דברים שלא אגלה

לפני הפרק אני שוב רוצה להודות לכם על התגובות המדהימות שלכם! המון תודה ♥♥♥

ואני גם רוצה לומר תודה ענקית ליעלוש מהבלוג "כשאי אפשר לראות אותו" שממש מככבת לי בפוסטים  (:

גייסתי אותה בתור הבטא שלי והיא עוזרת לי עם הסיפור ומייעצת לי D:

וגם מתחיל לעלות לי רעיון לעוד סיפור, ניראה מה יצא מזה...

אז זהו..ניגש לפרק, קריאה נעימה!

בפרק הקודם

כל הבניינים נראו אחידים בצורה מעוררת אימה, הרחובות היו ריקים מאדם, ממש עיר רפאים. "אנדי, הגענו." מה הגענו? לכאן הוא מביא אותי? למה?.

"מה זה המקום הזה? לאן הבאת אותי?". התחלתי להתחרט שלא ברחתי בשדה ההוא.

"אנדי, אני מצטער. לא הייתה לי ברירה, את חייבת להבין".

פרק 4

צ'ייס החנה את המכונית בתוך חניון של בניין חשוך שנראה נטוש. הוא לחץ על כפתור בדלת הנהג וכל הדלתות של המכונית ננעלו.

הרגשתי לכודה, כמו ציפור בכלוב שלא יכולה לברוח ולצאת לחופשי. הדופק שלי קפץ, הרגשתי כאילו האינסטינקטים שלי תופסים שליטה על המוח, על ההיגיון שלי. הם אמרו לי לברוח משם בכל דרך אפשרית. אבל מה כבר יכולתי לעשות? איך אברח?

"צ'ייס! מה הולך כאן? למה נעלת את הדלתות? אני דורשת הסבר!" הקול שלי היה כועס וצרוד.
"אני באמת מצטער אנדי, אני כל כך מצטער. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי יום אחד ותביני שלא הייתה לי ברירה".

'על מה לעזאזל הוא מדבר?', שאלתי את עצמי.

ניסיתי לפתוח את הדלתות בכל הכוח. ראיתי שצ'ייס עובר למושב האחורי לידי. התרחקתי ממנו לקצה השני של המושב וניסיתי לשבור את החלון או לפתוח את הדלת. החלטתי לעבור קדימה ולנסות לשחרר את הנעילה של הדלתות. מתחתי את הגוף שלי קדימה לעבר מושב הנהג.

צ'ייס תפס אותי בבטן ומשך אותי בפתאומיות ובאגרסיביות לאחור. מצאתי את עצמי שרועה על הרגליים שלו. "שחרר אותי!" פקדתי עליו.
"מצטער, אבל לא" ענה לי, "אני לא יכול". התפתלתי בידיים שלו וניסיתי להשתחרר אבל זה לא עזר לי. בסוף התעייפתי ונכנעתי.

פתאום ראיתי אור נדלק במסדרון שלא שמתי לב אליו קודם. יצאו מתוכו אנשים. הם הלכו לכיוונינו.
"צ'ייס, מי אלה?" שאלתי אותו, אבל הוא התעלם מהשאלה שלי ולא ענה לי.

האנשים הגיעו למכונית ופתחו את הדלתות של המושבים האחוריים, איפה שאני וצ'ייס היינו, היה להם מפתח למכונית. אדם אחד הכניס את ראשו לתוך המכונית, הוא לבש מסכה שחורה על פניו. מבעד לחליפה המוזרה שלו יכולתי לראות שהוא היה גדול וחזק.
"עבודה טובה צ'ייס, הגעת בזמן. היו בעיות בדרך?" הקול שבקע מתוך המסכה היה עמוק וצרוד מעט, כמו של אדם שמעשן הרבה.
"לא, הדרך הייתה בסדר, אני אעדכן אותך בפרטים אחר כך", ענה לו צ'ייס, מתחמק מהמבט השואל שלי.
"טוב, בואו ניקח אותה פנימה", שוב בקע קול מהמסכה. 'פנימה? הם לא לוקחים אותי לשום מקום!'. "בואי איתנו אנדי, אנחנו נעזור לך להבריא ונטפל בך", דיבר אלי הקול מהמסכה.
"תסמכי עליהם אנדי, הם איתי ורוצים לעזור לך", צ'ייס ניסה להרגיע אותי וליטף לי את הכתף, עדיין מחזיק אותי. "אני לא באה איתכם לשום מקום, תחזירו אותי הביתה! עכשיו!", פסקתי נחרצות, אל הקול שלי החלה להתגנב היסטריה, והם כנראה שמו לב לזה.

