בלוג אתגרי כתיבה

שוקולד ולישון- הסיפור שלך עוסק באירועים שעברו על עדן, נערה בת 15 שחלתה בבולימיה. אפשר להבין שרצית להעביר בו מסר, כמו שכתבת בסוף. אני חייבת להודות שלרגע קצת נבהלתי, במחשבה שאולי ביססת את הסיפור עלייך, כי פירטת המון מידע. שמחתי לגלות בסוף שהמצאת את הסיפור :) העלילה מעניינת. יש בה הרבה תוכן וזה מעולה. הבעיה היא שכתבת את כל התרחשות האירועים מאוד-מאוד-מאוד מהר. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו הכל קרה בשניות, בלי שום הפסקה בין האירועים, כי בקושי היו נקודות של סיום משפט. לרוב סיימת את המשפטים בפסיקים, דבר שאת צריכה לתקן ואולי להתאמן בעניין פיסוק נכון, כלומר, להבדיל בין תפקיד הפסיק לתפקיד הנקודה. אני חושבת שזה יכול להועיל לך המון ולשפר את הכתיבה שלך. למשל: "תחילה ניסיתי להקיא ולא הצלחתי, דחפתי את האצבע וזה לא עבד,בפעם השלישית כבר הצלחתי וכל השקשוקה מארוחת הערב יצאה בצורה מגעילה,ענת סתמה את האף..." המשפט הזה צריך להיכתב כך: "תחילה ניסיתי להקיא ולא הצלחתי. דחפתי את האצבע וזה לא עבד. בפעם השלישית כבר הצלחתי וכל השקשוקה מארוחת הערב יצאה בצורה מגעילה. ענת סתמה את האף..." השימוש בפסיקים הוא במקרה של משפטים עם מילות הקישור, כמו "ש...", "למרות זאת", "אבל" וכו', או במשפט שבו את נותנת פירוט על משהו מסוים- למשל, בהתחלת הסיפור, כשפירטת את התכונות של ענת. נקודה צריכה להגיע בסוף המשפט, כדי לסיים אותו, וכאילו לומר לקורא "אתה יכול לנשום עכשיו קצת." ברגע שאת לא שמה נקודות בסופי המשפטים, כמו שכתבתי קודם, יש תחושה שהכל קורה ממש מהר. לגבי אותו משפט וגם באופן כללי- כדאי לך לגוון במילות הקישור שבהן את משתמשת, כי במשפט הזה למשל, השתמשת רק במילת הקישור "ו..." (ו' החיבור), למרות שלא בכל המקומות היא באמת התאימה. למשל, שימוש במילה "אבל" יכול להתאים כאן: "דחפתי את האצבע, אבל זה לא עבד." קצת היה חסר לי עניין התסמינים, שבקושי כתבת עליו. כתבת שהיא "נראית כמו מקל" ושהיא התעלפה, אבל לדעתי, התייחסות לעוד תסמינים הייתה מאוד מוסיפה. יש לך גם כמה שגיאות הקלדה, אז כדאי שתעברי על הסיפור שוב ותתקני. בנוסף, כשכותבים דיאלוג בין שני אנשים ויותר, צריך לעבור שורה בכל פעם שהדיבור עובר מדמות אחת לאחרת. למשל: '...אמרתי לה "תגידי יש לך דרך להרזיה מהירה?" היא אמרה בשחצנות את בטוחה שאת מסוגלת? עניתי לה בחוסר ביטחון.."כן."' הדיאלוג הזה, שבין עדן לענת, צריך להיות מסודר כך:
"תגידי, יש לך דרך להרזיה מהירה?" שאלתי אותה.
"את בטוחה שאת מסוגלת?" היא שאלה אותי בשחצנות.
"כן." עניתי לה בחוסר ביטחון.
לא הבנתי למה כתבת בסוף "באהבה עדן". אם הכוונה שלך היא שזה מכתב, אז בתחילת הסיפור תכתבי את שם הנמען (מקבל המכתב), למשל, "למיכל היקרה,". בסיפור גם לא כותבים סמיילים למיניהם. במקום סמיילי את יכולה לכתוב את ההרגשה שהסמיילי אמור להביע, לדוגמה: "באהבה, עדן. בחורה שמחה, ששלמה עם הגוף שלה." 

