דברים שלא אגלה

טוב אז לפני הפרק אני רוצה לומר לכם תודה על כל התגובות המדהימות!

זה באמת עושה טוב על הלב (:

אני רוצה להמליץ על בלוג של איזבלה.

יש לה בלוג סיפורים ממש יפה, עם סיפור פנטזיה סוחף ומותח!

אני ממש ממליצה להיכנס, הבלוג שלה דיי חדש, היא בפרק 4 כרגע אבל שווה לכם!

ממלכת הארגמן - סיפור בהמשכים

אני רוצה גם לומר תודה ענקית ליעלוש המדהימה שלי על העיצוב המווושלם שהיא עשתה לי.

חוץ מהעובדה שהיא מעצבת מוכשרת, יש לה בלוג סיפורים מדהים! ואני מכורה אליו קשות!!

ואני ממש ממליצה לכם להכנס לקרוא, לא תצטערו (;

בקרוב היא גם מעלה סיפור חדש על נושא מקורי וממש יפה!

קיצר, כנסו כבר! XD

כשאי אפשר לראות אותו - סיפור בהמשכים

טוב אז...ניגש לפרק?

בפרק הקודם...

...וירדתי למטבח לקחת מים. מזווית העין ראיתי צל כהה של בן אדם עומד בחלון. נפלטה לי צווחה קטנה אבל עצרתי את עצמי בזמן. הסתכלי שוב על החלון אבל הצל נעלם. התחלתי להרגיש כאילו מישהו עוקב אחריי, והזיכרון של הנער בפארק חזר אלי, אבל לא קישרתי בינו לבין הצל בחלון. עברה בי צמרמורת. נלחצתי והייתי בטוחה שאני הוזה. "אנדי, את חייבת לישון, את מתחילה להזות מרוב עייפות!" אמרתי לעצמי. שתיתי את כוס המים ועליתי חזרה לחדר. נכנסתי למיטה, התכרבלתי בשמיכה ובסוף נרדמתי.

השבוע הראשון שלי בעיר הזאת עבר דיי בסדר, חוץ מהעובדה שכל הזמן הרגשתי כאילו עוקבים אחרי.

פרק 3

"אנדי!! קומי! יש לך בית ספר היום!", שמעתי את אמא שלי צועקת מהמסדרון. פקחתי עיניים, לקח לי כמה רגעים לקלוט שאני בבית החדש. הסתכלתי על השעון וראיתי השעה היא 6:30 בבוקר. החלטתי שהשעה מוקדמת מידי בשבילי, כיוונתי את השעון המעורר ל-7:00 וחזרתי לישון. ב-7:00 השעון צלצל, התמתחתי ובחוסר חשק קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים. החלטתי שאני רוצה להתקלח אז חזרתי לחדר, לקחתי מגבת נקייה, הכנתי לעצמי בגדים והלכתי חזרה למקלחת. חיכיתי עד שהמים יהיו חמים ונכנסתי. נתתי למים לשטוף אותי, חפפתי את השיער, שטפתי מעצמי את כל הסבון ויצאתי, המקלחת הרגיעה קצת את החששות שלי, אבל לא להרבה זמן. התלבשתי, לקחתי את התיק שלי וירדתי לאכול. הייתי לחוצה מאוד מבית הספר החדש, ברגע שהרחתי אוכל קבלתי בחילה והחלטתי לוותר על ארוחת הבוקר. חיכיתי לטומי שיסיים לאכול. הסתכלתי עליו כשהוא אכל, 'הוא ילד כל כך יפה', חשבתי לעצמי. הוא אכל קורנפלקס עם חלב, כל החלב נמרח לו מסביב לפה ונזל לו על הסנטר. אחר כך הוא החליט לשתות את החלב ונוצר לו שפם של חלב מעל השפה העליונה. זה הצחיק אותי. 'הוא עדיין כל כך קטן ותמים...'

