לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


דבר אינו אמיתי. הכל מותר.

Avatarכינוי: 

בן: 33




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2011    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

8/2011

Victory in Europe


Into the west \ Annie Lennox

 

 

(השיר הזה הוא השיר האחרון בפס-קול של "שר הטבעות", והוא תמיד מעלה בי את התחושה של סיום- מעגל. מן שלמות יפהפייה. וגם איזו בחורה...)

הייתי בפריז וגם ברומא. ראיתי אפילו את אחד מפלאי התבל (מגדל האייפל בפריז), באירופה הצפונית (לונדון, שעולה בלהבות בימים אלו) וגם דרומה (אל אגמיה והריה האדירים של שוויץ)- אך ליבי התאהב לו בארץ ישראל.

 

לפני שאתחיל לנסות ולספר לכם על סיפור חיי באירופה, אבקש מכם משהו קצת שונה- אם יצא לכם קצת לעקוב אחרי הבלוג שלי, גם אם מעולם לא הגבתם- אני אשמח אם תשאירו איזו "טביעת אצבע" בתגובות, שכן זהו פוסט-הסיכום שלי, ובו הייתי שמח גם לדעת מי "התפקד לקרב" לאורך השנה הזו. בשבילי?

ב16 לאוגוסט, אוכל להכריז בגאווה וחיוך- שפלישתי לאירופה הסתיימה.
איך הכל התחיל בסמס קטן, במהלך הרצאה מעניינת ביותר על תאונות דרכים בתיכון, מאימי שאומר בהתרגשות: "זהו, אנחנו עוברים להולנד!". אני עוד זוכר את השבוע הנוראי הזה במלון "דן פנורמה" בת"א, ולא ידעתי את נפשי מרוב לחות ולחץ. אני עוד זוכר את הנשיקה הלוהטת עם נטלי, הידידה משכבר הימים, על רקע חוף-ירושלים בעת השקיעה- שניות לפני שהיה עלי לעזוב לארוחת הערב האחרונה בארץ, לאותה תקופה. מיותר לציין שאמא שלי ראתה אותנו מתמזמזים ממרפסת החדר שלה, ושממש לא היה לי איכפת. זאת הייתה יופי של מתנת פרידה. זאת בהחלט הייתה תקופה של התחלות חדשות- סטוץ ראשון?

לא אשכח איך הלב שלי ממש נמס כשלהקת Era שרה באוזניי את שירי הכנסיות, עוד הנופים הירוקים והשטוחים להפליא, חתוכים בנהרות ומשובצים באגמים, נגלו לנגד עיניי, כשמטוס האל-על החל להנמיך מעל הולנד המוארת בשמש קיצית נדירה, לימים יתברר.
אני יכול להרגיש את אותה הצמרמורת הקלה והנעימה עדיין מרעידה כל איבר בגופי, כשאני נזכר במבט הראשון מהכביש הראשי על העיירה "וואסנר"

(Wassenaar) והריח הזר של אירופה נישא באפי כשנכנסו לבית המלון ההולנדי בשכונה סחוינינגן (Schevningen) בעיר האג, ויכולתי ממש לקפוץ מהחלון מרוב התרגשות.

המעבר, הסיבוב הראשון בעיירה ההולנדית, הסטאטוסים על התאהבות בפיסת אדמה בפייסבוק, וההחלטה על הקמת הבלוג הזה, שלעולם לא הגיע ל"מומלצים"- אבל היי, לפחות ניסיתי.

 

למען האמת, הבלוג הזה הוא אינו הראשון שלי. לפניו פתחתי אחד אחר, שנועד להתעסק בסוגיה אחת בלבד: האקסית שלי, "בלאדי מרי", שעל אף שאני זה שנפרד ממנה בהקלה דיי גדולה יש לציין, לא הפסיקה להטריף את ראשי גם חודשים רבים לאחר מכן. אירוני שהצליחה להטריף אותי על דעתי דווקא אחרי שנפרדנו, למרות שלא היה בזה דבר טוב. את הבלוג פתחתי אחרי שמצאתי את זה שלה, ועל הנייר כתבתי שחשבתי שהוא יעזור לי להוציא אותה מהראש שלי, בעוד שבליבי רציתי בכל כולי שהיא תמצא את כתביי הנוגעים לה, תשכח מהצרות שעשיתי לה, ושאוכל להרגיש נערץ שוב.