"אני מצטער, אם את לא מוכנה לשתף פעולה נצטרך לקחת אותך בדרך הקשה. את לא יכולה לחזור הביתה כרגע", ענה לי האיש בעל המסכה ותפס לי את הרגלים. הוא משך אותי מצ'ייס אבל בעטתי בו בשארית כוחותיי. האיש נאנק בכאב והרפה מעט את האחיזה ברגליי.

צ'ייס דחף אותי לכיוון האיש וכבר כמעט הייתי מחוץ למכונית. התפתלתי, ניסיתי להימלט וצרחתי. כמו חייה לכודה. בעטתי בהם ובעיקר צרחתי.

צרחתי מפחד, צרחתי עד שלא היה עוד אוויר בריאותיי, עד שלא איבדתי את הקול. גם אחרי שלא הייתי מסוגלת לצרוח יותר, הצרחה שלי המשיכה להדהד בבניין הנטוש.

האיש עם המסכה נראה כאילו עומד לוותר, ראיתי ניצוץ של היסוס ובלבול בעיניו. בהחלטה של שנייה החלטתי לנסות לברוח, ראיתי חלון בזווית העין כשנכנסנו לכאן. רצתי לשם בכל כוחותיי. למרות החולשה, הגוף שלי הוצף באדרנלין. הבטתי לרגע אחורה וראיתי שחלק מהאנשים דולקים בעקבותיי בריצה, וחלקם במכונית.

לא הצלחתי להבין, 'למה הם כל כך צריכים אותי?, אני סתם ילדה רגילה.' לא קרה לי שום דבר שאנטיביוטיקה לא יכולה לפתור, למיטב ידיעתי.

הגעתי לשער שדרכו נכנסנו, הוא היה נעול. רצתי לעבר החלון. 'לא! לא! זה לא יכול להיות!'. החלון היה נעול. וגם אם הייתי פותחת את המנעול הוא היה סגור בסורגים קטנים וצפופים.

הרגשתי איך כל האדרנלין עוזב את הגוף שלי, איך במקומו מציפות אותי תחושות הייאוש והפחד.

תפסתי את המנעול בידיי, התחלתי לטלטל אותו ולמשוך בתקווה שהוא יישבר. הדמעות החלו לרדת על לחיי, חמות, רטובות ומלוחות.

שמעתי צעדי ריצה מתקרבים אליי במהירות, אבל כבר לא היה לי אכפת. במילא אין לי לאן לברוח, לאן שלא ארוץ הם יתפסו אותי בסוף, הסיכויים לברוח לרעתי.  

הצעדים התקרבו אליי עוד ועוד עד שהרגשתי לפיתה חזקה וכואבת בבטן. זהו, 'רגעי החופש המעטים שלי נגמרו', חשבתי לעצמי, וחיוך מריר עלה על פניי. הסתכלתי מעבר לכתף שלי וראיתי את האיש הגדול עם המסכה מהמכונית.

"אז מה אנדי, חשבת שתוכלי לברוח?", הוא החל לצחוק בקול צרוד, הצחוק שלו העביר בי צמרמורת. "אין לך טעם לנסות אפילו, הכל נעול וסגור על בריח. את עוד תודי לנו בסוף שלא נתנו לך ללכת, את עוד תראי".

לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל זה לא הפתיע אותי. אני לא מבינה גם ככה את רוב הדברים שקורים כאן.

"אז מה? את מוכנה לבוא עכשיו איתנו, בשקט, בלי לעשות בעיות?" שאל בטון כועס והחווה בידו לעבר המכונית. כשראה שאני לא מתכוונת להיכנס אליה הוא החווה בראשו לעבר צ'ייס. לא שמתי לב שהוא כאן בכלל, שמחתי לראות אותו. אני יודעת שלא הייתי אמורה לשמוח.

הוא בגד בי, באמון שלי. אבל משום מה מצאתי נחמה בעובדה שיש איתי אדם מוכר. בתגובה למחווה של האיש במסכה, צ'ייס הצמיד לפנים שלי מפית עם ריח חריף ומתוק. ניסיתי להיאבק בו, אבל האיש הידק את אחיזתו בי. פלטתי אנקת כאב, אבל לא ניראה שהוא הולך לשחרר אותי או להרפות ממני. כ

עסתי. צ'ייס הבטיח לי שהוא לצידי, הבטיח לי שיהיה בסדר. אז למה הכל כל כך סודי ומסתורי? למה אני לא מבינה מה קורה?

