אמובטלת בברלין

שמונה וחצי. הכלים בכיור, הכביסה על הספה, יש מיץ על הריצפה במטבח והשקית של הזבל כבר צורחת למרחקים. אם אני אצליח להזיז את עצמי עכשיו תוך חצי שעה יהיה פה בית אבל גם עוד חצי שעה לא תהיה יותר אמובטלת. אני אמות לי פה בשקט, בחושך, ואיש לא יגלה את גופתי המוטלת עד שהילדים יתעוררו בבוקר. אז אני לא עושה כלום. מתוך דאגה, כי מי רוצה לגרום להם כזו טראומה בגיל כל כך צעיר?

חוץ מזה שאם היה בי את הכח לקום אז הייתי נכנסת למקלחת, או אוכלת ארוחת ערב, או ממורידה את הג'ינס הלוחץ הזה במקום לשבת מול המחשב ולהקליד בעין חצי עצומה. המקלחת שלי בטח יותר שווה מערימה של כלים בכיור.

אם הייתי רק מצליחה לגייס בי מעט כוחות, ממש טיפה, אז הייתי הולכת להחליף בגדים ומסיימת את הספר. או אולי הייתי מרימה טלפון לעובד בתשלום שיכין לי סלט וימצא לי סוף סוף את השלט. ואם הייתי מוצאת עוד טיפה אחרונה של אנרגיה בתוך הגוף העייף שלי אז הייתי מרימה את הגדול בחזרה למיטה שלו, כי ההשתלטות הזו על המיטה שלי כשאבא לא נמצא גורמת ללילות שלי להראות כמו פרק רע של דמדומים. 

אם לשפוט לפי הלילות האחרונים, איפשהו בסביבות השעות החד ספרתיות, אני אקום טרוטת עיניים מהחמש דקות על הספה, אקלף את הג'ינס, אגרור את עצמי למקלחת ולא אצליח שוב להרדם, כי הרגל של אחד מהם מונחת לי על הראש או כי זה שהחזרתי למיטה החליט שבדיוק עכשיו הוא מתגעגע לאבא, עד חמש דקות לפני ההשכמה, שאז יש שקט מופתי ותנאים אופטימלים לשינה ארוכה ארוכה.

אבל החלטתי שהיום זה יהיה אחרת. היום אני אקום. אני אתקלח ואתמלא מרץ, אסגור פה את הפינה של הכלים והכביסה, אכין לי ארוחת מלכים ואפנה את המיטה מפולשים. היום אני אשן לפחות שעה רצוף. אני גם אכין להם את הבגדים למחר.

או שלא.

אבל היום אני אקום לפני שהעיניים נעצמות ואני אתקלח כמו שצריך.

טוב נו, השלולית של המיץ, אני חייבת לפחות אותה להעיף היום..