אמובטלת בברלין

אתמול היה טקס קבלת החומש של הגדול. הוא עמד לבוש לבן, עם זר פרחים על הראש, ודיקלם מול כל בית הספר וההורים את המשפט שרודף אותי בחלומות. הוא רקד את הריקוד ושר את השירים ובסוף קיבל את החומש והעוגה ולא השאיר חלקה לבנה לרפואה.

כל שנה לפני שבועות אני מתחילה בחיפושים ומרוצים. אני חייבת לעבור על אחד מעקרונותי הגדולים ביותר, למעול בכל מה שאני מאמינה בו ולזרוק לפח את אישיותי העיקשת שמבטיחה לעמוד בפרץ. אני הולכת לקנות להם חולצה לבנה. כל פעם כשאני מגיעה לחנויות הבגדים (סוף עונה, מכירת חיסול ומבצע סוף סוףףףף עונה) אני פוזלת לעבר המדף הלבן: חולצות חגיגיות, מכנסיים מעומלנים ושמלות מתנפנפות. וכל פעם אני נשבעת שלא משנה איזה מבצע ומה המחיר. כי אני יודעת שזה לא שווה את זה. הילדים שלי יפייפיים עם בגדים כהים. שלא רואים עליהם בעין בלתי מזויינת, את הכתם של הקטשופ, את המריחה של המעדן ואת תפריט ארוחת הצהריים של השבוע האחרון. הילדים שלי נראים נפלא בבגדים שאפשר להרתיח במכונה, שאפשר ללא חשש לשפוך עליהם כמות נדיבה של מסירי כתמים ובכלל הם נראים הכי טוב בבגדים מכותנה, ישנים, שגם ככה לא היו משהו כשהם יצאו מהבית. סבתא שיק.

כי כשאני מלבישה אותם בג'ינס יפה או חולצה עם צווארון (לא מכופתרת או מעומלנת חלילה, טריקו, פשוטה, שני כפתורים למעלה ומראה קצת יותר מכובד, מבד נעים, כן?) אז בהליכה הראשונה לשירותים הכפתור של הג'ינס נקרע מעצבים והחולצה מריחה למרחקים כי הוא כל כך היה עסוק בלקרוע את הכפתור ושכח שצריך גם אותה לפנות מהזרם, כשהוא יסיים הוא יחזיר את המכנס למתניים (המאוד מאוד נמוכות שלו, כי אם לשפוט לפי קו המותן של הילדים שלי, אני מגדלת שני אינסטלטורים בפונטציה) באלכסון וימשוך את הצווארון כי הוא מפריע. את הכפתורים הוא ילעס עד מוות או עד שהחולצה תקרע, מה שיבוא קודם... ואת הנעליים הוא בכל מקרה הרס בפעם הראשונה שהוא נעל אותם, אז הלוק ממשיך עד למטה.

במשך כמעט שבע שנות הורות פיתחתי כל מיני פתרונות לסטייל ההורס של הילדים שלי. בקיץ אני קונה רק סנדלי שורש, כי לא משנה כמה כדורגל שיחקו בהם ובכמה שלוליות ברזיה הן שהו, שטיפה אחת והכל נראה יפה וחדש. המכנסיים מגיעים רק עם גומי והבגדים כהים. מכחול ומעלה.

ואז כאמור מגיעה הדרישה מהגן ומבית הספר לבוא לבושים לבן. ולא רק החולצה, שכבר נצבעה שבלל צבעי האוכל מאז יום השואה ויום העצמאות. עכשיו צריך גם מכנסיים!

אני תוהה מי בכלל רואה שהמכנס לבן כשהם מגיעים למערכת החינוך. הם הרי אכלו ארוחת בוקר, טיפסו על העץ בדרך לאוטו ועשו תחרות זחילה בשביל הגישה, וכל זה רק בחצי שעה הראשונה של היום.

הבגדים החד פעמיים אני קוראת להם. יש מקרים שחייבים לקנות בגדים חד פעמיים- למשל לחתונה של אחי הבאה עלינו לטובה. בחתונה של אחותי הקטן הקיא על עצמו עוד בדרך ותוך כדי הריקודים הם שכבו על הרחבה ואספו נצנצים.

אז יש לי מכנס לבן אחד, שהיה פעם ארוך ורחב והיום הוא קצר וצמוד. הוא עובר מדור לדור ומשנה לשנה, ובכל שנה מוסיף לעצמו עוד כתם אחד של כבוד. כל שנה אני מחפשת אותו במדפים הגבוהים של הארון ומתלבטת אם הוא עדיין בר לבישה. והוא מביט עלי, עם כל אותות הכבוד שאסף על פני השנים, מחייך ומבטיח שגם השנה יהיה בסדר. ממילא אף אחד חוץ ממני לא שם לזה לב.