הראיה שלי נהייתה מעורפלת, והכל סביבי נהיה שחור. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא הדמעה שזלגה מעינו הימנית. אחר כך נרדמתי.

הסיוטים לא עזבו אותי לרגע, אבל לא משנה מה עשיתי לא הצלחתי להתעורר.

בסוף התעוררתי, מכוסה בזיעה קרה. לא הבנתי איפה אני ושמעתי צפצופים קולות מוכרים מרחוק. לא הייתה לי תחושה בגוף, הרגשתי כאילו אני משותקת. יכולתי רק לפקוח עיניים. כשפקחתי אותן הסתכלתי מסביב.

בהתחלה הראייה שלי הייתה מעט מטושטשת אבל לאט לאט היא חזרה אליי. הסתכלתי מסביבי, הייתי בתוך חדר, האורות היו עמומים.

הקירות היו צבועים בירוק בהיר ועדין, חדר רגיל למדי. שכבתי על מיטה גדולה ורחבה עם סדינים לבנים. היה רק דבר אחד יוצא דופן ומוזר בחדר הזה. הראשון, מולי היה ריבוע שחור וענק במקום הקיר. הריבוע הזה ניראה כמו חלון אבל ראיתי רק את הבבואה שלי דרכו, בכל זאת הרגשתי כאילו שאני לא לבד, כאילו מישהו צופה בי מבעד לקיר השחור הזה.

שכבתי על המיטה ולא יכולתי לזוז, ניסיתי לצעוק, לקרוא למישהו אבל לא היה לי קול. כל מה שיצא מהגרון שלי היה נשמע כמו לחישות לא מובנות.

מזווית העין ראיתי שבחדר הזה יש דלת לבנה וגדולה, עם הרבה מנעולים. פתאום שמעתי קולות רשרוש של מפתחות. מישהו בא.

שמעתי איך המפתח נכנס לחור המנעול, מסתובב בקול חריקה, ואז נקישה כאישור לכך שהמנעול פתוח. המתח הרג אותי, פחדתי לדעת מי עומד מאחורי הדלת. לא זכרתי כלום ממה שקרה לי, לא היה לי מושג איך הגעתי לחדר המוזר הזה. לבסוף נפתחה הדלת, ונכנס דרכה איש גדול ושרירי, הוא לבש גופייה שחורה וג'ינס והיו לו הרבה קעקועים על שתי הידיים. היה לו מבט רגוע, אבל היה בו משהו מפחיד, אפילו רצחני הייתי אומרת. לא זיהיתי אותו.

האיש הביט בי והתקדם בצעדים איטיים  לכיווני.  

"איך את מרגישה, אנדי?", שאל אותי. ברגע ששמעתי את הקול שלו כל הזיכרונות ממה שקרה בחניון צפו ועלו בזיכרוני. נבהלתי.
"איפה אני?! מה עשיתם לי?! למה אני לא יכולה לזוז?? תנו לי ללכת!", דמעות עלו בעיניי.

"את במקום בטוח עכשיו, אין לך ממה לדאוג. היינו חייבים לשתק אותך כדי שלא תברחי שוב וגם כדי שלא תגרמי לעצמך נזק. ישנת 4 ימים." ענה לי האיש בקול רגוע. "עוד לא ערכנו היכרות. קוראים לי ג'יימס", הוא הציג את עצמו וחייך אליי, כשהוא חייך הוא נראה הרבה יותר ידידותי.
"אתה יכול להחזיר לי את התחושה לפחות?" שאלתי אותו בלחישה.
"אני חושב שאפשר, אבל את חייבת להבטיח שלא תגעי בשום דבר ששמנו לך". הסתכלתי ורק עכשיו שמתי לב לכל המכשירים והצינורות שהיו סביבי ותוכי. עברה בי צמרמורת.
"בסדר, אני מבטיחה", אמרתי לג'יימס בקול מובס. "יופי, אני כבר חוזר". ג'יימס יצא מהחדר וחזר אחרי כמה דקות מלווה בצ'ייס.