נועם- הסיפור כתוב ברמת כתיבה טובה, חוץ מהעניין של חוסר במילות קישור- במשפטים עם פסיקים, למשל: "חיכיתי שעות בחדר הנעול, האחות לא הגיעה." שצריך להיות כתוב כך: "חיכיתי שעות בחדר הנעול, אבל האחות לא הגיעה." יש עוד כמה משפטים כאלה, שצריך להוסיף להם מילות קישור בהתאם להקשרם. בנוסף, שימי לב לכמה שגיאות הקלדה שצריך לתקן. אני חושבת שאת באמת כותבת ברמה יחסית גבוהה, ובסיפור התייחסת לכל חלקי האתגר. למרות זאת, משהו בתוכן היה לי חסר. אולי זה קשור לעובדה שלא כל-כך הבנתי מה הפואנטה של הסיפור. איזה מסר ניסית להעביר? נדמה שמצד אחד, מחלת הנשיקה, שעליה כתבת, היא הנושא המרכזי. מצד שני, את מסיימת את הסיפור עם מחשבותיו של מקס, על כך שלואיז היא בת הזוג הכי טובה בעולם. אם המחלה היא הנושא המרכזי, אז איך זה קשור למחשבה שמסיימת את הסיפור? אם לואיז היא הנושא המרכזי, אז אני חושבת שקודם כל לא התרכזת בה מספיק בתור הנושא המרכזי של הסיפור, וגם איך המחלה קשורה ל"סיפור האהבה" הזה? יכול להיות שלא הבנתי נכון את הכוונה שלך בסיפור... אם כן הבנתי נכון, אז אני חושבת שפשוט הכנסת שני נושאים לסיפור אחד (לואיז והמחלה), אבל לא הצלחת לשלב ביניהם נכון, כדי שאפשר יהיה להבין למה הם קשורים אחד לשני. שני דברים נוספים- קודם כל, כשאת כותבת דיאלוג בין שתי דמויות ויותר, את צריכה לעבור שורה בכל פעם שהדיבור עובר מאחת לשנייה, כלומר, המשפט הזה: "מקס? אתה בסדר?" ניערה אותי לואיז ממחשבותיי. "כן" אמרתי. -"אז איך אתה יכול לדבר?" שאלה לואיז."- צריך להיות מסודר כך:
"מקס, אתה בסדר?" ניערה אותי לואיז ממחשבותיי.
"כן." אמרתי.
"אז איך אתה יכול לדבר?" היא שאלה.
דבר שני- את צריכה לסיים משפט עם שלוש נקודות או עם אחת. לא עם שתיים.  

לאמפי- הסיפור שלך ריגש אותי מאוד. אני מודה שבהתחלה הייתי קצת חסרת מילים :) אני חושבת שיש לך רמת כתיבה מאוד גבוהה. קראתי את מה שהיה כתוב בקישור שהוספת בסוף הפוסט, ויכולתי לראות שבאמת התייחסת לתסמינים של הסכיזופרניה בצורה רצינית. התייחסת לצורה שבה הסביבה רואה את הדמות המספרת, והצלחתי ממש לראות את זה, ואת כל הסיפור בדמיון שלי.
אין הרבה מה לתקן או לחדש לך, אז אני קצת אתקטנן על הדברים המעטים שכן יש להגיד. היו כמה מקומות שבהם סיימת משפט עם שלוש נקודות, ולי זה נראה קצת מוזר, כי בעיניי היית צריכה לסיים אותם עם נקודה אחת, כמו במשפט הזה: "...אבל זה לא מפריע לי, ממש לא... להפך, זה נותן לי יותר שקט לדבר..." שלוש נקודות בעצם מסמלות היסוס/הרהור, וכאן נראה כאילו היא קובעת עובדה- שזה לא מפריע לה. משהו נוסף- במשפט הזה: "...ובפעמים שהן לא אני מרביצה להן חזק..." את צריכה לשים פסיק אחרי המילה "לא". משהו קטן שלא הבנתי- כתבת שהיא מרביצה לסופי ולולה כשהן לא מקשיבות לה, עד שהיא נהיית צרודה. לא ממש הבנתי איך העובדה שהיא מרביצה להן, קשורה לצרידותה.  

