מחשבות שבלב

נערה בודדה

שוכבת על הבטון הקר

מנסה להסתיר את ערוות גופה הערום מאחורי ספסל.

עץ גבוה בשמים

מבטי נשוא אליו

מחכה שייגמר.

בכיתי, ייללתי, התחננתי,

הוא לא מקשיב לי;

גוהר עלי וכל כובד משקלו עלי

הוא דואג שלא אוכל לזוז

כדי שיוכל לעשות כרצונו

גוהר, נאנח ומתעלם מדמעותיי המבקשות רחמים.

גופי קפוא ומאובן.

הזיכרון לא נמחק

הזיכרון לא יימחק לעולם.

לא יכולה לחזור למקום ההוא

אך כלואה בו לשארית חיי.

אם החיים יתנו לי רק ללכת,

להגיד די ולסגת.

לא כולם נועדו לחיות,

אני רוצה,

אבל לא מצליחה להיות.

הזמן מתקתק

אם החיים יתנו לי רק ללכת,

כלואה בגוף ונפש

שאינם מצליחים לחיות, מן בושה שכזאת.

רואה בדמיוני מצבה בבית קברות

עם שמי עליה,

ומתחת הכיתוב

"ניסתה אבל לא הצליחה להיות".

והרגע הכי נורא בכל יום

הוא רגע היקיצה בבוקר

המוביל לשום מקום.

לא אדע אף פעם מנוחה,

בתוך ים שוצף עולמי נסחף.

ושם מעל בשמיים

האם גורלי כבר נקבע או שמא הוא סתם לא נודע?

גלי הים מטלטלים את נשמתי

כל גל מביא עימו עומס על נפשי

ואזעק: הצילו אותי!