 

בכל אופן, את הבלוג הזה הקמתי בחודש ספטמבר שעבר, ממש ימים ספורים אחרי יום-השנה לתחילת מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר לאלו שניקו מתאי ראשם את כל מה שלמדו בשיעורי היסטוריה), בעצתו של גיל, חבר מהתיכון, וחשבתי שבאמת יהיה נחמד לשבת יום אחד, ולהיזכר בתקופה הזו של חיי.

 

אתחיל ואומר שתחילה פחדתי כל כך שלא אדע למצות את זמני פה, במיוחד כשמכל עבר נחתו עליי ממש האשמות חסרות תקנה שאני מבזבז את זמני כשאיני יוצא לחרוש את אירופה ביורו-טריפ מהסרטים (מי היה מתנגד לדבר שכזה?) או מתחיל ללמוד לתואר באוניברסיטה. הרגשתי כל כך רע עם העובדה שבמשך חודשיים כל מעשיי היו שיטוטים ביערות, וצפייה מתמדת בסדרות טלוויזיה, שאותן הייתי מוריד כפיראט מזוקן ומנוסה. במהלך "קרבות הפלישה" יצא לי לפגוש אנשים שונים ומשונים, שסיפרו לי את סיפור חייהם באירופה, ובכל פעם מחדש, קפצו בראשי הקולות שדחפו אותי לעצור הכל, ולצאת אל העולם הנרחב שמחוץ לביתי. וזה הרי קל, לא? שכן כל מערב אירופה פתוח לפניי, והרי היהודים מתקבלים בזרועות פתוחות בכל חור ופינה.

 

ובכן, היום אני יכול לומר לכולם שהם יכולים לקפוץ לי, ואני יודע שעל אף שבאמת יכולתי לעשות יותר, לא הייתי משנה את השנה הזאת. על אף שבתחילת הדרך הרגשתי בודד ואמולל, אולי "בעזרתו" של החורף המקומי, שגובה את חייהם של רבים ברחבי היבשת עקב הדיכאון שהוא משרה- היום אני לא מצליח אפילו להיזכר בהרגשה. רק היום, כשאני יושב ומנסה לסכם אותה בכמה שפחות מילים (משתדל, חבריה. משתדל) אני יכול להבין איזו שנה אדירה הייתה לי. מלאה בכל כך הרבה חוויות ודברים, שאילו היה אדם מתלונן, אם היה במקומי, על התקופה הזו- הייתי מאמץ את מנהגי אויביי, ומוציא אותו להורג בדם קר מול כיתת יורים. ומי אמר שצ'רצ'יל לא היה ממזר גדול? :)

אני לא יכול בכלל לנסות ולסכם את ה"מלחמה הקדושה" שלי ל"כיבוש אירופה" והתבגרות, שכן עברתי כל כך הרבה חוויות, וחלקכם- כמעט ועבר אותם איתי.
תודה מיוחדת אתן לWendy, שדאגה לקרוא ולהגיב על רבים מחוויותיי, אי שם מארץ "לעולם לא".
אירוני שדווקא השנה, בה הייתי רחוק במרחק של מאות קילומטרים מהבית, הכרתי כל כך הרבה ישראלים, רובם- בגלל הבלוג הזה, שהיווה לעיתים התמכרות כסם, ממש כמו הפייסבוק. אני זוכר איך התענגתי ממש על כל תגובה ותגובה, במיוחד כאלו שדאגו ללטף לי את האגו, ולהרגיש ממש כמו "מלך העולם", כמו ששלמה ארצי פעם פיזם לעצמו.
למען האמת, העובדה שהכרתי כל כך הרבה אנשים חדשים בתקופה הזו, היא זו שעשתה אותה לכל כך מיוחדת. במסע לפולין, כחלק מ"מצעד החיים", הכרתי שתי בחורות אמריקאיות יהודיות מלוס אנג'לס, לאורה ורייצ'ל, שישבו מאחוריי במהלך הטקס באושוויץ-בירקנאו, וכמובן יצרתי לעצמי חברים נחמדים ביותר מקרב הקהילה היהודית בהולנד. אני לא חושב שאשכח את בית המלון שמסדרונותיו היו מלאים בנערות בנות 16, שהסתובבו בחולצה ותחתונים, וגרמו לי ולחבר ללכת עד לחדרינו בחיוך ענק, טיפשי ומובך על פנינו.

