אני כותבת כי אני חייבת לצרוח לפני שאשתגע.
לפני שמונה חודשים הותקפתי מינית ע"י רופא בכיר ברמב"ם. אני רוצה לספר לכולם מה עבר ועובר עלי בשמונת החודשים שחלפו מאז. בייחוד לאור אירועי הימים האחרונים.
אני כבר בת 40, חולה מאוד ובמצב חצי סיעודי. מאז המצב רק הידרדר עוד ועוד וכיום לא נותרו תרופות להציע לי. זו התמודדות איומה עם כאבים קשים ומצב פיזי ירוד ובעייתי. אבל לא על כך באתי לכתוב.
לפני שמונה חודשים הותקפתי מינית ע"י רופא. רופא בכיר אליו פניתי לאור מורכבות מצבי. הגעתי אליו לקליניקה הפרטית דרך כללית מושלם מתוך ידיעה שהוא רופא בכיר ברמב"ם וכך יוכל להיות בקשר עם שאר הרופאים המטפלים בי. קביעת תור ברמב"ם פירושה המתנה ולכן הלכתי דרך המושלם כדי לקבל מענה קרוב ובהמשך תכננתי להגיע לרמב"ם.
הפגישה נראתה נורמלית. פגשתי הרבה רופאים בחיי, חלקם היו מלאכים בהתגלמות אדם, חלקם היו לא נחמדים והיו גם הרבה שבאמצע (כמו בכל מקום). לפני הפגישה החלטתי שאם אני כבר מגיעה לרופא בכיר, הגיע הזמן לחשוף את סוד רפואי אינטימי שנצרתי אצלי בסוד במשך שנה וחצי. במשך שנה וחצי נצרתי את הסוד ופחדתי לספר, התביישתי. לפני הפגישה עם אותו רופא הבנתי שאני חייבת לספר כדי שאוכל אולי לקבל עזרה או רעיונות מרופא בעל ניסיון. סיפרתי זאת, גם אם לא בקלות. זה דרש ממני מאמץ רגשי גדול וחשיפה אינטימית.
אבל דבר לא הכין אותי למה שקרה אחר כך ומטלטל את נפשי כל יום מאז.
בסוף הפגישה הוא קם (חשבתי לתומי שהוא רוצה ללוות אותי לדלת ואפילו כבר התחלתי להושיט את היד ללחיצה ואמירת תודה) ואז כשהיה לידי נעמד לשמאלי והתחיל לחבק אותי. כבר פגשתי הרבה רופאים מקסימים ששמו לי יד על הכתף או הגב ואמרו מילה טובה כדי לעודד אותי, בייחוד במצבים קשים. הייתי בטוחה שזו המטרה, אז אפילו חשבתי שאולי שם זה ייגמר אם חצי אחבק אותו בחזרה (למרות שכבר אז היה ברור לי שמשהו מוזר מתרחש וחלחלה התפשטה בכל גופי אבל קפאתי מפחד). אבל זה לא נגמר. החיבוק המשיך ונעשה חזק יותר (הוא גם אדם גבוה בעל מבנה גוף פיזי וחזק). הרגשתי שהוא מנסה להצמיד אותי אליו כך שאהיה עם הפנים מולו. כולי הייתי אחוזת בלהות שהוא יצליח ואז יחכך בי את איבר מינו או גרוע מכך. במקביל יד ימין שלו החלה מלטפת את לחיי עם האצבעות (מצטמררת כשאני כותבת זאת עכשיו) והאצבעות החלו לרדת לכיוון הצוואר, אז התכווצתי כולי כי היה ברור לי שהמטרה היא החזה ולכן התכווצתי כדי לא לאפשר לו להגיע לשם. לאחר כמה שניות התעשתתי והבנתי שאני חייבת להיחלץ. ניסיתי לנתק עצמי ממנו אך הוא המשיך לנסות לקרב אותי אליו בעודי מנסה להתנתק ממנו ומפוקסת על ידית הדלת. לצרוח לא יכולתי, נאלמתי. כמובן שהוא גבוה וחזק ואני אולי שמנמנה אבל כאובה וחלשה לאור המצב הפיזי. באיזשהוא שלב הצלחתי להתנתק וכבר כמעט הגעתי לדלת ואז ידו הארוכה משכה אותי שוב חזרה ושוב אותו הדבר. אותו מאבק אימתני של לא לתת לו להצמיד אותי אליו ולהימנע ממגע אצבעות ידיו שעל צווארי כאשר אני מרגישה שהן בדרכן מטה לכיוון החזה. לאורך כל הזמן דיבר ואמר לי שהוא יעזור לי וישמור עלי וכו'. באיזשהוא שלב נשמעו קולות אנשים בחוץ בחדר ההמתנה, הוא נעצר לשנייה ואני ניצלתי זאת, השתחררתי, מלמלתי עוד תודה (הייתי בהלם) יצאתי מהחדר ויצאתי מהקליניקה כולי רועדת ובהלם טוטאלי.
