אמובטלת בברלין

הגדולים היו אצל אמא שלו בחמישי שישי. היא גרה רחוק, אז זה לא קורה הרבה. כשהגענו לאסוף אותם חיבקתי ונישקתי והם רצו ישר אליו. 

הוא הקפיץ אותם בידיים, הניף אותם באוויר ועשה את כל מה שהוא עושה כשהוא חוזר מהעבודה ועוד קצת. גם אותי הם לא ראו מאתמול בבוקר אז ניסיתי להצטרף לחגיגה.

זה היה מזוייף.

מאז שהגדול נולד עברו יותר משש וחצי שנים. שש וחצי שנים שבהן לא ישנתי לילה אחד רצוף, שלא התעוררתי יקיצה טיבעית, שלא יצאתי לחופשה, שש וחצי שנים שבהם לא היתה יממה אחת שלמה שבה לא שמעתי בה את המילה אמא. שש וחצי שנים לא עשיתי מילואים, לא יצאתי לכנס מהעבודה, ולא הייתי בנופש לעובדי החברה.

במקום זה הייתי עסוקה בכל יום בכביסות, בסיפורים, באוכל ובלשמוע את המילה אמא.

יומיים הם לא היו איתי, אבל היה לי יום מטורף בעבודה, כלבה שעברה עיקור וצריכה טיפול צמוד וילדה בת שנה וחצי שמצמיחה שיניים ולא יורדת מהידיים.

לא הספקתי להתגעגע.

אני יודעת שבעצם האמירה אני עוברת על כל חוק אימהי בלתי כתוב (הילדים שלי הכי טובים, אני לא יכולה להיות בלעדיהם דקה, כשאני איתם אני פורחת וכשהם לא לידי הם כל מה שאני מדברת עליו וכמובן- תמיד, אבל תמיד, אני מתגעגעת).

הייתי שמחה לחזור מעבודה, להניף אותם בידיים, לדעת שיש לי שעה מדודה אז כדאי לנצל אותה היטב. למלא להם אמבטיה, להשפריץ לכל עבר, להוציא את המשחק הזה שעושה מלא בלאגן אבל הוא כיף, ולא להגיד להם לא- אבל זה שלו.

הוא הלונה פארק, אני השיגרה האפורה..הוא משב רוח רענן שנכנס הביתה כשאמא כבר עייפה, עצבנית ומותשת. כשכל מה שאמא רוצה זה שתגיע השעה שמונה, שיהיה כבר שקט.

אז הוא עבורם בדיוק מה שאני זקוקה לו כל כך. חופש