גם באימוני הקרב מגע בעיירה, שאת חלקם הדרכתי בעצמי, ובהם החבר'ה מאד החזיקו ממני- מצאתי כמה חברים. את בוב, ההולנדי השרירן, ואת פרונסוואה, החבר הצרפתי, זה שהכיר לי את עולם עישון החשיש בהולנד. גועל נפש, למען האמת. הריח פשוט נורא. ושוב אציין, לשטותניקים שביניכם- לא עישנתי דבר שכזה בחיי.

 

אבל מה אותם אנשים מעניינים אתכם? הרי אתם ישראלים. ובתור כאלה, אתם כמובן תשמחו לשמוע על עצמכם, אז בבקשה:

גם "נמסיס" נכנס לתמונה במהלך החודשים הראשונים של השנה, אך אחרי חודשיים-שלושה החליט שצ'רצ'יל השמן והזקן הוא לא לטעמו, ומאז לא שמעתי ממנו, למען האמת.
ואז הכרתי את "ירק", שהיא תצפיתנית חריפת שכל, שאוהבת מאד את ההומור "הבריטי" והמוגזם שלי- ובכלל הכרנו כי החליטה לעשות טיול לפני הצבא עם אביה, ואיפה בחרה לטייל, מבין כל היעדים האטרקטיביים יותר באירופה? באמסטרדם. העיקר שנהנתה, ואני באמת שמח שיכולתי לעזור.
את  Everwiess הכרתי כשלמעשה הצהירה שהיא מכירה את העוזרת של אבי בנספחות הצבאית, ודווקא נהנו מאד מהקשר הקצר הזה, שהסתיים כי החלטתי לספר לה שהיא "מוצאת חן בעיניי" בטמטומו של רגע, ביום לחוץ ומייגע במיוחד. כן, גם לצ'רצ'יל, השמן המקורי- היו כישלונות במהלך המערכה על אירופה בשנות ה40 של המאה הקודמת. אם רק אזכיר את מבצע "גן-שוק", אני בטוח שהוא יתהפך בקברו. איזו התעללות!
ואז הגיעה "סאנשיין". היא בכלל אוהבת לכנות את עצמה "נמשים". את הנערה המחויכת הזו פגשתי גם פה, בבלוג, כשהודעתי ש"אני פשוט אוהב להכיר אנשים חדשים...!"- והיא החליטה לקפוץ על הגל. עליי לציין, חברים וחברות, ואל תקנאו- אבל על אף שהבחורונת הזאת קטנה ממני ב3.5 שנים, היא אחת מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי. מלאה בשמחת חיים, וחיוך שיכול להמיס מתכת, אני ו"גברת סאנשיין הקטנה" יכולים להעביר שיחות אל תוך הלילה, כמו זוג זקנות עם דיפלומה.
ובושה לאדם שלא שמע על "הפרגולה של שבח"! הפינה המצחיקה ביותר בישראבלוג, שכנראה תפסה את מקומה של ה"Guru" ומדריכיה לחיים טובים ומשעשעים. איתי שבח הוא ירושלמי שנותן לי תחרות קשה ביותר לתואר "האדם הציני של השנה", וכראוי לעברו כתותחן בצה"ל, הוא מפגיז בפוסטים נלהבים שמציפים את רשימת ה"מומלצים" בדף הראשי של האתר. כפי שנראה מאלפי הסטטוסים בפייסבוק וחוויותיו עם אמרקיאיות באגמים, וכלבים במסיבות- זהו אדם שלא תוכלו שלא להתאהב בו (גברים, היזהרו! אחרת, ביקורת חברתית קשה וחמה מהתנור תגרום לכם לחשוב על לקפוץ מעזריאלי, בתקווה לא לנחות על פג'ו).