צ'ייס הביט בי וחייך אליי חיוך מתנצל. השבתי לו מבט כועס. הוא ניגש ולארון והתעסק שם בכל מיני בקבוקונים של תרופות. אחרי כמה דקות הוא ניגש אליי והזריק לי חומר כחלחל ליד. אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש איך התחושה חוזרת אליי. התחושה החלה לחזור לי באצבעות הרגליים ולאט לאט עלתה למעלה. סוף סוף יכולתי לזוז!.
"חזרה לך התחושה?", שאל אותי במבט מודאג.
"כן, תודה", השבתי לו ברוגז. צ'ייס הציע לי אוכל וניסה לשכנע אותי לאכול, אבל סירבתי. לא יכולתי לאכול. בסופו של דבר ג'יימס וצ'ייס יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד, שמתי לב שהם לא נעלו את הדלת. שכבתי במיטה וחשבתי מה לעשות, 'איך אני יוצאת מכאן?'.

החלטתי שאני אתלוש מעצמי את כל הצינורות, וארוץ לדלת. אני לא יודעת מה יש בחוץ, יהיה מה שיהיה. אם יתפסו אותי, מה שקרוב לוודאי יקרה, אני אנסה לזכור לפחות מה ראיתי כדי שאדע איך נראה המקום הזה, זה ייתן לי יתרון. הסתכלתי על הקירות והמנורות וראיתי שאין מצלמות.

תלשתי מעצמי את הצינורות והמחטים ורצתי לעבר הדלת. פתחתי חריץ בדלת והצצתי החוצה. ראיתי חדר ריק, זה היה חדר עבודה. היו בו ספריות עם קלסרים וספרים, כל מיני מחשבים וציוד אלקטרוני ועוד כל מיני דברים. ניסיתי לדחות את הסף, פחדתי לצאת.

בחנתי את עצמי. השיער שלי היה מלוכלך והיו לי קשרים. הג'ינס שלבשתי היה גדול עליי, כנראה רזיתי בימים האלה. הסתכלתי על החולצה וראיתי כתם דם קטן ביד ימין, איפה שקודם הייתה לי מחט. לבסוף הרגשתי מספיק בטוחה לצאת, פתחתי את הדלת ויצאתי מהחדר.

לא הספקתי ללכת צעד אחד וכבר ג'יימס נכנס מדלת צדדית מלווה בצ'ייס ובעוד אדם שלא זיהיתי. תפסתי ספרים שהיו לידי וזרקתי עליהם אבל לא הצלחתי לפגוע באף אחד. ג'יימס והאיש השני התקדמו לעברי, מבטים כעוסים על פניהם. צ'ייס הלך לחדר שממנו יצאתי.

ג'יימס והשותף שלו הגיעו אלי ותפסו לי את הידיים בחוזקה. ניסיתי להשתחרר והצלחתי, נשכתי לג'יימס את היד. הצלחתי לברוח מהם.

בהחלטה של רגע עלה לי הרעיון לחזור לחדר ולבקש שצ'ייס יעזור לי, זה היה סיכון אבל מה עוד יכולתי לעשות? רצתי לצ'ייס, ישר לתוך זרועותיו. דמעות זלגו מעיניי כנגד רצוני.
"בבקשה צ'ייס! אתה חייב לעזור לי", התחננתי בפניו. "תן לי ללכת, אני רוצה לחזור הביתה, אני מפחדת".
"אני מצטער אנדי, אני לא יכול לתת לך ללכת", ענה לי. בדיוק באותו הרגע הגיע אליי ג'יימס והעוזר שלו והם תפסו אותי שוב.

"זה לא מה שסיכמנו אנדי!", נבח עליי ג'יימס. הם לקחו אותי חזרה למיטה. נאבקתי בהם אבל זה לא עזר לי.

הם קשרו לי את הידיים והרגליים בחוזקה למיטה. זה כאב לי, החבלים שרטו לי את הידיים חזק, הם היו הדוקים ופצעו לי את הידיים.

דמעות כאב החלו לרדת מעיניי. לא היה לי כוח להיאבק יותר, פשוט רציתי להעלם משם. עצמתי עיניים ונתתי לייאוש להציף אותי, מודעת לעובדה שבכך אני מכריזה על ההפסד שלי נגדם. אחרי כמה זמן נרדמתי, אבל השינה לא עזרה.

קיוויתי שבחלומות אני אמצא מקום לברוח אליו, חוף מבטחים. אבל טעיתי, גם בחלומות שלי האנשים האלה הופיעו, רודפים אחרי ואין לי לאן לברוח.

מה דעתכם? (:

אני חושבת שיצא לי פרק מאוד דיכאוני, אני לא אוהבת את זה.