אחרי שטומי סיים לאכול והחלפתי לו חולצה, נכנסו לאוטו. אמא התעקשה להסיע אותנו בטענות שזה היום הראשון והיא לא רצתה שנאחר. אמא עצרה ליד גן הילדים, ליוויתי את טומי פנימה, ראיתי שהוא מסתדר וחזרתי למכונית. אמא הורידה אותי ליד השער של התיכון, איחלה לי בהצלחה ונפרדה ממני בקריאות של "אל תדאגי, את תסתדרי ותאהבי את התיכון החדש! הכל יהיה בסדר!", לתדהמתי הרבה, זה לא הרגיע אותי במיוחד. נאנחתי, 'אם רק קייט הייתה פה איתי, היא הייתה יודעת איך לעודד אותי, היא טובה בזה'.

אחרי המון שכנועים עצמיים, נכנסתי דרך השער והלכתי לכיוון הבניין שכתוב עליו "מזכירות". ישבה שם מזכירה שמנמנה עם חיוך חם, ספק מנומנמת, ספק משועממת. ניגשתי אליה והיא נתנה לי את כל הדפים ואת המערכת שלי. אחרי שמילאתי כמה טפסים יצאתי לחפש את הכיתה שלי.

בזמן שחיפשתי את הכיתה בחנתי את הילדים. ראיתי לרגע נער עם שיער חום בהיר עד הכתפיים. הוא היה גבוה, רזה ושרירי. במילה אחת – יפה, והוא נעץ בי מבט. הוא היה ממש מוכר לי, הייתה לי תחושה שזאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו.

אמרתי לעצמי שזה בלתי אפשרי כי עברתי לפה רק לפני שבוע. חזרתי לחיפושים שלי ובסוף מצאתי את הכיתה. המחנכת הציגה אותי, מה שקיוויתי שלא יקרה. אני שונאת להיות בולטת מידי.

בסוף השיעור ניגשה אליי מישהי שנראתה מאוד נחמדה. היא הייתה בערך בגובה שלי, עם שיער חום כהה גלי עם מעט גוונים ועיניים ירוקות. "היי אנדי!", היא חייכה אליי. "קוראים לי אליס, בואי איתי, אני אעשה לך סיור בבית הספר ואראה לך איפה הקפיטריה". אספתי את הדברים שלי וגררתי את עצמי אחרי החברה החדשה שלי.

הגענו לקפיטריה ואליס התחילה להכיר לי את החברות שלה. זכרתי פרצופים אבל לא הצלחתי לזכור שמות.

"אנדי, תכירי את יולי, קלייר, אנה, ג'סי ואלכס. בנות, תכירו את אנדי, היא תלמידה חדשה!", אמרה אליס, וכל החברות שלה קיבלו את פניי בחיבוקים. היום עבר בלי אירועים מעניינים יותר מידי. אליס הייתה צמודה אליי כל היום ולא זזה ממני לרגע, אבל לא התלוננתי. היה נחמד להכיר מישהו.

השבוע המשיך פחות או יותר באותה המתכונת. אחרי יומיים זכרתי את השמות של כל החברות של אליס שנהיו גם חברות שלי. כולן היו נחמדות וחמודות, יצאנו ביחד והם הכירו לי את האזור, הראו לי את הקניונים ואת המקומות השווים. התחלתי להתרגל למקום החדש, היה לי טוב. עדיין התגעגעתי לחברים הישנים שלי, הקשר בינינו דיי התנתק בגלל המעבר שלי, כל כך הצטערתי על זה. יותר מהכל, התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי, קייט.  אני אוהבת אותה מאוד ואני ממש מתגעגעת אליה, היא חסרה לי יותר מכל דבר אחר. דיברתי איתה בטלפון כמה פעמים אבל עדיין, זה לא אותו הדבר. רצינו להיפגש אבל לא הסכמתי. מצד אחד אני מאוד מתגעגעת אליה ורוצה לראות אותה. מצד שני, אני מפחדת שהפגישה איתה תעצים את הגעגוע שלי לבית, גם ככה קשה לי. למה להקשות על עצמי עוד יותר?

לקראת תחילת השבוע השני כאן, החיים שלי עמדו להשתנות לגמרי. הכל התחיל בעוד יום רגיל ושגרתי חוץ מהעובדה  שלא הרגשתי טוב כל כך. הייתה לי בחילה וכאבה לי הבטן, אז החלטתי לחזור הביתה מוקדם יותר מבית הספר. אחרי שחזרתי הביתה הכל עמד להשתנות.