תודה רבה גם לכל אלו שלא זכיתי להכירם אישית, וכן התאמצו וקראו פוסטים שאורכם הוא 3000 מילים, כגון זה. אמיצים ממש.

 

 

 

ודווקא את גולת הכותרת, לא פגשתי במסעותיי באירופה או בחוויותיי הכתובות. את "טינקי" הכרתי דווקא בפייסבוק, באמצע יום גשום אחד במהלך מרץ, כשהיא ביקשה להוסיף אותי לרשימת החברים הארוכה שלה בפייסבוק. אני, מצידי, ראיתי בחורה יפה מחזיקה בגיטרה, וכמו ש"הקוף הדיגיטלי" נוהג לומר: "הייתי בטוח שהיא רוצה אותי". הפעם, שבח- גם צדקת. ומשיחות ארוכות ומלהיבות עד השעות הקטנות של הלילה, עד לרחבת הדשא שלרגלי מגדל האייפל שבפריז (קישור)- הבחורה הישראלית והשקטה הזו הצליחה לגעת בליבי חזק יותר מכל בחורה אירופאית שראיתי או פגשתי במהלך המסעות הארוכים ברחבי הנופים האדירים שיש ליבשת הזו להציע. היא גרמה לי לחוות שוב את התחושה של הרעד הקל בלב, שמזרים דם חם במהירות לכל אורך החזה, וגורם לעולם להיראות לא פחות ממושלם. לכמה שירי אהבה הקשבתי בחצי שנה האחרונה, ובמהלכם, עוד אני מפזם לעצמי את המילים- פניה היפים נגלים אל מול עיניי. עוד שבוע אחד, ואזכה לראות אותה שוב. תקנאו.

 

ובכל זאת, מה היה לי בשנה האחרונה?

מהטיול המשפחתי לבלגיה (הטיול היחידי שלא תועד בבלוג), בו שמעתי לראשונה את השיר "1973" של ג'יימס בלאנט- והוא למעשה הפך ל"שיר הנושא" של פלישתי לאירופה (בכל טיול חשתי את אותה התחושה גואה בתוכי, כשהבחור התחיל לשיר על סימונה...). הזיכרון הראשון שלי ממנו הייתה צומת לא מיוחדת, שאליה הגענו אחרי שאבי בטעות ירד מהכביש הראשי ביציאה הלא-נכונה, והשיר בדיוק התחיל להתנגן מהדיסק שמצאנו במכונית הוולוו, שהייתה שייכת לנספחית הצבאית הקודמת, שנראית כמו צפרדע מוזרה במיוחד. בכלל, מי קורא לבני משפחות בתוספת שם המשפחה?!- "אני אמרתי לאמיר כספי (בעלה...) שליאב כספי (בנה) יגיע רחוק בצבא...". איכס. אתם לא מבינים על מה אני מדבר, אבל אני מתפקע מצחוק. אני אדם רע...

  

  

  

 


אל לי לשכוח את הטיול לברלין באוקטובר, שהיווה למעשה את הפעם הראשונה בחיי שהייתי ברשות עצמי לגמרי. נכון, בלילות עוד הייתי נפגש עם קרולין, חברה של המשפחה, אבל בימים- הגחתי אל העולם הגדול, שאותו רבים מכנים "אכזר", ולרחובות הבירה "הנאצית". הפעם, כמו שכתבתי אז- "פלשתי" היישר לברלין, ולא נלחמתי עד זוב דם בכדי להגיע לגבולותיה, עצוב ופצוע. למזלי, עד כה העולם האיר לי פנים בחיוך.

