אמובטלת בברלין

פעם, כשנולד הגדול, ועוד לפני, כשהייתי בהריון, הייתי נכנסת למיני פורומים של הריונות ותינוקות ומנסה לשאוב מידע איך להיות אמא. בשלב מסויים הבנתי ששם לא ילמדו אותי אמהות אבל כבר הייתי מכורה לקריאה מציצנית בנבכי אמהות של נשים אחרות. גיליתי שם איזו עגלה הכי כדאי לקנות, וגיליתי שם מה היא הרשימה של הדברים שצריך לקחת לבית חולים וקראתי שם מגוון "סיפורי לידה". תמיד הכותרת הייתה "סיפור הלידה של איקסוש המקסים", פלוס תאריך מעודכן ללפני שעתיים וחצי. כאילו היא רק סיימה להוציאו אותו החוצה וכל מה שעניין אותה היה לרשום חוויות בלפ טופ. בתוך כל ההריון והקילוגרמים, קראתי את הסיפורים האלה, על הלידות המופלאות, על הנסיכים המקסימים שהגיעו הישר לזוג ידיים אוהבות והייתי נרגעת. בסוף כולם יולדים והתינוקות כולם מריחים חמימים ונעימים. ונפלאים. כל התינוקות נפלאים.

כשהגיע היום שבו אני הייתי צריכה ללכת לבית החולים, אמרתי שלום לבייתי הקט (לדעתי זו היתה הפעם האחרונה שבו ראיתי אותו ממש מסודר) ודמיינתי איך אני חוזרת ומספרת את הסיפור הנפלא שלי, בפועל חזרתי הביתה יותר משבוע אחר כך, עם חבילה ששקלה 3.170 ק"ג, עם סיפור לידה שידעתי כבר אז שאסור לי לפרסם כי בעקבותיו נתוני הדמוגרפיה עלולים להשתנות לנצח.

הלידה הראשונה שלי היתה מור"ק שסופר במסדרונות בית חולים בלחישה, סיפור זוועה שהיולדות שמעו ממילדות סקרניות והעבירו הלאה למבקרים חסרי חיים. 

את החבילה שהבאתי הביתה הנחתי בזהירות על עריסה והתישבתי ממול. היא ישנה החבילה הקטנה הזו, אז אלה היו הדקות הראשונות שיכלתי לעכל בהם את מה שקרה. מליוני מחשבות רצו לי אז בראש, בעיקר הצטערתי עבור החבילה, שהיא תהיה חבילה יחידה, בלי חבילת אחים לשחק איתם ולהרביץ להם. ואחר כך קצת כעסתי על עצמי איך הגעתי לא מוכנה. הרי בכל תחום אחר בחיי אני תמיד מצפה להכי נורא. יודעת שאם אני צריכה להגיע מהר כל הרמזורים אדומים, שהפקקים הם בדיוק בכביש שאני נוסעת. שאם זו דרך ישרה ושטוחה ויש בה בור קטן ובודד אני אפול בו, שאם אני צריכה להראות חשובה אז העקב ישבר ויעוף לי רוטב על החולצה. ופה, הגעתי בלי שום פחד ללידה. איזו טעות של מתחילים. שנינו חזרנו הביתה, במונחים של בית חולים זו היתה הצלחה. אבל בעיני האמא הלא מנוסה שלי, כבר ידעתי שהאמהות תתפוס אותי תמיד לא מוכנה.

לקח לי איזה יום או יומיים עד שהחבילה הקטנה והחסרת אונים הזו הפכה להיות מרכז חיי, ואת החיבוק המחבר הזה מסיפורי הלידה, אני זוכרת רק בבית כשכבר אף אחד לא היה בסביבה. את ההריון הבא לא תכננתי, אבל מזל שהוא קרה, כי אם זה היה תלוי בי אני הייתי עדיין מחכה...

ואחר כך כבר היו סיבוכים וניתוח והרבה הרבה רופאים, וילדה נפלאה שהיא באמת באמת נס מאלוהים.

ואת סיפורי הלידות שלי אני עדיין שומרת לנשים אחרי גיל לידה או לכאלה עם קיבה ממש ממש חזקה, ואני עדיין קוראת סיפורי לידות של אחרים, על הילה של אושר ורופאים נפלאים.. ואני מקנאה בחיבור המיידי ובחוויה המופלאה, בהנקה הראשונה אחרי לידה טיבעית מקסימה אבל יודעת שזה עסק מלוכלך וכואב, ושמחה שילדתי היום, בבית חולים ולא לפני מאה שנה, בשדות. ואז מסתכלת על שלושת העבריינים המדהימים שלי ויודעת שאם רק אלוהים ירשה, בחיי שאין לי בעיה לעשות את זה שוב. אבל שיתן לי איזה רגע (שנה שנתיים או ארבע..) לנשום קודם, ושיעשה שהפעם אני אהיה קצת יותר מוכנה...