מחשבות שבלב

אומרים שהדחקה היא מנגנון הגנה של הנפש להתמודד עם טראומה או אירועים שקשים עבורנו עד בלי שאת.

אני לא זוכרת מתי הבנתי לראשונה שגם נפשי עסוקה בהדחקה רבת מימדים אבל אני זוכרת שאי שם בין גיל 18 לגיל 19 כבר לא זכרתי כלום מילדותי ואפילו מנערותי. כל מחשבה לאחור לעבר שנים אלו נתקלה בחומה בצורה, חלל שחור מאיים וגדול.

אני זוכרת את עצמי יושבת מול כל כך הרבה אנשי מקצוע ששואלים על הילדות, על הנערות ואני לא מסוגלת להגיד להם כלום מהסיבה הפשוטה שאינני זוכרת דבר. אני זוכרת את מבטי חוסר האמון הבטוחים שאני לא רוצה לספר ואת המבטים שסתם מביטים בי כאילו אני איזה יצור מוזר.

וכל נסיון להיזכר הוביל לכלום. ככל שניסיתי יותר להיזכר, כך הייתי נעשית מתוסכלת יותר. מספיק הבנתי כדי לדעת שהדחקה נובעת כתוצאה מאירועים טראומטיים וקשים. ונכון שאבא מת בגיל 12 ושהיה את הגיהנום מגיל 15 אבל זה לא מספק הרי סיבה להדחקתה של ילדות שלמה אלא אם כן מקור הטראומה הוא בילדות. וכמה שניסיתי להיזכר לא הצלחתי לראות כלום למעט משפחה רגילה וילדה שלא קרה לה שום דבר נורא. זכרתי את התחושה שתמיד ליוותה אותי, התחושה שמשהוא אצלי בפנים לא בסדר, תחושת הכלום, התחושה שאני משוגעת אבל זו כבר בעיה שלי, לא טראומה שיכלה להסביר הדחקה של רב חיי. כמה תמימה הייתי אז...

הדבר הנורא בהדחקה הוא שהיא מתעתעת. לכאורה זהו מנגנון הגנה של הנפש אבל בפועל את השדים אי אפשר להחביא הרמטית. הם תמיד מוצאים את החורים והנקבים הפנויים דרכם אפשר לזחול חזרה אל חיי הנפש ולצעוק את זעקתה. השדים שלי היו תמיד באים לבקר בלילה דרך סיוטים שאין דרך לתארם אלא כגיהנום בלתי פוסק. סיוטים שחוזרים כל לילה, שוב ושוב מדי לילה לכל אורך הלילה. כך לאורך שנים ארוכות. אין ליל מנוחה. ככל שמדחיקים יותר כך השדים מאיימים יותר להתפרץ וכך צריך להשקיע יותר ויותר כח בהדחקה עד לשלב שפשוט זה לא מצליח יותר. הדיכאון מרחף מעלייך באופן מתמיד, תשישות הנפש מאיימת מדי יום להתפוצץ ומדי פעם הנפש גם קורסת, מתפרקת. אך אז הזכרונות מודחקים ומוצפנים בצורה כל כך טובה עד שכבר נראה כי בלתי אפשרי לפענח אותם. גם כאשר כבר העדפתי לזכור על פני להדחיק, כי כאב ההדחקה היה כבד מנשוא, לא הצלחתי להשיב חזרה את הזכרונות שהודחקו. ואז הסבל והשבר רק מתחזק לו.

היום, במבט לאחור, אני לא מצליחה להבין איך הצלחתי להמשיך כך במשך יותר מ- 15 שנה. ולא רק שהדחקתי במשך זמן כה רב, מנגנון ההישגיות הפנימי הלך והקצין כתוצאה מאותם זכרונות ילדות שכלל לא זכרתי... ככל שהשנים התקדמו כך הפרפקציוניזם הפנימי הלך והקצין ובמקביל תחושת השבר הפנימי הלכה והתחזקה. אבל לא הבנתי מה ולמה, מה הולך בתוכי ומהיכן זה הגיע. רק ידעתי לילות של סיוטים מזרי אימה שהלכו והתגברו ורימזו על השבר הגדול שמחכה מעבר לפינה.

ברור לי היום כי המצב הרפואי וההידרדרות הקשה והקיצונית, כמו גם הסיבוכים הרפואיים הקשים, היוו את דרכו של גופי ונפשי לאמר "עד כאן".  ומהר מאוד גם נפשי קרסה לה שהרי לאדם אחד לשאת מצבור של זכרונות אימה מודחקים ובו זמנית להתמודד עם מצב רפואי קשה זוהי כבר משימה בלתי אפשרית. קיצוניותה של הקריסה הנפשית שלי היתה ללא ספק תולדה של אותה הדחקה מרובת שנים. גם עת התמוטטתי, סירבו להם כל אותם זכרונות מודחקים לצאת ממחילות האימה. איני יכולה לתאר את הזוועה שבהתמודדות עם מצב פואי קשה כשאפילו בלילות אין מרגוע או מנוחה כי את מקומם תופסים אותם סיוטים קשים מדי לילה, כל לילה.