 


לעולם לא אשכח את "מסע הצלב" שלי בסוף אוקטובר לארץ הקודש, בכדי לטפל בסבתי שחלתה בלוקמיה נדירה- וגססה במשך חודש וחצי עד מותה ב10/12/2010. גסיסה נוראית, ביסוריים כשהסרטן ממש כרסם בעצמותיה. לפחות, כך נראה, היא לא סבלה ברגעיה האחרונים.


  

  

 


כשחזרתי באמצע דצמבר אשתקד להולנד, הארץ החלה להתכסות בסופת השלגים השנייה של העונה, בדיוק לקראת חג- המולד, בו קיבלתי את האייפוד טאץ' מגרסה 4, שבו לא מצאתי כל שימוש יעיל, כשלמדתי שהItunes היא קללת Apple לבני האדם. זוועה שלא ברא השטן.
זה היה שבוע שבו שני חברים "נפלו" עליי ועל יובל, והצלחנו לשעשע אותם בטיול לחנויות הסקס של אמסטרדם, מלחמת כדורי שלג, וקפיצה לפארק המים הגדול של העיירה, ממש באמצע סופת שלגים. אפילו הספיקו להתכבד בפנקייק מקומי עם גבינה, לפני שעזבו אותנו לנפשנו.

חובה עליי לציין שעוד בנובמבר, החודש בו היה עליי להתגייס בכדי לרוץ ולשכב בבוץ למען שלומכם, אילו לא הייתי נוסע עם המשפחה לשליחות- נושא הגיוס לחטיבת הצנחנים כבר חזר להציק לי, כאילו היה יתוש שמצץ לי את הדם, ואת הנשמה. מכתבים ועצבים בשפע נשלחו לכל עבר, עד שקיבלתי על עצמי את "רוע הגזירה" שלא אוכל להתגייס לחטיבה האדומה. אודה ואומר שגם כיום, כשאני רואה צנחן, ליבי נצבט בקרבי, אך אני הרבה יותר מוכן ומזומן לגיוסי לאחת מחטיבות החי"ר האחרות שיש לצה"ל להציע, בתקווה להגיע ל"גולני", שנחשבת לחטיבת החי"ר הנחשקת ביותר- אומרים שיותר קל להגיע אפילו לצנחנים!

 


 

 

 

ביום הראשון לשנת 2011, במקום למצוא את עצמי בין אלפי המטורפים שפעלו לפי המסורת ההולנדית, וקפצו לים הצפוני הקפוא באמצע סופות החורף הקשות, בכדי לזכות בחולצה כתומה וכמה נקנקיות חזיר עסיסיות- היינו כולנו בדרכינו ללונדון. לונדון היא אחת הערים היפות ביותר שראיתי בחיי, אך נדהמתי לגלות כמה היא עמוסה בפקיסטנים והודים, ובכלל- מזללות הKFC היו עמוסות עד אין שיעור, באנשים שזללו קצת שומן עם נוצות עוף. איכסה פיכסה.
בלונדון, זכיתי לצפות בשלושה מחזות זמר: "מלך האריות", שהיה מרהיב באמת, "פאנטום האופרה", שעל אף שראיתי רק חצי מהבמה בגלל המיקום הנוראי שלי, השירה הייתה שמימית ממש, ואת "מאמא מיה", שבו התאכזבתי קצת לראות שהסרט היה הצלחה גדולה יותר מהמופע שגבה 40 פאונד (240 ש"ח) לאדם.

 

 

 

 

 

חודש פברואר היה חודש דל במיוחד, כשכל מעללי היו סיורים בעיירת הבית "וואסנר", ונסיון נואש להתחיל עם בחורה הולנדית יפהפייה. אז, מצאתי קצת זמן לכתוב קצת לעצמי.