אילנה- קודם כל, אני חייבת לומר שאני חולקת על מה שכתבת בהתחלת הפוסט, לפני הסיפור- בעיניי הכותרת דווקא מאוד מתאימה לסיפור :)
שנית, הסיפור עניין אותי באמת. כתבת בצורה מקורית, וממש אהבתי את זה שכתבת את המכתב בגוף שני. זה עשה, לפי דעתי, את כל המיוחדות של הסיפור לעומת סיפורים אחרים. למרות זאת, לא כתבת באופן רצוף בגוף שני, אלא כמה משפטים ב"אתה..." וכמה משפטים ב"אני..." ולדעתי, זאת הייתה טעות. היית צריכה לכתוב הכל בגוף שני, גם כי זה הרבה יותר מיוחד, ונותן לקורא תחושה של הזדהות, כאילו את מדברת אליו. חוץ מזה, אם את כותבת מכתב למישהו, את צריכה לדבוק בדיבור אליו, באופן כללי, וליצור אחידות לכל אורך הקטע. כן היה בסדר כשהתחלת את המכתב בגוף ראשון, בשביל להסביר את העובדה שהוא כותב לעצמו מכתב, אבל מרגע שהתחלת לכתוב בגוף שני- תמשיכי עם זה עד הסוף.
מהקטע הזה: "איפשהו תמיד ידעת שלעולם לא תתאהב..." עד ל"ולכן אתה אוהב את אמא שלך." לא הבנתי מה ניסית להגיד... לא הבנתי אם דיברת על האלצהיימר או על האהבה. בנוסף, כתבת בקשר לעניין הגנטי- עם אבא שלו- שזה בהחלט אפשרי, ואח"כ כתבת את זה: "המחקרים הרפואיים מראים גם ששכיחות ועוצמת המחלה פוחתות ביחס ישר להשכלה, אבל זה גם לא יכול להיות מזה, כי כמו שהזכרתי קודם, יש לך דוקטורט ברפואה."- זה לא הגיוני שהדבר הראשון הוא "בהחלט אפשרי", והדבר השני הוא "גם זה לא יכול להיות"- "גם", זאת אומרת הוספה על הדבר הקודם, אבל הדבר הקודם הוא ההפך...

נטע- אני חייבת קודם כל לשאול שאלה- מה זה "ריאות מוזנחות"?
הסיפור כתוב בצורה מעניינת. יש לך כתיבה ברמה גבוהה. אולי לעיתים בשפה גבוהה מדי. לא חסרים תיאורים, אבל לפעמים הם לא לגמרי מובנים, והיה לי קשה להבין מה בדיוק ניסית לתאר, או מה התיאור הזה אמור להביע. לא בדיוק הבנתי את העלילה, ואיפה הם נמצאים... (למרות שבכל אופן, כמה שחלק מהדברים לא היו לי כ"כ מובנים, הם בהחלט הוסיפו לאווירה תחושה של מסתורין.) למשל, המשפט הזה: "ובעת שהיא פותחת את כל חלונות חדרה לאוורר את כעסי אל ההיסטוריה, אור שקיעה אביבי התיז עצמו בהפתעה אל תוך החדר, יצק עצמו במגוון מרקמים, על הרהיטים החנוקים." זה קצת מזכיר לי את הכתיבה של ש"י עגנון- מצד אחד, מחמאה, כי זו ספרות ברמה מאוד גבוהה, ולכן, מאוד מפורסמת ומכובדת, אבל מצד שני, זה גם מאוד מסובך, קשה להבנה לפעמים... יכול להיות שזה סגנון הכתיבה שלך, וזה בסדר לגמרי. לכל אחד יש את הסגנון שהוא אוהב, ואין לי טענות אלייך, שככה את אוהבת לכתוב. העצה שלי היא שתבהירי לעצמך מראש מי קהל היעד של הסיפור שלך- אם את רוצה לכתוב בשפה גבוהה מאוד, קחי בחשבון שרוב בני הנוער של ימינו, למשל, לא תמיד ימצאו בזה עניין. מצד שני, יש לך כתיבה מעולה, אז אם את כן מכוונת לבני נוער, תאזני את הרמה קצת לכיוונם, אבל אל תלכי לקיצוניות השנייה, לכיוון הסלנג.
הסברת לפני הסיפור על המחלה. הרעיון של האתגר הוא להעביר לקורא את הרעיון המרכזי במהלך קריאת הסיפור, ולכן לפי דעתי, ההסבר מיותר. במקומו, נסי להעביר את ההסבר במהלך העלילה, כי הסיפור הוא הדבר המרכזי, לא המבוא.
אם היית שולחת את הסיפור בלבד, ללא ההסבר, לא הייתי מבינה על איזו מחלה מדובר, ולמה היא גורמת. סיפור לא צריך "הוראות הפעלה". הוא צריך להעביר בעצמו את המסר שהכותב ניסה להעביר.
גם הייתה חסרה לי הסיבה שבגללה האישה חלתה ב"הפרעת דחק פוסט טראומתית". אמרת שזו מחלה פסיכולוגית, אז מה קרה לה במהלך החיים, שגרם לה לחלות בזה? אחת האפשרויות שיש לך כדי להסביר על המחלה, ותוך כדי כך, לא להרוס את העובדה שהדמויות לא יודעות מהי המחלה, היא להוסיף מספר מבחוץ, אובייקטיבי, שייתן רמזים תוך כדי העלילה וכך יעזור לקורא להבין אותה.  

