29 December2008
שיעור פיזיקה תם. כולם ארזו את חפציהם, מאושרים שעכשיו הם יכולים
סוף-סוף לחזור הביתה, מלבד קייט שנשארה בוהה בלוח.
שמתי את התיק עלי וניגשתי אליה "קייט, משהו קרה?"
"מה קרה שפתאום אתה שם עלי, סת'?" שאלה, מבטה עדיין מופנה
אל הלוח.
"על מה את מדברת?" שאלתי, למרות שידעתי שדי התעלמתי ממנה
בזמן האחרון, אך יש לציין שזה לא משהו שכוון כדי לפגוע בה.
"אל תעמיד פנים שפתאום אכפת לך. עכשיו, אני מעדיפה להישאר לבד
ומבקשת שתלך."
עזבתי את המקום, משאיר אותה שם.
הנה שוב אני חוזר הביתה כדי להגיע לסופו של עוד יום סתמי, חסר חשיבות.
עברתי על פני הרחובות. בצדו השני של הכביש הבחנתי בנער ונערה מתחבקים
וצוחקים. הכרתי את הנערה, למדנו ספרות ביחד. היא תמיד נראית מאושרת וצוחקת מכל
דבר.
הסרתי את מבטי מהזוג, ממשיך לעבר תחנת האוטובוס כשלפתע דמות מוכרת
התגלתה לעיני. שיער שחור ארוך עם פוני 'בובה', עור חיוור. זאת ריג'ל?
התקרבתי לעבר הדמות שעדייו לא הבחינה בי. כן, זאת הייתה היא. לראות
אותה כאן עכשיו היה הדבר האחרון אליו ציפיתי.
היא לבשה מעיל חום שהגיע לה עד לברכיים, לידה תיק צד שחור. תהיתי לאן
היא נוסעת.
היא שרבטה משהו על גבי דף במחברת, לא הייתי מספיק קרוב כדי שאוכל
להבחין מה ציירה.
האוטובוס הגיע, היא קמה מהספסל. אני לא בטוח מעין זה הגיע, אך העזתי
להיכנס אחריה לאוטובוס. התיישבתי בין הספסלים האחרונים, מאחוריה.
מספר שניות חלפו והיא לפתע קמה והתיישבה לידי.
"דרך אגב, עדיין לא אמרת לי את השם שלך." היא אמרה, לא
מביטה בי.
"סת'" עניתי, עדיין מופתע.
"נעים להכיר אותך סת'. לא ציפיתי להיתקל בך שוב." אמרה.
קולה עדין ורך, אם לא ממכר.
"צירוף מקרים לא צפוי."
"אתה גר כאן בסביבה?"
"כן, בשכונת 'מנדר'."
"אני גרה במרחק של 5 דקות הליכה משם."
שתיקה. הבטתי מבעד לחלון, משקיף על הרחובות. מדוע עליתי על האוטובוס?
זה לא שהרגשתי משהו שונה, מיוחד כלפיה, מבחינתי היא הייתה זרה. טיפות גשם החלו
לנקוש על החלון. שקעתי במחשבות, אינני בטוח למשך כמה זמן.
רעש דלת האוטובוס הנפתחת ונסגרת העיר אותי מהן. הפניתי את מבטי אל
ריג'ל, שהוציאה מתיקה ספר עליו היה כתוב 'ורוניקה מחליטה למות'. על הכריכה הייתה
מצוירת אישה, את פניה לא היה ניתן לראות.
ריג'ל כנראה הבחינה שעיניי היו נעוצות בספר.
" 'ההכרה במוות גורמת לנו לחיות מחדש' " היא ציטטה.
"כבר קראתי את הספר הזה כמה פעמים בעבר, הוא מקסים אותי כל פעם מחדש."
היא הרימה את מבטה אלי, זכיתי שוב לשקוע בעיניה.
"עצוב, לא? שמישהו יחליט לשים קץ לחיו. למרות שאני מאמינה שכל
אחד מאיתנו חושב או יחשוב על זה, לפחות פעם אחת בחייו, לא משנה אם מדובר בפרק זמן
קצר או ארוך, לפעמים אני מתקשה להבין מדוע אדם ירצה לעולל לעצמו דבר כזה. לפעמים
אני רואה את זה כדבר בלתי נתפס."
"את חושבת שאדם שישים קץ לחיו מטורף?" שאלתי.
"טוב, מי אני שאחליט? כשזה נוגע לשפיות הכל יחסי. הרי בסופו של
דבר החברה היא זו שנותנת את ההגדרה למה הוא טירוף, שפיות, ובסופו של היום, בדרך זו
אחרת כולנו קצת מטורפים." עיניה
שקעו בנוף מבעד לחלון. "זאת לפחות דעתי."
"אני מניח שיש פשוט אנשים שרוצים להתנתק מהכול, להפסיק להרגיש את
כל העצב והתסכול שעוטף אותם עד כדי חניקה." אמרתי בהיסוס קל. "פשוט..
להפסיק להרגיש."
"אבל לא זה הדבר שנותן ערך לחיים? היכולת להרגיש ולגרום לחיים
להיות בלתי נסבלים ובאותו זמן גם ממכרים."
מאיפה הגיעה השיחה הזאת פתאום?
ריג'ל לא מבינה, היא לא יודעת איך אני מרגיש. היא לא מרגישה את המועקה
העצומה, כסלע ענקי הלוחץ על החזה.
היא לחצה על הספר. "בכלל, אני לא מבינה כיצד מישהו יכול פשוט
לקטוע את החיים שלו ולגרום כל כך הרבה לסבל לסובבים אותו. זאת פשוט אנוכיות!"
"זאת לא אנוכיות ואת לא יכולה פשוט כך לשפוט אנשים."
לא הייתה תשובה. היא רק אחזה חזק יותר בספר.
שנינו שתקנו ובהינו בחלל, תהיתי מה עלה במחשבותיה.
"אז.. את לומדת ב'נורטסן'?" שאלתי כעבור כמה דקות , מפר את
השתיקה.
"לא, 'אורקלי'. העדפתי ללמוד שם מאשר ב'נורטסן'." הבנתי גם
למה, 'נורטסן' היה אולי מבתי הספר הגרועים באזור.
שוב שתיקה. רציתי לדבר איתה וגם לדעת מדוע היא הייתה ביער באותו יום,
אך לא העזתי לשאול.
הדקות חלפו, האוטובוס נעצר. "תחנה אחרונה, כולם לרדת."
הודיע הנהג.
ירדנו מהאוטובוס לאותו הרחוב בו הייתי אתמול בבוקר, קרוב לחנות
ה-24/7, זמן קצר לפני שפגשתי את ריג'ל.
"טוב, נתראה כבר." אמרה ריג'ל. "להתראות סת'."
נפרדנו לשלום וראיתי כיצד היא חוצה את הרחוב ונעלמת שוב.
מה עכשיו? לחזור הביתה?
הגשם כבר התחיל להכות בחוזקה, אפילו אני מיהרתי לביתי.
עברתי דרך השער, נכנס לבניין.
הרמתי את מבטי מהרצפה, הלם הכה בי. דמות מוכרת ניצבה שם, שוכבת צמוד
אל דלת ביתי. הייתכן?
ספויילרים לפרק הבא ישלחו למנויים בקרוב
כינוי:
recognition62
בבלוג זה
בכל הבלוגים