חודש מרץ היה עמוס בחוויות הולנדיות. מהעיר האג, שבה מרוכזים השגרירויות ובנייני הממשלה המהודרים, ועד לאחת הערים העתיקות בהולנד, העיר דלפט- שבה נמצאת הכנסייה העתיקה במדינה. בחודש זה ישבתי וכתבתי את קטע הקרב האחרון שלי, "הילדה שנשאה דגל לבן", המדבר על מבצע "עופרת יצוקה" מזוויתו של חייל בחטיבת גולני. קטע זה הוא אחד מבין 3 שכתבתי לאורך השנתיים האחרונות, והשניים האחרים הם: "יום הרה הגורל" המתאר את הפלישה המפורסמת לחופי נורמנדי שבצרפת, ו"Twilight and Shadow"  שמספר את סיפורו של צנחן בקרב על מוצב של מחבלים בלבנון.
מיותר לציין שבחודש זה התחשמלתי מטעות שנבעה מחוסר הפעלה של גלגלי השיניים במוח?
השטויות האלה כבר עלו לי ביוקר, ובשישה גידים ביד.

 

 

  

  

 

 

אפריל הגיע, ולא סתם אנחנו שרים בפסח שזהו "חג האביב", כי איתו הוא הביא את הפריחה המפורסמת של הולנד. הסבא הישראלי והדוד האוסטרלי בדיוק קפצו לארוחת "ליל הסדר", ואנחנו לקחנו על עצמינו (לא שבדיוק הייתה לנו ברירה) להראות להם את הסביבה. הנופים, העיירות, והשדות הפורחים שראינו - אני זוכר איך ישבנו כולנו בסופו של יום על המרפסת בביתנו הקט, והלב שלי כמעט התפוצץ מהתרגשות. לא יכולתי לשבת בשקט, והחיוך הענק לא ירד מפניי. אחרי חורף כל כך מדכא, כבכל שנה באירופה- לפתע העולם התעורר לחיים. פשוט לבכות.
באותו החודש יצאנו לטיול הטוב ביותר עד כה- "הפלישה לנורמנדי". בטיול בן 5 ימים, כולל נסיעות, עברנו מנופי הולנד השטוחה, לאיזור הצפוני בצרפת המכונה "נורמנדי", בטיול בעקבות פלישת בעלות הברית לאירופה הנאצית במלחמת העולם השנייה. מלבד קתדרלות, עיירות אירופאיות ונופים שובי לב, ביקרנו בחופים השונים, וניסו לדמיין איך האיזור נראה, לפני 60 שנה, כשהאופק היה מלא בכלי שיט וחיילים המסתערים אל מותם על החוף. כמו כן, ביקרנו גם בבית הקברות הצבאי האמריקאי, בו קבורים חללי בעלות הברית שנהרגו בקרבות בצרפת במהלך החודשים יוני ויולי בשנת 1944. כל כך רציתי להגיע לשם, בכדי לעמוד מטרים ספורים מעצמותיהם של הגיבורים שעליהם קראתי רק בספרים, וראיתי בסרטים. אפילו לקחתי איתי אבן מחוף אומהה, כמזכרת מהחוף שגבה את חייהם של יותר מ2,000 חיילים צעירים, וקטע את חייהם וגפיהם כפי שהכירו אותם של חיילים רבים.

 

 

 

 

 


 

 