גילוי נאות: נאנסתי בגיל 15. מה שעברתי בגיל 15 היה קשה הרבה יותר מבחינת מה שקרה פיזית אך התקיפה המינית שעברתי ע"י אותו רופא טלטלה אותי קשות בשל העובדה שמדובר ברופא. אני לא יכולה להתחיל ולתאר מה האירוע עשה לי. רופא הוא גורם מטפל, אם לא אוכל לבטוח בו במי אבטח?!? הרגשתי מושפלת, רמוסה ומנוצלת. הוא יודע עלי את הדברים הכי אישיים, סיפרתי לו במאמץ רב על בעיה רפואית אינטימית ורגישה (שהיום אני כבר מבינה שאין לי סיבה להתבייש בה, זה נגזרת של מצבי) ואז הוא עושה דבר שכזה? איך אוכל לתת שוב אמון ברופאים (להם אני זקוקה נואשות)? הרגשתי אשמה, ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. בעזרת טיפול רגשי ובליווי מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית עיכלתי ועיבדתי את מה שקרה ואת כל הקשיים שנגרמו. הבנתי כמה חמור שרופא, שהוא גורם מטפל, עושה דבר שכזה. ובטח ובטח למישהיא מאוד חולה שיש לה מספיק מלחמות רפואיות וממש לא צריכה כרגע גם התמודדות עם תקיפה מינית ועוד ע"י רופא.
מהר מאוד גיליתי שאני לא בודדה במערכה ויש עוד כמוני שנפגעו ע"י אותו רופא. הבנתי שצריך לעצור אותו לפני שייפגע בנוספות וכן, מודה, רציתי גם צדק עבורי. בגיל 15 לא העזתי לספר והיום, גם אם נאלמתי וקפאתי בחדרו של הרופא, לא הייתי מוכנה לשתוק. לא שוב.
במאי, לאחר מחשבות עם עצמי (שהתעכבו גם הן עקב החרפה במצבי ואשפוזים) הגשתי תלונה במשטרה נגד אותו רופא. ההגדרה הפלילית למעשיו היא מעשה מגונה בבגיר תוך ניצולו. נכון, בפוסט המקורי כתבתי שהוטרדתי מינית. אבל חלק מעיבוד מה שקרה היתה ההבנה שזו לא "רק" הטרדה מינית אלא תקיפה מינית.
אבל מעבר למישור הפלילי, קיים גם המישור האתי-מוסרי. האם ראוי שאדם שכזה יהיה רופא? האם ראוי שיהיה בתפקיד כה בכיר ברמב"ם? האם ראוי שימשיך לייעץ לחולות קשות דרך כללית מושלם? נראה לי שגם מהפן האתי-מוסרי יש לנקוט בצעדים חמורים ביותר נגד רופא שעשה דבר שכזה והפר בכך כל קוד באתיקה הרפואית וכל אמת מוסר חברתית. לכן, מעבר לתלונה במשטרה, פניתי גם לרמב"ם, לקופ"ח כללית, להר"י (הסתדרות הרופאים) ולמשרד הבריאות.
מכתב התשובה שקיבלתי מרמב"ם היה לקוני: המקרה לא קרה בביה"ח ולכן אינו נוגע להם. אז מה אם הגעתי אליו בזכות המוניטין שצבר ב... (ניחוש אחד) רמב"ם. במקביל גיליתי כי אותו רופא פגע ופוגע ברבות נוספות. הרגשתי שכל הקירות סוגרים עלי. בלית ברירה פניתי לתקשורת. התראיינתי בשמי המלא, ללא עיוותי קול וללא פיקסלים מתוך אמונה שלא עשיתי דבר רע ואם מישהו צריך להתבייש במעשיו הרי שזהו אותו רופא ולא אני.
כיוון שהתראיינתי בחשיפה מלאה התחלתי לקבל פניות מנשים שזיהו את הרופא המדובר (למרות ששמו לא נחשף) ושנפגעו על ידו גם כן. אחת הפניות היתה ממישהיא שכתבה לי שהיא זיהתה את הרופא מיידית כיוון שהיא עברה אותו דבר בדיוק וכששמעה את תיאור הדברים הרגישה כאילו אני מתארת את שקרה לה. הבנתי שפתחתי תיבת פנדורה אך לא הבנתי את גודלה.
בהמשך גם הר"י התנערו מהפן האתי של הסיפור. הגדילה לעשות קופ"ח כללית שהגדירה את תלונתי כ"הזויה" למרות שמסתבר שככל הנראה כבר היתה תלונה קודמת נגדו שהוגשה לכללית ונסגרה. במכתב שקיבלתי מהכללית התנהגותו הוגדרה כאינה הולמת, מכבסת מילים ידועה לפגיעה מינית, אם תרשו לי לאמר. המכתב עצמו נראה יותר כמו דף הדרכה לרופא על מנת להימנע מתלונה יותר מאשר כטיפול ענייני בתלונתי.
ומשרד הבריאות? מהם בכלל לא קיבלתי שום התייחסות או תשובה.
מה גיליתי בשמונת החודשים האחרונים?
1. גיליתי נפגעות נוספות ע"י אותו רופא ורופאים בכלל. יותר מדי מהן.
