אמובטלת בברלין

בעשר וחצי יצאנו מהבית. בדיעבד אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקחת אותם ללטרון (בעצם אני יודעת: מנהל הבנק שלי רמז לי שאם זו לא אטרקציה חינמית, אני יכולה לשכוח מהמשכנתא החודש, אז בדקתי מה פתוח בחינם וגם יחסית קרוב, להגנתי אני יכולה רק להגיד שאחרי כל כך הרבה ימי חופשה, פלא שזה הדבר הכי נורא שעשיתי..). חשבתי שנגיע, הם יטפסו על מגוון טנקים וזחלמים, יתלהבו מהמקלעים התלויים בקדמת כל ג'יפ ונחזור הביתה.

בפועל מה שקרא היה לא רחוק מזה, אבל גם הרבה הרבה יותר.

הגענו, והיה מקום בחניה ואולי זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה. אבל זה לא.

ואז נכנסנו. הדבר הראשון שהכה בי, בכל הכוח, היה הקיר. הקיר הענק, עם כל השמות החרוטים עליו. עשרות פעמים הייתי בלטרון, ובכל זאת, שכחתי ממנו לחלוטין.  הם כבר היו עמוק בטיפוסים, ישבו כל אחד בראש טנק וירו פגזים דמיוניים לכל עבר. אני עדיין בהיתי בקיר.

התחלנו את הסיבוב הזה, מסביב לתחנת המשטרה הישנה, שבו מרוכזים כל מכונות המלחמה האלה, כשהם מלאי מוטיבציה. רצים לכל עבר וצועקים כמה זה נפלא. ככל שהם יותר נהנו אני הייתי צריכה להלחם חזק יותר בזוג רגלי שלא לברוח. 

הגדול, כשנגמרה ההתלהבות הראשונית, התחיל לקרוא על כל טנק שלל של איזו מלחמה זו או באיזו מלחמה הוא שרת נאמנה את מדינתנו מוקפת האוייבים ולא הפסיק לשאול שאלות. מה זה שלל מלחמה? למה פגז מסוגל? כמה הרוגים היו במלחמה? ומשם הדרך אל הקיר היתה מהירה. מה אלה גלגלי הזיכרון האלה? למה הם כאן? מי אלה המשפחות השכולות? 

עם דמעות בגרון נכנסו לתוך המוזיאון. עברנו על פני החדרים מלאי הכאב וראינו סרט שמחדיר מוטיבציה. 

יותר מזה לא יכלתי, הבטחתי מגוון הבטחות בכדי להפסיק את הסיוט הזה וברחתי החוצה. קיוויתי שהיום הזה לא יותיר בהם רשמים עמוקים מידי ושלא צילקתי את נפשם לנצח. בכדי לאזן את היום, שלי יותר מאת שלהם, לקחתי אותם לסרט מקסים של דר סוס.

בדרך הביתה, כשהבחור התקשר ושאל איך היה היום, הם סיפרו בהתרגשות על הטנקים והסרט, אבל במקלחת הם סיפרו לו על ההרוגים. הגדול סיפר שהיו תמונות שהתחלפו, שהיו פסלים ונרות בכדי "להראות כמה זה עצוב" והקטן סיפר על הגלגל עם הפרחים שמונח כבר משנה שעברה.

אני יודעת שזה לא פשוט לגדל כאן ילדים. אני יודעת שילדים כאן רואים מציאות שבה אבא חוזר עם מדים ורובה ענקי, אחרי ששבוע הוא לא היה בבית. אני יודעת שהם שומעים על קסאמים וגראדים, וגרוע הרבה יותר - אני יודעת שיש ילדים שחיים אותם. אני יודעת שגם כשאני נולדתי ההורים שלי קיווו שאני לא אצטרך להתגייס. ואני יודעת שאין לנו הרבה ברירה, בלי קשר לימין ושמאל צריך פה צבא חזק ומאיים. את כל זה אני יודעת. ועדיין, איפה שהוא, בכל יום זיכרון מאז שהם נולדו, אני לא מצליחה לתפקד. ועדיין, אני, כאמא, מקווה שהם ישרתו במודיעין, שהפרופיל שלהם יהיה נמוך, שיעשו בגרות במחשבים.. כל דבר שירחיק אותם מסכנה הוא כשר מבחינתי. כאזרחית, עדיין ברור לי שיגיע היום שבו הם יעלו על חאקי. שיגיע היום שבו אני לא אוכל לישון בלילות ושהם צריכים לעשות את זה.  

מצאתי את עצמי היום מעבירה שיעור בלהיות אזרח במדינת ישראל לשני ילדים בני שש וחצי וארבע וחצי. שיעור שלא הייתי מוכנה אליו, שיעור שלא הייתי רוצה שילמדו, שיעור שהלוואי ולא היה קיים.