בתחילת מאי מצאתי את עצמי בארץ הכי פחות יפה שראיתי באירופה- פולין. אלו היו הימים לקראת טקס יום השואה ברחבי העולם, ואני יצאתי עם קבוצה של יהודים הולנדים, בעיקר מאמסטרדם, ל"מצעד החיים" שהתרחש מספר ימים לאחר היציאה, ב2 במאי, יום השואה. בתוך כמה ימים ראיתי את ערימת האפר במחנה ההשמדה מיידנק, את הגטו היהודי בוורשה, את הישיבה הגדולה בלובלין את הביתנים המשומרים במחנה אוושוויץ 1 ואת בירקנאו, מחנה ההשמדה הגדול ביותר, בו נרצחו מעל מילון ושלוש-מאות אלף יהודים, ועוד מאות אלפי אחרים. עם זאת, הטיול נעשה בחיוך ובאווירה טובה, לצד המוני חבר'ה טובים, ופגישות מעניינות ומרגשות ביותר עם יהודים מכל העולם- בכל מקום שהיינו בו פגשנו מאות חבר'ה צעירים מרחבי העולם, שבאו להשתתף במצעד בין אושוויץ 1, לביקרנאו.
העיקרון החשוב ביותר שלמדתי ולקחתי לעצמי מהטיול הזה הוא שבחו"ל, להיות יהודי זאת פריבילגיה, כי רק מעצם העובדה שאנחנו יהודים, אנחנו משתייכים מיד לקהילות החמות והגדולות האלו. מספיק היה לי להרגיש איך אולם ההרצאות באוניברסיטה של ווארשה רועד לצלילי שירת ה"תקווה" מפי 800 איש, רובם צעירים קנדים, בכדי להבין כמה טוב להיות יהודי.
באותו החודש גם הגשמתי חלום, שאותו אני חולם כבר שנים בשנים, והוא להופיע ביום הזיכרון. כשרק הגענו להולנד, פנטזתי שאשיר בטקס המקומי, ושכולם יחמיאו לי מאד. כן, אני זקוק לבוסט הזה של הביטחון העצמי מדיי פעם, במיוחד כשאני רוב הזמן לבדי. אני עוד זוכר את ההרגשה שבעמידה מול המיקרופון מול 200 האנשים שנכחו בטקס, כששרתי במשך 6 דקות את השיר "פרח" / יהודה פוליקר. הרעד הבלתי נשלט שעובר בגוף, וההתמסרות למילים ולמנגינה, כשאני עוצם את עיני ושר מכל הלב. אורגזמה לכל דבר.

  

  

 

 


 

 

 

 

 

או אז הגיע חודש יוני, שהוא האהוב עליי מבין כל חודשי השנה, שכן הוא מלא בכל כך הרבה היסטוריה ודם. בחודש הזה "פלשתי" לשני הטיולים העירוניים הטובים שהיו לי באירופה, כיאה לחודש זה. תחילה, נחתי עם אבי בשדה התעופה שעל יד רומא, לטיול בן 5 ימים באחת הערים היפות בעולם, אם חובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה אתם, ובעיקר דת. העיר הייתה עמוסה בתיירים שבאו לחזות ביפיו של הקוליסאום, או לעמוד על סף התקף-לב כשעיניהם יוצאות מחוריהן, שעה שהם מסתכלים בתדהמה על בזיליקת הקדוש-פיטר, היא הרי בזיליקת הוותיקן. יותר מכך, עליי להוסיף, שהעיר הייתה מלאה בריחות ונופים אנושיים ודוממים שהזכירו לי מאד את ירושלים. ומה הפלא? הרי גם רומא מוצפת דת, גזע ומין ;)
השיא של החודש החל שבוע בודד לאחר החזרה מ"הקרב על רומא", והוא למעשה "כיבוש שער הניצחון בפריז"- הדייט הראשון שלי על מיה. טיול שבו הייתי רק אמור להתלוות בו אל אבי, התברר כ"מסע" הראשון שלי לבדי לגמרי באירופה- ולא יכולתי להודות על כך יותר. מלבד הדייט שהיה שונה בתכליתו מכל מה שתכננתי במשך ימים, נהניתי כל כך להיות ברשות עצמי, ולדאוג לעצמי, גם אם לא יכולתי לטפל כראוי בשלפוחיות שגרמו לכל צעד להרגיש כאילו דרכתי על אולר פתוח (וזה באמת קרה בעבר...סיפור מעורר חלחלה).

