אמובטלת בברלין

זה הורג אותי כמה אני כבר לא צעירה. זה הורג אותי כשאני מביטה במראה או שאני קמה בבוקר והקמט המעצבן ליד האף הוא עמוק ובולט אפילו יותר מבאמצע היום, זה הורג אותי כשאני מסתכלת על הבטן שלי ורואה את הצלקת ואת הסימנים, וגם כשאני אוכלת בלי חשבון ורואה שאני כבר לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אני נזכרת שכבר המון זמן לא שמעתי שאני נראית צעירה ושכבר עברו שנים מאז שאלו אותי כמה אני לוקחת על בייביסיטר, אני כבר לא נוסעת באוטובוסים וכבר לא ישאלו אותי אם אני צריכה כרטיסיית נוער ואני לא צריכה להציג תעודה בכניסה לפאב. פעם זה היה מעצבן אותי, היום אני מתה מגעגועים לעצבים האלה.

וגם מצאתי שלשום שערה לבנה בתוך השיער השחור המלא שלי ומכאן הדרך למטה מהירה וקצרה, את הגדול אני כבר לא מצליחה להרים ואם הקטנה על הידיים יותר מ10 דקות רצוף אני מתחילה להתנשף. אה.. וזה גם כואב. הגב כואב, והכתפיים כואבות והכי כואב זה הלב. כי זה כאב שלא עובר.

אני רק בת שלושים וארבע (וחצי, כן, אני יודעת..), לא בת שמונים ושבע, ועדיין כשאני חושבת על עוד הריון או עוד ילדים בא לי למות. אני זקנה מידי.

רכבות ההרים בלונה פארק כבר לא עושות לי את זה וגם לא דיסקוטקים והשעות הקטנות של הלילה אבל כשאני מסתכלת על הגדול שלי אני תוהה מאיפה יצא כל הגודל הזה ומי נתן לילדה כמוני להיות אחראית על שלושה ילדים. כשאני הולכת לאסיפת הורים ואני יושבת ליד הבן שלי וצריכה להקשיב בעניין למורה שלו מספרת את כל מה שאמרו עלי בגילו, וצריכה להגיב כמו שאמא שלי הגיבה כשהיא היתה בגילי בא לי לבכות. כשאני יושבת מול האמצעי שלי והוא צורח וכועס וכל מה שבא לי זה להתגלגל מצחוק ולהגיד לו שקשה לקחת אותו ברצינות אחרי האמבטית קטשופ שהוא עשה אבל אני בכל זאת שומרת על פרצוף חשוב ועונה שאני לא שומעת אותו כשהוא צועק, הילדה שבי רוצה להתאבד.

וגם פעם בכמה זמן יוצא לי לשבת עם חבורת צעירים חסרי דאגות, ואני צוחקת איתם והם איתי ואני מרגישה חלק בלתי נפרד מהנעורים שמרחפים שם מעל השולחן ופתאום הם מקשיבים למה שאני אומרת ויש להם מן מבט כזה של נעשה ונשמע, ואני קולטת שהנעורים אכן מרחפים כאן אבל על הכיסא שלי יושבת זקנה..

ונכון שגיל זה רק מספר, וגיל זה עניין של הרגשה, אבל הייתי מעדיפה מראה משקרת ונעורים מרוחים על חיוך נפלא..

מצד שני כל קמט הרווחתי ביושר וגם כל שערה לבנה, ואני די שמחה על הדרך וההישגים,

אבל הייתי שמחה אם בתעודת זהות שלי היתה טעות והיה כתוב עשרים...

עריכה מאוחרת:

*אני לא באמת זקנה אבל אני כבר לא פרגית חסרת דאגות ואני בעיקר צוחקת:-)