אמובטלת בברלין

אתמול, בין איסוף צעצועים להקראת סיפורים חשבתי על השאיפות של פעם. היה לי ברור שתהיה לי קריירה. שחלוקה הוגנת בשעות ההורות תהיה נהוגה בבית. שיהיו לי חיים.

שניה אחרי שנולד הגדול חזרתי לעבודה. לקחתי את הררי ימי החופשה שצברתי ופיזרתי אותם על שנת חייו הראשונה. לא הפסקתי לעבוד אבל מצאתי איזה שביל זהב. הוא השתדל בהתחלה לברוח מהבית, אחר כך הוא הופיע קצת יותר ובסוף החליט להשאר...

עם השני לקחתי חופשה קצת יותר ארוכה, אבל חזרתי למשרה מלאה ++. הוא פיזר אותם בבוקר, אני יצאתי עם צאת החמה, שאבתי, לקחתי, החזרתי, ג'ינגלתי...

כשהם קצת גדלו ועברו לגני עירייה, השעות היו פחות גמישות. כבר הייתה לי בייביסיטר קבועה שהוציאה אותם מהגן , את הגננת בקושי הכרתי, להביא חברים הביתה היתה פריבילגיה של ימי חופשה, מסיבה בגן היתה כרוכה ביותר תיאומים מטיסה לחו"ל והיום שבו נשארתי בעבודה עד אין קץ הפך להיות יום המפלט שלי. המשכורת שלי הספיקה לגנים, לצהרונים, לבייביסיטר ואפילו לדלק. כסף לחיות ממנה לא נשאר אבל למי היה זמן לזה? 

ההריון השלישי הביא איתו את זו שמצליחה לסובב אותי על האצבע אבל גם את התסכול. פתאום, כשהייתי בבית, היה לי זמן לשאול את עצמי שאלות. ושאלתי.  אם זה מספיק- רק לגדל, כשלמי יש כח לחנך? רק להסיע, רק להאכיל, מי צריך גם להינות?

יכול להיות שהאמהות החדשה הזו, שבה אני יכולה הכל ורוצה הכל לא אמיתית? בעבודה, בכדי להתקדם, אני צריכה לתת הרבה יותר, עם הילדים אני רוצה לתת הרבה יותר. אבל את כל מה שהיה שייך לי כבר חילקתי, ולא נשאר מה לתת למרות שיש למי. ועזבתי. 

היום המורה מכירה אותי, וגם הגננת. הם אוכלים אוכל של בית ויש להם חיי חברה. יש חוקים ברורים ושעה של טלויזיה ומחשב.

אבל טרם מצאתי אותי. העבודות שאני עובדת מתאימות לגידול ילדים, הבית מתאים לשלושה עבריינים קטנים וגם הוא מבליח קצת יותר כי יש לו גם איזה תפקיד בגידולם.

אני מכינה שיעורים, קוראת את כל עלילות "קפטן תחתונים" נוסעת לחוגים ומכירה את כל המשחקים בסוד של מאיה.

אבל בשמונה בדיוק, הבלון שהייתי משחרר את האוויר, מתעופף ברחבי הבית ונוחת מרוקן באיזו פינה. לא ספר, לא סרט ולא תוכנית טלוויזיה.

השבת אבידה:

 בחורה בת 35, משעשעת בדרך כלל, קוטרית וחיננית הלכה לאיבוד איפשהו בשש השנים האחרונות.

 לאחרונה נראתה לבושה ומאופרת בדרך לבילוי מוקפת חברות וצוחקת בקול.

המוצא מתבקש ליצור קשר עם זו עם הטרנינג והכתמים ויבוא על שכרו...