מבין הסיפורים שאני ביקרתי (Someone), אני חייבת לציין את הסיפור של לאמפי ואת הסיפור של אילנה- ששניהם מאוד טובים ומאוד מומלצים, אבל הסיפור המנצח הוא...  

צוֹהַר/א'

אני חושבת שאת עיניו של הרופא ההוא, מלאות בטבעות בצבע נחושת חיוור, לעולם לא אשכח כשהוא לחש לי "מחלת וילסון. יש לך מחלת וילסון." אני זוכרת שירדתי במדרגות בית החולים,  מתיישבת בחוץ, מחוץ לבניין הארור הזה, בוהה בשום דבר, חנוקה בפיג'מה מסריחה.
אני זוכרת שבהיתי בכל עוברי האורח שבהו בי בחזרה. הם היו ככה, רגילים, עורם היה חיוור, לבן משהו, בעיניהם לא היה קמצוץ אחד של חום נחושת. הם הסתכלו עלי, עיני היו מלאות דמעות, שיערי היה מבולגן ואילו הם המשיכו הלאה בחייהם הרגילים והנורמאלים, ורק אני נשארתי שם, בוהה בצוהר לחיים שנלקחו ממני.
נחושת. זה המרכיב הארור. כבר כמה חודשים שאני משתזפת בהדרגה למרות שלא הלכתי לים בכלל, רק לבית הספר בעונת החורף עם שרוולים ארוכים. ובכל זאת, עורי הכהה יותר ויותר. גם לא היו סימני שיזוף, כמו שאמור להיות בדרך כלל. נהפכתי לחומה יותר, בצבע אחיד, בצבע נחושת שכזה, בדיוק כמו חוטי חשמל. אני זוכרת שחשדתי שמשהו לא בסדר כשראיתי שגם צבע עיני השתנה. אחר כך התחלתי להקיא בלי שליטה, וכשהגענו לבית החולים, אמרו לי "כשל בכבד." נפלא. פשוט נפלא.
טבעת קייזר-פליישר הגיעה קצת אחר כך, כאשר היה ניתן להבחין בבירור בטבעת בצבע נחושת ארורה מצטברת על הדפנות החיצוניות של הקשתית. אז כבר היו הרופאים בטוחים. כולם נראו לי מרושעים אז, עם החלוקים המסריחים שלהם, נוגעים בי בכל מקום, עוטפים בי את המוות. השיזוף המשיך להכהות אותי. נהפכתי לכושית מזוינת.
הם תקעו לי דיאטה להקטנת צריכת הנחושת מהמזון והגדלת צריכת האבץ. "זה ירפא אותך," הם אמרו. "את תהיי בריאה שוב. תזכי בחייך בחזרה." חיי חסרי התועלת, אני זוכרת שחשבתי לעצמי במרירות, אבל בכל זאת אכלתי את החסה בחריקת שיניים. לא הייתה לי ברירה. הנחושת הייתה האויב הכי גדול שלי.
השיזוף דהה במקצת וזכיתי לראות על עורי את גוון הפנינה שאפיין אותו לפני שחליתי. אבל הרופאים טעו. כן, במה הם לא טועים? בעיית השרירים שלי הגיעה לשיאה לאחר שבועיים. לא יכולתי להרים מזלג, בוודאי שלא ללכת. הם תקעו לי אלקטרודות במוח והתחילו לשחק לי עם הגוף. אני זוכרת שהתעלפתי לפני שפגעתי ברצפה ואילו הם צרחו ומהרו להגיע אלי, לתפוס אותי לפני שהראש שלי יקפץ על הבלטות כמו כדור פינג-פונג. "היא התעלפה!" "היא לא נושמת," "חייבים לצנרר!"
אני זוכרת אותם בערפול דוחפים לי צינור פלסטיק ומזרימים אוויר באופן מלאכותי לריאות שלי. הם הובילו אותי במהירות שיא לאחד החדרים ושם התברר כי הדופק שלי התייצב. אחד הרופאים נעמד מעלי והמשיך במלאכת הצנרור, נושף בהקלה.
"כמעט איבדנו אותך," הוא מלמל. "משהו משחק לך עם הגוף. לא רק וילסון."
מעניין אם הם יצליחו לגלות מה זה לפני שאמות.

