מחשבות שבלב

תהו ובוהו וחושך על פני תהום

אך השמש זורחת בבוקרו של כל יום

והפרחים מכסים מרבדים מרבדים

אחרי עונת הגשמים

תהו ובוהו וחושך על פני תהום

ואני כמעט ונעלמתי

אבדתי באמצע שום מקום

וגם באמצע תהו ובוהו

ברא לו אלוהים את העולם

האם באמת היה זה אלוהים?

ואולי היה זה האדם...

המסע אל הנפש

הוא דרך נחילי דם ניגר

דם הזורם מידיי ורגליי, שוטף הכל כנהר.

בהתקף של זעם בלתי נשלט,

מופנה לעצמי,

אינני מוצאת שום מפלט

פרט להרוס את גופי.

שוב בורחת אל סכין או פצירה,

שורטת, חופרת בעור

עוד דם, עוד דקירה.

פגיעה עצמית היא שם המשחק

כך היה אצלי עד לפני זמן לא רב

אך במאמץ עליוני הפכתי את אותה הפגיעה לנחל אכזב.

אין יותר דם ניגר משריטות ודקירות,

אך הכאב לא נגוז ודרושות חלופות אחרות.

תרה אחר כוכב בשמיים שיהווה עבורי חלופה,

אמרתי: די לפגיעה העצמית

הרי את עצמך הינך מתקיפה.

הכוכב (או שניים, שלושה או יותר) טרם נמצא

אך חייבת להאמין כי קיים המוצא.

המסע אל הנפש עובר בגופי, בעורקיי.

האם סופו יגיע?

זאת לעולם לא אדע.