אמובטלת בברלין

מגיל 16 אנחנו יחד. יחד עשינו בגרויות, יחד נסענו לסיני, יחד גם התגייסנו, אני סיימתי איתו מסלול ביחידה מובחרת הוא יצא איתי לקצונה, יחד פלרטטנו עם אחרים ויחד החלטנו שטוב לנו לחוד אבל טוב עוד יותר יחד.

יחד השתחררנו וטסנו למזרח, אפילו חזרנו יחד מהטיול הזה למזרח. וזה לא היה ברור מאליו...

התחלנו ללמוד באוניברסיטה יחד ושניה אחר כך עברנו לגור יחד. כשהיינו יחד כבר 10 שנים החלטנו להתחיל לספור הכל מחדש והתחתנו, ביחד...

יחד עברנו דירות, קיבלנו תארים, לקחנו משכנתא ויחד הבאנו ילדים...

ושום דבר בכל השנים האלה יחד לא הכין אותנו לזה. לא לסטירה של הילד הראשון, לא לבוקס של השני ולא לכניעה הסופית אל מול השלישית.

יש רגעים שאנחנו שני זרים שחיים בבית אחד. אין לנו זמן, כח ורצון לתקשר. מותשים ומובסים אנחנו נכנעים, הוא בפינה של המחשב, אני מול הטלויזיה.

ברגעים אחרים אנחנו מחלטים שאולי בכל זאת יש סיבה לכל השנים האלה ומצליחים לגנוב רגעים מופלאים מעל שלושת הראשים או מתחת לשמיכות.

אבל הרגעים הטובים באמת, אלה שבהם אני יודעת שעשינו נכון הם הרגעים האלה, שתוך כדי כל ההמולה הזו אנחנו צוחקים. על הגדול, על הקטן, בעצם בעיקר אחד על השני... ההומור הזה שכל אחד אחר עומד מולו ופוער את הפה בתדהמה, הוא דבק כמעט כמו כל השנים האלה יחד.

השוני ביננו עצום. אפילו בהורוסקופים שקראתי בגיל 16 טענו שאין לנו עתיד (דו שיח לחרשים, נדמה לי, היה המינוח המדוייק)

הוא מלא אמביציה, אני מחכה למשיח

הוא מלא משמעת עצמית, אני צריכה דד ליין

הוא כובש פסגות סדרתי, אני מחכה שההר יגיע אלי

הוא מוכן לוותר ולשלם מחיר, אני רוצה לרקוד על כל החתונות.

אין לי מושג מה בדיוק קרה ואיך אלוהים סידר שככה זה יצא אבל ההיפך הזה עובד איך שהוא.

כי לי יש פתיל ארוך וחבית נפץ ענקית, אצלו אין פתיל בכלל אבל הפיצוץ הוא קטן ומהיר

כי הוא פריק של משמעת והישגים ארוכי טווח, אני מתעסקת באושר של היום ודואגת שנהנה גם בדרך.

אז הוא חוזר מאוחר, אבל הוא אבא נפלא

הוא אולי לא תמיד שם לב אבל יש לו לב ענקי

הוא מצפה מכולם לשמיים אבל מגיע לשם כל יום בעצמו.

ואיך שהוא במסגרת היום יום המתיש והסיזיפי הזה אני שוכחת לפעמים להגיד לו תודה.

לא יודעת אם הוא יקרא את זה, מחוות רומנטיות מעולם לא היו מנת חלקינו, אבל היום, עצרתי לרגע ואמרתי תודה.

לא השקעתי מליונים ביומולדת האחרונה ולא חיפשתי כמה שנים מתנה. אבל הוא מכיר אותי. והוא ידע... שעצרתי את הכל ואמרתי תודה