התעוררתי והאור הלבן שבקע מהמנורה שהייתה באמצע החדר גרם לי להתפתל ולצווח. "תכבו את האור המזוין!" ניסיתי לצרוח מבעד למכשיר ההנשמה, והרופאים שהיו באותו הרגע בחדר ניגשו אלי בבת אחת.
"תפתחי את העיניים," הם ביקשו ממני.
האור. זה כל מה שהפריע לי. הרגשתי שהעפעפיים שלי נשרפות. הרמתי את ידי בבת אחת והנחתי אותן על העיניים.
ידיי. הן היו נוקשות. בקושי הצלחתי להזיז את מפרקי, אבל הנחישות נצחה את הנחושת שהתקשתה על השרירים. לא טוב. האור חדר מבעד לאצבעות. תלשתי את מכשיר ההנשמה וניסיתי לדבר. "האור-אור-ר-ר-ר 'פריע 'בו 'תו!"
אחר כך נחנקתי מחוסר אוויר. רופא אחד טס אל מתג האור ולחץ עליו. האור נכבה. צנחתי את החושך המבורך שהיה טמון גם בכיבוי התודעה וגם בכיבוי האור החיצוני.
אז איבדתי את עצמי, ידי הרפו מבעד לקשיחות המתכתית. החיידק הגיע למוח, התחיל לשחק לי עם העצבים, לשנות את נתיבי החשמל. התעוררתי שנית. התחלתי להשתולל. הבחנתי בטשטוש ביד אנושית מעלי. לקחתי אותה באצבעותיי ונשכתי אותה בחזקה. הרופא מוכה-ההלם צווח. הרופאים האחרים ניסו להגיע אל הרופא שנשכתי, לצעוק עזרה במכשיר הקשר אבל אני לא נתתי לאף אחד מהם להתקרב אלי. "היא צריכה אלחוש," רופא אחר אמר בשקט. אני חושבת ששמעתי אותו אומר את זה... "שימו לב לצורת הנשיכה הדהויה שיש על ידה. עדיף לשים לזה סוף, עכשיו. החיידק הגיע למוח. היא תמות בממלא עוד כשניים עשר שעות."
"מורפיום..."
ואז הפסקתי לשמוע. שריריי התקשו מעבר לקשיחותם הרגילה. לא יכולתי לנשום. מוחי התערבל באינסוף הזיות, ואז עצמתי את עיני. כל זה לקח פחות משנייה.

אני זוכרת את עיניו של הרופא ההוא, מלאות בטבעות בצבע נחושת חיוור, לוחש לי "מחלת וילסון. יש לך מחלת וילסון." חבל שהוא לא ידע שגם אהבתי כלבים...

היי, בונזו, תפוס! צעקתי לו כאשר זרקתי את הסמרטוט... הוא רץ להביא לי אותו בחזרה... כלב טוב... ניסיתי לתלוש את הסמרטוט מפיו, הוא נשך אותי קלושות ואני נפלתי עליו בצחוק... התחלתי ללטף אותו... לא חִיסַנוּ אותו מעולם.... הסמרטוט נח על הרצפה לידינו, מתבונן בנו כדרכם של חפצים...

נסחפתי אל עמק השינה והחלומות הנצחיים. המוח שלח את ניצוץ החשמל האחרון שלו בעת ייאושו לעבר שום מקום, מנסה להחיות שוב את הרקמות אשר כבו כבר מזמן. כמה שאנחנו פגיעים...
לא הייתי נורמאלית אף פעם... הצוהר לחיים האמיתיים הוא המוות והצוהר לחיים אשר חשבתי שנלקחו ממני לא התקיים בשום מרחב זמן כלשהו ביקום הידוע; נחושת; וזהו, זה היה המרכיב הארור.

"החיים זה לא הכל" זו הכותרת לסיפור שלכם, שאנחנו בחרנו. עכשיו עליכם לכתוב רק את הסיפור עצמו, ושיהיה קשר לכותרת.

