עוד כמה שירים, כרגיל.
מדכאים ועצובים, כרגיל.
לא ממש מעניינים אף אחד, כרגיל (אבל עדיין חולמת על מישהוא שיבוא ויגלה ויעזור לי לא להשאיר את השירים והציורים במחבוא).
מספרים את נפשי, כרגיל.
כתובים מעמקי נשמתי, כרגיל.
מספרים זכרונות ופחדים, כרגיל.
הרבה כרגיל אבל אני אוהבת את ה"כרגיל" הזה כי הוא שלי. לא מפחדת יותר לתת לו מקום גם אם זה בבלוג נחבא אי שם שמעטים קוראים. זו הדרך שלי לחשוב עם עצמי, להתלבט עם עצמי, להוציא מתוכי את הכאב ולתת לו מקום ועוד הרבה דברים אחרים. ובכל מקרה, עדיף לכתוב את נפשך בשיר (ולא משנה איכותו) אם זה עוזר להוציא ולא להדחיק, כי הדחקה, כבר סיפרתי, היא גרועה מכל. אז הנה עוד כמה שירים, כרגיל.
על אדן חלון
תרחיש ראשון:
עומדת על אדן חלון בקומה התשיעית
קופצת והופכת למלאך מעופף בנימה חרישית.
לא לכל אדם ישנה גאולה,
לוחשת בשקט באלפית השניה שנותרה
בין הקפיצה ולרגע שבו נהפכה למלאך מעופף,
ואולי לא מלאך מעופף
אלא רק נשמה חלולה בגוף שחולף.
תרחיש שני:
עומדת על אדן חלון בקומה התשיעית
רוצה לחזור מאיבוד
למלא את הגוף החלול בנשמה של חיים
לא להיות אחת מאותם מבוגרים אבודים
שבשנייה ויתרו על שלמות החיים.
מושיטה את היד בקריאה לעזרה
יורדת למטה, מתקשה לעמוד על הרצפה,
שדים חגים מסביב אבל בשארית הכוחות מנסה לעמוד מולם איתנה
חוזרת אלייך, נלחמת, נחשפת, חותרת לעוד פיסת הבנה.
האם זה יצליח
אין מי שידע.
תרחיש שלישי (והמפחיד מכולם):
עומדת על אדן חלון בקומה התשיעית
מסתכלת למטה, נחרדת מהצעד הבא.
יורדת למטה, ניצבת איתן על רצפה
וגופה רועד מהאומץ שברגע אבד,
אם מישהוא היה יודע כמה עכשיו זה לבד.
החיים נמשכים, כך קבע הגורל,
ובנפשה נפער לו חלל
ולמרות אינסוף נסיונות של אובדן
תשלים לבסוף עם גורלה, לחיות כאן,
לחיות מבחוץ ולמות בפנים
היא אדם אבוד שאין לו חיים.
עוצמת עיניים
מדמיינת עצמה
עומדת על אדן חלון בקומה התשיעית,
חולפים בראשה שלושה תרחישים,
מפתים את מוחה בקולות מלחשים.
תוהה מה כוחה יאפשר
או שמא זו בחירתו של הגורל
והיכן תהיה ברגע הבא.
פוקחת עיניים
חוזרת אל המציאות
ויודעת ששוב בקרוב ברגע גדול של יאוש
תעלה על אדן חלון בקומה התשיעית
תתהה איזו מציאות עדיפה
והיכן תהיה ברגע הבא.
זכרון בריחה
נערה צעירה
ילדה בנפשה
מרגישה בתוכה שהכל מבולבל ונשבר
בורחת.
לא לוקחת תיק עם בגדים, לא לוקחת דבר
רק את עצמה ואת מה שנשבר.
הולכת, משוטטת בין הרחובות השקטים
כשבורחים בסערה, הרחובות לפתע עומדים דוממים.
נשבעת שלא לחזור לעולם
לפחות עד שירגישו בחסרונה ויבינו שהיא אדם חי וקיים.
ובעודה פוסעת לבד בעולם
כל איש שעובר נראה כאויב המושלם
וכל צחוק מתגלגל שנשמע לו פתאום מרחוק
מקפיא את נפשה, מזכיר עד כמה העצב עמוק.
וחולפות להן כמה שעות של בריחה
הדמעות כבר הוגרו על מדרכה ועוד מדרכה
והנה קרבה חשכה
וניתנה הבטחה לעולם לא לחזור, לחכות עד שיחפשו אחריה
אבל לאיטו האומץ נספג
הן ברור כי העולם ממשיך בשלו בלעדיה.
ובשקט בשקט
עושה את דרכה חזרה
מקוה שלפחות הורגש חסרונה
מתפללת שיראו קיומה
אולי עם קצת מזל, ידרשו בשלומה.
ובראש מושפל פותחת חרישית את הדלת
עומדת בכניסה אל הבית, בוחנת, סביב מסתכלת
נחרדת לגלות כי הכל המשיך כרגיל
ואמא הלכה לישון והרי אותה אסור להעיר.
אני רוצה
אני רוצה שיהיה טוב
אבל לא מאמינה שיהיה לרע הזה סוף
כי איך אפשר שהרע ייגמר
כשהגוף לא עובד ואמא לא יודעת איך לאהוב
אני רוצה כבר לגדול
לא להיות ילדה קטנה ותלויה בהורים
אך איך אפשר לגדול
אם אף פעם לא הספקתי להיות קטנה
כי לא היתה ברירה אלא להיות גדולה
(כן, כן, אני יודעת שזו סתירה,
ברוכים הבאים לעולם בכי רע)
אני רוצה להיות רצויה
חולמת עדיין על חיבוק אינסופי של מגע
ועל אמא אוהבת שתופיע פתאום
תחבק תלטף ותיגע.
אך דרך חיי יודעת את האמת
לא נולדתי לזכות באהבה כמו של אם
לא אם אמיתית ולא אם תחליפית
אבל אני כאן לבד, אמיתית.
אני רוצה למות
לשים סוף לכאב
אך איך אוכל ללכת
ןלהשאיר כאן ילד בודד
שיחכה גם הוא כל חייו לאם אמיתית
ויהיה כמוני, ילד אובד.
רק רוצה שייגמר כאן ועכשיו
אבל גם מודעת לאמת:
אין פתרון למצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