חזרה להווה:

"אפשר לדעת לאן נוסעים?" שאלתי בקול חשדני. צ'ייס לא מיהר לענות לי. לא ידעתי לאן נוסעים וגם לא הכרתי את הדרך. אני לא זוכרת הרבה מהנסיעה. צ'ייס נראה טרוד משהו כשהוא נהג. נסענו הרבה זמן ובשלב מסוים של הנסיעה נרדמתי, התשישות גברה עליי. הייתי כל כך עייפה עד שלא הדאיגה אותי העובדה שאין לי שמץ של מושג לאן אני נוסעת, למה לוקחים אותי לשם, מה קורה לי או למה כל זה קורה.

"אנדי, התעוררי!" מישהו ניער אותי בעדינות. פקחתי עיניים והשמש סנוורה אותי חזק. עצמתי אותן בחזרה.

"את שומעת אותי? אנדי?". זיהיתי שזה הקול של צ'ייס. הוא נשמע מבוהל ומוטרד מאוד.

פקחתי עיניים, הסתכלתי עליו, וצ'ייס פלט אנחת רווחה. ניסיתי להבין איפה אנחנו. ראיתי שאני במושב האחורי של המכונית, ושצ'ייס עצר את המכונית בצד הכביש.

הכביש היה מבודד לגמרי, לא ראיתי עוד מכוניות ומשני צידי הכביש ראיתי רק פרדסים. לרגע קפצה למוחי המחשבה שאולי כדאי לי לנסות לברוח, אפילו שדיי סמכתי על צ'ייס. לצאת מהמכונית, לרוץ לשדה ולמצוא מקום מחבוא. דיי מהר הבנתי שזה בלתי אפשרי, בקושי יש לי כוח לשבת, אפילו שבדרך כלל אני בכושר דיי טוב. לנסות לברוח ממנו, שרואים עליו שהוא מבקר קבוע בחדר הכושר, ניראה לי דיי מהר כמשהו בלתי אפשרי. אפשרות הבריחה ירדה מהפרק. מה עוד נשאר לי לעשות? לקוות לטוב ולסמוך על צ'ייס?

צ'ייס עזר לי להתיישב במכונית לאט לאט, ואז הוא אמר לי שהוא הולך להביא משהו מהבגאז'. הוא חזר ובידו בקבוק מים וכדורים. צ'ייס הושיט לי את בקבוק המים ואת הכדורים. שתיתי קצת מים, אבל את הכדורים השארתי ביד שלו. אחרי שצ'ייס ראה את סימן השאלה על פניי הוא ניסה לשכנע אותי. "תשמעי, אנדי, אני יודע שאת לא רוצה לבלוע סתם כדורים בלי לדעת למה. אני גם מבין שאת מאוד מבולבלת ולא מבינה מה קורה איתך, במה את חולה או איפה את. בכל מקרה, את חייבת לסמוך עליי, אני רוצה לעזור לך. אני מבטיח לך שברגע שאוכל, אסביר לך הכל. כרגע זה בלתי אפשרי, אין לנו זמן."

צ'ייס שקע במחשבות לכמה דקות ואז המשיך, "אנחנו חייבים למהר ולהגיע למקום כלשהו. המצב שלך לא מזהיר ואנחנו חייבים להמשיך בדרך. אני מבטיח לך, ברגע שנגיע הכל יהיה בסדר ואני אסביר לך כל מה שתרצי. יש לי רק בקשה אחת ממך, קחי את הכדורים האלה, זה ישפר את הרגשתך בינתיים. אני יודע שלא אוכל לגרום לך לסמוך עליי אחרי כל מה שקרה לך בימים האחרונים, אבל את חייבת לנסות".

הרמתי את מבטי אל פניו והסתכלתי לו בעיניים. ראיתי בעיניים הכחולות והעמוקות שלו הרבה כאב, צער וחרטה. ראיתי עליו שהוא צריך תמיכה. אחרי שראיתי את המבט שלו כשדיבר איתי, הציפה אותי תחושת ביטחון. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, אני רק מקווה שלא אתחרט על זה אחר כך.