ככל שתהיו יותר מקוריים, כך ייגדלו סיכוייכם לזכות הפעם. (זה שכתוב שם 'חיים' לא אומר שחייבים לרצוח את הדמות בסוף, למרות שזה גם נחמד)

טיפ: תכתבו בהקשר למשימה, שלא תצטרכו להסביר לנו בסוף את ההקשר, אלא שנבין.   

תאריך הגשה אחרון: 3/11

הרשמה בתגובות:

שם-

דרך הגשה- מייל/בלוג

נא לא לשכוח להודיע כשאתם מגישים דרך הבלוג בתגובות עם קישור ישיר לקטע! 

1.

2.

3.

אל תשכחו לשים את השלט שלנו (רצוי מקושר) אם אתם מתאתגרים!

• ביקורות ע"י לאורנה •

אהבה אסורה

הסיפור שלך מאוד מבלבל אותי, אבל יכול להיות שזה רק אני לפי התגובות שאת מקבלת. ממש לא הבנתי מה קורה שם כי הכל הולך כל כך מהר! יש דמויות חדשות כל פעם וממש אין לי מושג איך ולמה. יש כמה פרקים שיש בהם קפיצה לא מובנת שרק מערפלת את ההבנה שלי יותר, ההתחלה של הסיפור שונה ברמת הכתיבה מההמשך ושמתי לב לדיי הרבה שגיאות כתיב ופיסוק לכל אורך הסיפור. אין לי מושג מי אלו ג'ייק, ג'יימס, ויויאן, ליסה ואיימי. הדמויות שלך לא ממש מאופינות בצורה ברורה וצורת הכתיבה רק הופכת את זה למסורבל עוד יותר. באופן כללי, לא הבנתי כללום.

הדמות של האנה מאוד לא מציאותית לדעתי: לא ברור במי היא מאוהבת, מתי היא שיכורה ומה היחס שלה כלפי אביה. אני שמה לב שאני חוזרת על עצמי, אבל כשאני חושבת על הסיפור אני חושבת רק על "הצילו, לא הבנתי כלום!". לא נעים לי להגיד, אבל הייתי צריכה להכריח את עצמי להמשיך לקרוא מרוב שהכל מעורבב ומסורבל. מצטערת, זו הביקורת העיקרית שלי כי אני לא יכולה להיכנס הרבה לקטנות (הרי לא הבנתי כלום XD)

מתוך המחברת האדומה

הסיפור שלך ממש מגניב! אהבתי את הרעיון ואת רוב הביצוע. ההתחלה מאוד רגילה ומאוד מזכירה לי את הספר "לנצח", אבל ההמשך... בעצם גם הוא קצת מזכיר את הספר XD

אהבתי את ההתפתחות שעם הפרקים, למרות שבקטע שבו היא נהיית חברה של אנתוני הכל הולך קצת מהר, כאילו ממש לא יכולת לחכות והעברת את זה קדימה. באופן כללי, רוב הפרקים עמוסים עם מעט מלל ולא המון תיאורים. זה בסדר לכתוב פרקים ארוכים! בכ"מ, יש בינתיים 11 פרקים, וקצת הפריע לי שאין סיבה ממש ברורה לזה שאנתוני רוצה(צריך) להרוג את אמה. גם הפריע לי שבהתחלה אין התפתחויות גדולות במיוחד, אלא רק לקראת הסוף. 

הדמויות עצמן לא מספיק מבוססות לטעמי, ויוצא שהן דיי סותרות את עצמן מידי פעם: אנתוני שהיה אימו כזה ופתאום הוא רומנטי וחבר ממש טוב וכאלה, אמה שלא ממש מתנהגת כמו שהייתי מצפה מנערה ענייה להתנהג (כאילו, היא משלימה עם העובדות בלי טיפת רחמים עצמיים ולא מוכנה לקבל אפילו פרוטה מהחברים שלה, למרות ההצעות שחוזרות על עצמן. הייתי מצפה ממישהי ענייה כזו שמחשבות על כמה שהיא מסכנה או האם כן להסכים לכסף של החברים שלה יופיעו בראש שלה מידי פעם, בהבזקים כאלו, אם את מבינה למה אני מתכוונת)

עכשיו כשאני חושבת על זה, הספר מאווווד מזכיר את "לנצח", אבל נסלח לך הפעם :)

בהצלחה בהמשך הכתיבה! 

*ביקורות נוספות מתעדכנות בעריכה*