לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אמובטלת בברלין


ככה פתאום אחרי 33 שנים ושלושה ילדים החלטתי להתפטר. פיק ברכיים מטורף שלא עובר, סיוטים בלילות על ילדים רעבים ושום תכניות קונקרטיות...בערך שלוש שנים אחר כך אני בפתחה של הרפתקאה נוספת, שוב שלושה ילדים, שוב פיק ברכיים ושום תכניות... הפעם רק עם נוף אירופאי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2012

עינייני גיל


מישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל הם מפסיקים להשתין על הקרש של השירותים? ואם יש גיל שבו אני אפסיק לשמוע את ה"לא בא לי" הזה? כי אני אישית לגמרי מיציתי, בחיי. ובאיזה גיל הם מפסיקים לזרוק את הגרביים בסלון או את הילקוט בכניסה? כי אולי אם יהיה לי איזה דד ליין אני אפסיק להתעצבן מזה כל פעם מחדש...


אה, וגם ממש מעניין אותי באיזה גיל הסיפור הזה של להתעלם מהצעקות שלהם מתחיל לעבוד, כי הם כבר מזמן למדו להתעלם משלי.


יש דברים שאני יודעת שלא עוברים לעולם, כמו שבשניה שצריך לסדר פה אז מתפתח כאב בטן פתאומי ששולח אותם להתייחדות חסרת תוצאות עם הקרש המושתן.. ויש גם דברים שאני יודעת שברגע שהם יעלמו אני אתגעגע אליהם קשות, כמו לדעת בכל רגע נתון איפה המבצע הכי טוב בארץ על חבילת חיתולים. אבל יש דברים שאני יודעת כבר עכשיו, שאם הם יעלמו מחיי לא יהיה בי ולו שביב קטן של חרטה, כמו הסיפור הזה של ההשתטחות על הרצפה בבכי קורע לב- הושיעוני זדים, אמא לא מרשה לי ארטיק..או הקיבה הכל כך רגישה לנסיעות ארוכות. יש לך בחילה? תתמודד! תפסיק להצחין לי את האוטו, ולא, זה לא מצחיק אותי בכלל שעשית את זה גם בדרך לחתונה של אחותי. אחי מתחתן עוד שלושה חודשים ויש לנו כמה נסיעות לא פשוטות בהולנד, אז יש מצב שנסגור את הפינה הזו כבר עכשיו?


ומישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל אפשר, סופית, להפסיק להיות העוזרת הפרטית שלהם? כי היום הם מתנהגים כמו סלב ליגה ג' מהוליווד שצריך כלבוייניק שיזכיר להם מתי  לנשום. ואני כבר יודעת שעד גיל מסויים אני אהיה מונית ואחריו אני אהיה זאת שלא יכולה לצאת כי אין לה אוטו, ואני יודעת שיגיע גיל שבו הנייד שלהם יהיה הרבה יותר שווה משלי והמחשב יהיה עם קוד וסיסמא שאני לא אכיר במקום הפוך, אבל אני תוהה איך אני גורמת להם להפסיק להשאיר לי סימני דרך בכדי שאני אדע בדיוק מה הם עשו בכל רגע, כי עמי ותמי זה רק באגדות.


בעצם אני תוהה, אם יש גיל שבו הם יסתכלו עלי כמו על בן אדם ולא כמו על הכובסת/נהגת/השף הפרטי? ואני לא מדברת על גיל ארבעים, שהם הורים בעצמם ששורדים את תלאות הסימלאק ההאגיס וגן רקפת, אני מדברת על משהו שבין התמימות הילדותית של שנה ושנתיים לבין הגיל שהם פורסים בו כנפיים.


כי אחרי הכנפיים זה באמת לא נחשב, אני אתגעגע לכל שניה של תשומת לב והם יתגעגעו לכביסה...


אז תנו לי איזה תאריך, איזה יום, שבו אני אדע שאני יכולה בו לשבת רגל על רגל ולדעת שהכל כבר נעשה, כי מאיפה שאני עומדת כרגע זה נראה כאילו רק נהיית פה יותר עבודה.. 


 

נכתב על ידי imuvtelet , 22/5/2012 20:11   בקטגוריות גן החיות הפרטי שלי, ילדים זה לא משחק ילדים  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי:  imuvtelet

בת: 47

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לimuvtelet אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על imuvtelet ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)