם.
אך מה עשתה ילדה קטנה גדולה עת היתה ילדה קטנה קטנה
שגרם לאמה לבנות לה את אותה בועה?
ואיך לא הצליחה הילדה לגרום לאמה לפרק את הבועה במשך כל ילדותה
עד שלבסוף הוכנסה לשם סופית אחרי מות האב
ולילדה קטנה גדולה לא נותר אלא לקבל את המצב.
ילדה קטנה גדולה חיה בבועת אויר
ומחכה לעד שאמא תפתח צוהר בבועה.
ותמשיך היא לחכות עד תום חיים,
כי תביני כבר ילדה קטנה גדולה,
אמך אטמה את הבועה לעולמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