למזלי בשלב מסוים הגעתי אל המטפלת שלי שבעבודת נמלים ונחישות אין קץ לא ויתרה לי ועלי ועזרה לי ועדיין עוזרת לי בתהליך איטי ומפרך לקלף אט אט אינספור שכבות של הדחקה ואט אט לחשוף את אותם זכרונות מודחקים. זהו תהליך חיוני להמשך קיומי אך מלווה בכאב אדיר בעוצמתו שאין לי דרך לתאר.

על תהליך ההיזכרות ועל האימה והקשיים שכרוכים בו כתבתי את השיר הבא.

להיזכר

שנים שאין כל זכרון, רק לוח לבן מחוק

חושבת לאחור אל הילדות, אל הנערות

ולא רואה דבר

רק חומה, חלל שחור

אני גוף ונפש בלי עבר.

הדחקה, אומרים, היא מנגנון של הגנה

אך האמינו לי, מחירה יקר.

היא שולחת זרועות ארוכות אל החיים

שדים שמחלחלים אל ההווה מן העבר

לילות של גיהנום וסיוטים שטופי זיעה קרה

בכל לילה הם חוזרים ללא עצור

שוב ושוב, חגים במחזור.

דיכאון אופף את החיים

הכל נראה הזוי ומטושטש, לא ממש מתאים

אבל אין הסבר ואין סיבה, הדחקה, זוכרים?

אז אין ממש ברירה אלא לסחוב את החיים.

שנים ניסיתי לפענח את הסודות הנסתרים

חושבת לאחור אל הילדות, אל הנערות

ולא רואה דבר

רק חומה, חלל שחור

אני גוף ונפש בלי עבר.

הגוף מושך קדימה, זו טיבה של השגרה המתמידה

אך העבר קורא אחורה כי אי אפשר בלי הבנה

והקונפליקט סופו אחד:

קריסה!

כי הנפש לא סוחבת עוד את העבר עימה.

ואני מנסה,

חושבת לאחור אל הילדות, אל הנערות

ולא רואה דבר

רק חומה, חלל שחור

אני גוף ונפש בלי עבר

ולבסוף כבר לא יכולתי עוד

אך זה עדיין לא עזר

ולבסוף הגעת גם את

והנה סוף סוף אפשר.

שתינו מדברות על ההווה

בנסיון לפענח את העבר.

את שואלת שאלה

ופתאום מגיח לו קצה של חוט,

רמז מקודד בדמות

תמונה צרובה, זיכרון תחושה ואף תרחיש שלם,

ואני מודה, שזהו השלב בו לפעמים אני רוצה לגוז להיעלם.

עכשיו אני מרוכזת בתוכי

מנסה לזרום

עם כל מה שעולה בעקבות אותו זכרון יתום.

ואנחנו יחד,

מדברות,

מרגישות,

עד שהזכרון קורם חיים.

והזכרון אט אט גדל

מפוענח לזכרון ילדות

והכאב החד בבת אחת עולה קורע את הלב

ואת הנפש שבפנים שמנסה להילחם

ואז בבת אחת

אני כבר לא יעל של ימי היום

אני ילדה קטנה בגיל ההוא שבו אמור להיות רק תום

והכאב שלא לבש פנים ושם דאז

הכאב שלא הובן אבל נצרב עמוק בפנים

פושט לו באבחה את כל מסכות ההדחקה

וממלא את כל נפשי של אז ושל עכשיו

ונדמה לי שבפנים מרעום פוצץ פצצה

כאב של אז נחווה עכשיו

בדיוק מושלם של ימים של אז.

הכאב גדול מנשוא לאותה ילדה קטנה

ולא עוזר שאנחנו בעכשיו

כי בעת הזכרון אני לא יעל של דהיום

אלא יעל של אז,

ילדה קטנה

לא מבינה

מה עושים עם כאב כל כך ענק

מה עושים עם הבנות ותובנות

שהצלחתי להפנים

אך גילי הרך לא איפשר לי לעומק להבין.

ואני שואלת את עצמי ללא הפסק

שואלת גם אותך

האם הכאב שעולה אכן מוצדק

או שאני ילדה קטנה שמגזימה

ומנפחת זכרון רגיל

לזיכרון שגודלו, כך אימי תגיד, גודלו של פיל.