אמובטלת בברלין

כשהייתי קטנה גדלתי בחינוך הממלכתי דתי, ואז בקצת יותר דתי מזה.שיטת החינוך שם אז היתה פחד. בפעמים שהדלקתי אור בשבת, בטעות כמובן, ולא היכה בי הברק, הסתובבתי שבוע שלם והאשמתי כל דבר רע שקרה באותה לחיצה אומללה על המתג.

בכיתה יא בערך, כשהתחלתי להדליק אורות במכווון ואפילו, לא עלינו, לנסוע, חייתי עם מגוון תסביכים. שאלתי את הרב של בית הספר למה לו מותר לבדוק לי את אורך החצאית ולבנים אחרים אסור (בתשובה הוא העיף אותי הביתה לשלושה ימים, אני מניחה שזו תשובה מספקת לשאלה האם מותר לי לשאול שאלות על דת ולא לשאלה ששאלתי, אבל ניחא). עשיתי המוני יחידות בגרות ביהדות, כולל גמרא, משנה, אישות(!) ומחשבת ישראל, וסיימתי תיכון עם תעודת בגרות של רבנית ממוצעת, אבל ישר אחר כך עברתי על יהרג ובל יעבור והתגייסתי לצבא. כשהבחור נפצע בלבנון, וביליתי ארבע שעות אומללות באוטובוס לצפון בלי לדעת מה מצבו, עשיתי עם אלוהים מגוון הסכמים שעושים רק במצבים כאלה, ובשניה שראיתי אותו שכחתי כמעט את כולם. בקיצור, במשך שנים, הייתי עסוקה בלמצוא את הדרך שלי בין החינוך שקיבלתי לבין מה שהפכתי.

חבר יקר הסביר לי את זה במשפט שרק דתיים לשעבר יכולים להבין: זה שלא מאמינים באלוהים זו לא סיבה לא לפחד ממנו. זה שמפחדים אומר שעדיין מאמינים. עכשיו לך תתווכח.

היום, כשכבר כמעט כל התסביכים עברו, ואני כבר מאמינה בעיקר בעצמי, אני לוקחת מהדת את מה שנח לי. אני יודעת שאצל הדתיים אני הזן הגרוע ביותר. אני לא נולדתי לחילוניות, אני בחרתי בה. אני לא פה בגלל בורות אני פה כי שאלתי שאלות. ועדיין, אני מאוד שלמה עם הדרך שלי. הדרך שבה אני יהודיה.

איתי בבית חי הבחור, הדת שהוא גדל בתוכה היתה קיצונית אפילו יותר. אם אני פחדתי הוא שנא. את זה שהכריח אותו להתפלל, את זה שלא אפשר לו לשאול ואת זה שטען כי רק רמת רוחניות נמוכה היא הסיבה לכל הבלבול הזה.

אצלו הכיפה קטנה עם השנים, ובצבא היא קופלה ואוכסנה בכיס מדי ה- א'. בדיוק כמוהם היא הייתה יצוגית ולא מייצגת.

כשכבר היה ברור שהדת היא לא הדרך שבחרנו הוא התחיל ללמוד מדעי החיים ומצא שם את הדת החדשה. הדת שלו היום היא בעיקר מוצר ארכאי שאנשי מכירות מעולים שיווקו בכדי לשלוט על ההמון. הוא מסרב לקחת בה חלק.

אני שונאת להתווכח איתו על דת כי עם כל הטיעונים שלו אני מסכימה. הטיעון שלי הוא אחד, בודד וחסר אמת מדעית תומכת: ככה זה מרגיש לי נח. ככה אני רוצה.

ועדיין אני מסרבת להכנע. אני לא מחפשת אישורי רבנים בכדי להחליט אם אני צריכה או לא צריכה לעשות משהו. אני מסתכלת על עצמי ותוהה אם זה מרגיש לי נח. לך תתווכח עם זה, לך תסביר שזה לא מעניין אותי שמותר או אסור, אני לא פותחת שולחן ערוך ולא שואלת רבנים. אני הרב הכי טוב של עצמי. 

הדת שלי היא משהו פרטי, שמותאם במיוחד עבורי, שגורם לי להרגיש נח.