 


 

 

 


את חודש יולי השנה פתחתי בצפייה לדבר אחד- יום ההולדת מס' 19 שלי. אני עוד יכול להרגיש את הבטחון והגאווה שזורמים בתוכי כשאני חושב על העובדה שאני בן 19. אני באמת ובתמים מרגיש טוב כעלם לכל דבר. אך שום דבר אינו מושלם, וביציאה של אותו הערב, נפלנו על מסעדת פנקייקים גרועה במיוחד, אם לא נתחשב בעובדה שהחבר'ה רבו כל העת מסביב לשולחן. בכלל, אמנם קיבלתי עשרות ברכות, מלאות במילים יפות וריקות לרוב (אפילו בפרופיל הישן של הפייסבוק, זה שלא פועל כבר שנה בדיוק, קיבלתי מספר ברכות- לאיזה רמה הגענו? ששולחים לבבות לאנשים שלא החליפו איתך מילה שנה, ועוד לא לשים לב שאתם מנשקים קיר ריק...).
הו כן, אל לי לשכוח את הימים שהגיעו לפני כן, בו חבר מהארץ הגיע להתנחלות בת 9 ימים בביתי, בבקשה ממזרית למדיי שאעשה לו את הטיול שלפני הגיוס שלו להדרכת-צניחה בבית הספר בתל-נוף. לעולם אל תתנו לחברים להתעלק עליכם, כי עם חברים שכאלה- מי צריך אויבים?

6 ימים לאחר שהתחלתי את השנה ה20 לחיי, יצאנו לטיול משפחתי (ללא אימי) בגרמניה ושוויץ. מבחינת נוף? זהו הטיול היפה ביותר שהייתי בו, וגם זה שכלל הכי הרבה תמונות, כיוון שלא יכולתי להוריד את האצבע מ"ההדק". על אף ששוויץ היא המדינה היקרה ביותר בעולם, והבחורות שם באמת לא יפות (ומשום מה כל ילדה בת 12 שם הצטיידה בחזה שלא היה מבייש בחורה בת 20)- אי אפשר שלא היה ליהנות מכל רגע- מקפיצה לאגם הקפוא על רקע נוף ההרים המושלגים, או הטיפוס על פסגת הר, שמשקיף על עמקים, אגמים, נהרות ופרות רבות ככוכבים שבשמיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והיום זהו אוגוסט, החודש האחרון לפלישה, שתסתיים סופית בכניעת בני המשפחה שלי לעובדה הזאת שהגיעה העת לתת לגוזל הזה לפרוס כנפיים ולעוף. ואחריי סופ"ש של קרב מגע, וטיול עם אחיי להתנחלות הישראלית בהולנד- פארק השעשועים "אפטלינג" (יש שם יותר ישראלים מהולנדים!)- הגיע הזמן לשלוף את המזוודה, ולהתחיל לנסות לתכנן איך אני אמור לארוז חיים שלמים במזוודה אחת.

ולסיום, זהו אכן ניצחון, שכן כל החששות שלי הופרכו, ובהחלט הצלחתי ליצור לעצמי חוויה שאזכור תמיד לטובה. אוכל להסתכל לאחור, יום אחד, ולהיתקל במזכרות שלי מהפלישה ההירואית, כגון האבנים שאספתי על חוף אומהה בנורמנדי, או על פסגת ההר עליו טיפסתי בשוויץ, ולהתמוגג מזכרונות ורודים, כאלו מצאתי מבחן קשה שהוצאתי בו 100. "יום ניצחון באירופה" (VE D- Victory in Europe Day) שמח לכולם!
מקווה שנהניתם!

אגב, הבלוג לא נסגר, וימשיך לפעול. אבל הגיע הזמן שוינסטון צ'רצ'יל יחזור להתהפך בשנתו העמוקה מתחת לאדמה, כשהוא חולם על כריך בייקון לכרסו, וסיגר טוב לנשמתו.

שלכם,

סר ליאונרד-דן-וינסטון ספנסר-הלפרין-צ'רצ'יל, שיודע שהגיע הזמן לחזור הביתה.

Take me home, country road!

 

 

 

 


 

נכתב על ידי , 11/8/2011 16:02  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני והצל שלי ב-16/8/2011 18:34



28,054
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רצ'יל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רצ'יל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)