2. כמי שנאלצת לבקר רבות ברמב"ם עקב מצבי הרפואי, אני נאלצת לראות את אותו רופא שוב ושוב ברמב"ם. כולל הגעה לרופאה שיושבת עשרים מטר מחדרו וכולל מפגשים מטווח אפס.
3. חלק מהפניות אלי היו על מנת להביא לידיעתי כי כבר היו תלונות קודמות על אותו רופא, כי הוא מקושר בדרגים הגבוהים ביותר בכל הגופים השונים וכי מגנים עליו. גיליתי זאת בעצמי גם בדרך הקשה כשכל גורם שפניתי אליו (רמב"ם, כללית, הר"י) טרק את הדלת בפניי עם תגובות שגרמו לי לרצות לצרוח בקולי קולות.
4. כל חולה המבלה מספיק זמן בבית חולים לא יכול להימנע מלשמוע שיחות מסדרון בין אנשי צוות. חלק משיחות המסדרון ששמעתי עסקו באותו רופא. שמעתי דברים קשים ביותר עליו מאנשים שעובדים עימו בצמוד. אני מעדיפה שלא לחזור על המילים ששמעתי אבל הן הבהירו לי שמדובר באדם חזק, כוחני, בעל כח רב ובעמדת השפעה על חולים ואנשי צוות רבים (וזאת בלשון המעטה).
ההתעלמות המוחלטת של כל הגורמים הרפואיים מתלונותיי והתגובות שקיבלתי גרמו לי לאבד את כל האמון שהיה לי במערכת הרפואית וברופאיי. אני לא יכולה להתחיל ולתאר את ההרגשה שלי כחולה קשה, התלויה נואשות ברופאיה, ומאבדת בהם אמון לחלוטין. גיליתי מערכת שמתגייסת כמו מכונה משומנת היטב להגן על אחד מבכיריה למרות מעשיו הקשים. כולם נתלים בצידוק שהעניין נתון לחקירת משטרה ובוחרים להתעלם לחלוטין מכך שמדובר ברופא, עובד בבי"ח ממשלתי, המחוייב גם לאתיקה הרפואית ולמדינה.
ואני מנסה בכל כוחי להשמיע קול. להילחם עבורי ועבור הנפגעות הנוספות, אך נתקלת בדלתות נסגרות וחוסר רצון של המערכת לבער מקרבה רופא שכזה.
בחודשים האחרונים מתפוצצות להן בזו אחר זו פרשיות של אנשי משטרה, אנשי צבא ואפילו ח"כ שפגעו מינית. וכולם נאלצים לתת דין וחשבון גם ברמה האתית והמוסרית. וכל פרשיה שכזאת מציפה את המאבק בו אני נתונה וגורמת לי לשאול שוב ושוב, כיצד רופא שאמור לטפל בחולים מבצע דברים שכאלה וכל המערכת מתגייסת להגנתו במקום להגן על החולות? היכן האתיקה המוסרית?
אני חייבת להודות שפרשת יינון מגל גרמה לטלטלה עמוקה בנשמתי. מחד, רציתי לצרוח את שמו של הרופא שכל העולם יישמע ושייפסק הביזיון, ומאידך, רק רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ושכל העולם יעלם. שתי תחושות כה מנוגדות שוכנות בקרבי ומטלטלות קשות את נפשי. השבוע האחרון הציף את הדברים בצורה כל כך חזקה עד שהרגשתי שאם לא אצעק דרך פוסט זה, אשתגע, פשוט כך.
ולכל אלו שבאו בביקורת לרחלי רוטנר ואור שוקרון על שנחשפו ועל כך שעשו זאת ב"כיכר הפייסבוק" ולכל אותם אנשים המאשימים אותן ואותנו ב"שיימינג", אני רוצה רק לאמר:
מה עלינו לעשות כאשר אינכם מותירים בידינו דרך אחרת?
עשיתי הכל כראוי. התלוננתי במשטרה ופניתי לכל המוסדות הרלוונטיים כיוון שמדובר ברופא המחוייב גם לאתיקה הרפואית. ומה קיבלתי? טריקות דלת, השפלות, הצטופפות השורות להגנה על אותו רופא וחוסר התייחסות משווע למעשיו. אז מה עלי לעשות כעת? להשלים עם גזירת הגורל שהרופא הזה פשוט חזק מדי ומקושר מדי? לשתוק בשמי ובשם הנפגעות הנוספות?
אולי, לו היינו מקבלות מענה במקומות שאמורים לטפל באנשים שכאלה, אולי אז לא היינו נאלצות לפנות ל"כיכר הפייסבוק" ולמחוזות ה"שיימינג". עד אז, לא נותרה לנו ברירה אלא לצעוק היכן שקולי, קולנו, יישמע.
ובנימה אישית, אני מקווה שמישהו ישמע את זעקתי בקרוב, כי אני מרגישה על סף שיגעון.
וקצת על ההתייחסות המבישה של רמב"ם תוכלו ללמוד כאן:
https://www.facebook.com/yael.sygal.1/posts/10153767571262387:0
(הלינק לפוסט שלי בפייסבוק: https://www.facebook.com/yael.sygal.1/posts/10153766991062387)
***עריכה***:
13.12.15 התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