הנחתי יד על הכתף של צ'ייס והוא חייך אלי את החיוך המתנצל שלו, כמו שחייך אליי כשעוד הייתי בבית. כשנזכרתי בבית עבר בי גל קור. 'מה עם ההורים שלי? מה עם טומי?! הם בטח מתים מדאגה!' חשבתי לעצמי.

"טוב", אמרתי לצ'ייס, "אני מסכימה לקחת אותם". לקחתי את הכדורים מהיד שלו ובלעתי אותם. "מה הם הולכים לעשות לי?", נזכרתי בשאלה הזאת קצת מאוחר מידי. "אממ...אחד מהם לכאבים, השני לחום והשלישי...אל תכעסי, השלישי הוא כדור שינה".

"כדור שינה?!", ניסיתי לצעוק עליו, אבל כל מה שיצא מהגרון שלי היה סתם לחישה צרודה ולא מובנת. "אל תכעסי אנדי, זה רק לטובתך, אני רואה איך את סובלת". היה באמת משהו במה שהוא אמר. למרות שהמצח שלי קדח מחום, אני עצמי רעדתי מקור. כל פעם שניסיתי לדבר הרגשתי כאילו הגרון שלי בוער ומתפורר לאלפי חתיכות, היו לי בחילות נוראיות, סחרחורות וגם היה לי קשה לנשום. זה הרגיש לי כאילו אני חולה בשפעת, רק שהרגשתי הרבה יותר רע מאשר מישהו שחולה בסתם שפעת.

"אני לא כועסת, אבל אני חושבת שישנתי מספיק בימים האחרונים", ניסיתי לומר לו, אבל שוב יצאה לי רק לחישה צרודה וחלושה. לא הספקתי להתווכח עם צ'ייס יותר מידי עד ששוב הרגשתי את אותה תחושת העייפות המוכרת עוטפת אותי ועוצמת לי את העיניים, ואז נרדמתי.

כשישנתי חלמתי הרבה חלומות מוזרים. לכמה רגעים הייתי בבית שלי, בבית הישן והאהוב שלי. כל החברים שלי היו שם איתי, קייט הייתה איתי וגם מייקי, מה לא הייתי נותנת כדי לחבק אותו עכשיו ולומר לו שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. הייתי מאושרת בחלום הזה.

פתאום מישהו נכנס לחדר שלי, צל גדול וגבוה של אדם. הוא נכנס לחדר וזיהיתי שזה ג'ק. התחלתי לצרוח בכל כוחי וניסיתי לברוח. רצתי הכי מהר שיכולתי, אבל לאן שלא הסתכלתי חיכה לי ג'ק. הוא תפס אותי והוציא מהכיס שלו מזרק ענק. צרחתי. הצרחה שלי הדהדה שוב ושוב באוזניי. ג'ק התחיל לצחוק וקירב אליי את המזרק ואז התעוררתי והתנשמתי בבהלה, הרגשתי זיעה קרה על המצח שלי.

שמחתי לגלות שזה היה רק חלום, סתם חלום ולא יותר מזה. 'ג'ק לא פה, הוא בחיים לא ימצא אותך, אל תדאגי' הרגעתי את עצמי. זה לא עזר מי יודע מה.

"את בסדר?", שאל אותי צ'ייס בקול מודאג. ראיתי שהוא שוב עצר את המכונית. "כן, אני בסדר. אני מרגישה קצת יותר טוב" עניתי לו בקול חלוש. "את בטוחה? את צרחת מתוך שינה וגם בכית. שמעתי אותך ממלמלת כל מיני דברים ומתנשמת. בגלל זה עצרתי את המכונית". "אל תדאג, זה סתם היה חלום רע", הרגעתי אותו. הוא הביא לי מים והמשיך בנסיעה. הסתכלתי החוצה דרך החלון וראיתי שבחוץ חשוך לגמרי.

