.Please mind the gap
?Did you see more glass |
| 3/2010
אילאור משתולל
היום דיברתי עם לקוח שקיבל בוינ.7 הודעת שגיאה "an error occured because an error occured".
כבר לפני חודש השלמתי עם העובדה שלצערי הרב, השנה אני לא הולכת להיות בעולמות. אפילו הרגשתי בסדר עם זה.
אבל בשבוע שעבר מיקי התקשר ושאל אותי מתי אני באה לתדריך. אמרתי לו שאני לא באה לתדריך כי אני בכלל לא אהיה שם, ואז הוא נשמע קצת, אולי, טיפה עצוב. ואז הוא ביקש שאני אנסה בכל זאת להגיע.
אני עדיין לא באה לעולמות השנה. ההבדל היחיד הוא שנכון לרגע זה, המצב הנ"ל עושה אותי מאוד מצוברחת. [תודה מיקי.]
המסקנה העצובה של הזמן האחרון היא שכשאנחנו לא ביחד אנחנו משתגעים לגמרי.
הייתם חושבים ששלוש שנים שלמות יספיקו, נכון? זו כנראה הטעות הגדולה של כולנו.
לא יודעת. אין לי מילים לתאר את זה. זו פשוט רגרסיה אחת ארוכה. אילאור רואה את גן עדן וחושב שמנסים להתנקש בו ואני מפחדת שיום אחד הוא יראה את יונה וולך שתגיד לו לנסות לקפוץ מאיזה גג כי היא נתנה לו כוחות קסומים ועכשיו הוא יודע לעוף. אצל אורחן המצב פחות מוקצן אבל לא פחות גרוע [היתרון של אילאור מתבטא בזה שהוא לפחות שמח כשהוא מדמיין שהבית שלו מהווה מרכז לקשר קוסמי כלשהו ובגלל זה הוא לא מסכים לראות רופא]. אני כל הזמן נופלת כשאני יורדת במדרגות, ושוב מתחילה לראות את העתיד כמו בתקופה שלפני הכדורים [ועדיין מטפחת תקווה סמויה שאני פשוט מאסטר-מיינד במסתור]. איציק מסתובב בין השיעורים עם בחילה תמידית ולפני איזה חודשיים שמעתי אותו אומר שהוא לא מרגיש את קצות האצבעות. יונתן מתקשר אליי ושותק. יניב אמר לי שצדקתי אז, בכיתה י"א, והוא מתגעגע. נראה לי שטל וטל ורנן ונבט בסדר, אבל זה בעיקר כי הם לא משאירים להם זמן לחשוב. [ובקשר לטל ונבט אני בכלל לא בטוחה]
אנחנו מתכננים תוכניות גרנדיוזיות על איך יום אחד נהיה שוב כולנו ביחד, וכשאחד מאיתנו מתחיל לאבד אמון ואומר שזה פשוט לא הולך לקרות כל השאר צורחים עליו עד שהוא מחליט שעדיף לו לסתום את הפה הגדול שלו, שזה די עצוב בהתחשב בעובדה שזה באמת לא הולך לקרות ואין טעם לטפח עוד תקווה מטופשת.
[מקרה רוני-מיכל(-מור-ערן) ומקרה נדב-אלעד-חיים-עוד מישהו ששכחתי די מעודדים אותי, אבל נראה שהסיכוי הוא פחות מאחת לאלף]
הדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא שככה זה הולך להשאר למשך שנים מעכשיו. פצע פתוח ענק ומדמם, ואין לנו מה לעשות. אנחנו פשוט לא מסוגלים לחיות לבד יותר, ואולי לא נוכל ללמוד איך חיים ככה שוב. לפעמים אנחנו נמנעים מלפגוש אחד את השני כי זה נהיה כואב יותר למשך שבועות שלמים אחר כך. ואף פעם, אף פעם אי אפשר לתפוס את כולנו ביחד. משום מה תקוע לי בראש הדימוי של כולנו עומדים מול כיתת יורים והם לא מוכנים לקשור לנו את העיניים, ואנחנו רק עומדים שם ומחכים לראות מי ייפול ראשון.
במפגש שהיה לנו לפני חודשיים העברתי חלק לא קטן מהזמן בלבכות בשירותים.
לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו בחיים לא נוכל להיות שמחים שוב. אני לא יודעת מה לעשות, ונראה שבאופן כללי אין מה לדעת כי אין מה לעשות.
we've lost something vital, I tell you
One night it happened -
The morning never came
The clocks tick anew this same hour of dark
And if we had only known that it would last forever
We would have forgiven ourselves
And let the snow bury us together
And only few still wait for the sun...
| |
|  כינוי:
Alia Atreides בת: 35 MSN:
עכביש עם כנפייםתמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