"צ'ייס, כמה זמן ישנתי בגלל כדור השינה שלך?". הוא התחיל לצחוק. "ישנת יותר מיום, נתתי לך אותו אתמול אחר הצהריים. כבר התחלתי לדאוג שאת לא מתעוררת." נדהמתי מהזמן שישנתי בלי להתעורר. "תגיד, אתה ישנת בכל הזמן הזה? תראה איך אתה ניראה! כמה ימים אנחנו נוסעים כבר? למה זה כל כך רחוק?" יריתי עליו שאלות בקול הצרוד שלי. "לאט לאט אנדי! לא ישנתי יותר מידי, אנחנו נוסעים כבר בערך שלושה ימים ואנחנו נגיע בקרוב, זה לא רחוק".

"אתה חייב לישון! זה לא בסדר" עניתי לו בקול חלש. "תעצור את המכונית ותישן כמה שעות, אני אעיר אותך בבוקר". בהתחלה צ'ייס לא הסכים, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו. הוא החנה את המכונית בצד הכביש, הפך את מושב הנהג למיטה ונירדם אחרי חמש דקות בערך.

לא הערתי אותו, היה לי חבל להפריע לו לישון. הוא ניראה יותר עייף ממני ומותש לגמרי. חיכיתי שצ'ייס יתעורר. ניסיתי לצאת החוצה אבל הייתה חלשה מידי אז הסתפקתי בלפתוח חלון. לא הייתה לי תעסוקה מעניינת אז נרדמתי גם אני, הפעם השינה שלי הייתה רגועה. התעוררתי כששמעתי ציוץ ציפורים, ראיתי את השמש רק מתחילה לזרוח, זה היה מראה עוצר נשימה. הסתכלתי על השעון של המכונית וראיתי שהשעה היא 4:30 לפנות בוקר, עדיין ממש מוקדם. הסתכלתי על צ'ייס, הוא ישן כמו תינוק. הוא ניראה כל כך יפה כשהוא ישן. תווי פניו חלקים, רגועים, מושלמים, הייתי אומרת. לא היה כל זכר למתח ולעייפות שראיתי על פניו קודם. השיער שלו נפל לו על המצח וכיסה את אחת מעיניו. רציתי למתוח יד ולהסיט את שיערו אבל פחדתי להעיר אותו.

הסתכלתי דרך החלון אל השדה והמחשבות שלי נשאו אותי הרחק משם. פתאום הרגשתי יד נוגעת בי בכתף, קפצתי בבהלה אבל אז ראית שזה צ'ייס ונרגעתי. "בוקר טוב לך", חייכתי אליו. צ'ייס לקח בקבוק מים, שתה כמה לגימות ושטף את פניו. "צריך להמשיך בנסיעה, אנדי", אמר לי והתניע את המכונית. נסענו בערך חצי שעה כששמתי לב שהנוף מתחיל להשתנות.

התחלתי לראות בתים פה ושם, בניינים וחוות. אחרי כמה דקות הגענו לתחנת דלק. צ'ייס תדלק את המכונית ונכנס לחנות שהייתה בתחנה. הוא יצא עם שתי כוסות שתייה חמה ושני כריכים. הוא הביא לי כוס שתייה עם תה ולעצמו הוא קנה קפה שחור. "את רוצה כריך? קניתי לך", הריח של האוכל עשה לי בחילה אז סירבתי. שתיתי את התה שלי בלגימות קטנות ואיטיות.

צ'ייס סיים את הקפה, אכל את הכריך שלו וגם את שלי והמשכנו לנסוע. נסענו עוד בערך שעה עד שהגענו למקום שניראה כמו עיר. העיר הזאת הייתה אפורה, המראה שלה העביר בי צמרמורת. כל הבניינים נראו אחידים בצורה מעוררת אימה, הרחובות היו ריקים מאדם, ממש עיר רפאים. "אנדי, הגענו." מה הגענו? לכאן הוא מביא אותי? למה?.

"מה זה המקום הזה? לאן הבאת אותי?". התחלתי להתחרט שלא ברחתי בשדה ההוא. "אנדי, אני מצטער. לא הייתה לי ברירה, את חייבת להבין".

מקווה שאהבתם(: